משנה כתובות פרק ב׳ משנה ט׳

האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה כו' עיר שכבשוה כרכום כו': א"ר זכריה בן הקצב כו': כשעובדי כוכבים ידם תקיפה על ישראל אפי' ע"י ממון אסורה לבעלה וזה כלו כשבעלה כהן אבל ישראל העיקר אצלנו אונס בישראל מישרי שרי וכרכום הוא גייס ואם יש בעיר מקום להחבא ואין בני המלחמה יכולים להגיע שם נאמנת כל אחת מהן באמרה לא נטמאתי ואפי' אין לה עדים לפי שנאמר בכל אחת מהן מיגו דיכולה למימר נחביתי נאמנת לומר לא נחביתי ולא נטמאתי וכבר בארנו שהקרוב והאשה כשרים להעיד לאשה שהיא לא נטמאה חוץ מבעלה ושפחתה המשמשתה ואדם שהעיד לשבויה שהיא טהורה והוא כהן לא ישאנה אבל ישאנה כהן אחר כמו שיתבאר בספ"ב מיבמות אבל אם פדאה בממונו והעיד עליה שלא נטמאת ישאנה שאם לא נתברר לו כן לא היה נותן ממונו עליה בפדיונה:

שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה. כתב הר"ב ודוקא כשיד ישראל תקיפה אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה וכו' אסורה כו' אא"כ העיד לה עד אחד כשבויה. הרמב"ם ספי"ח מהא"ב ועיין במ"ב פרק בתרא דעדיות:

ע"י נפשות אסורה. פי' הר"ב אפילו לבעלה ישראל שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. תוספות:

כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. פי' הר"ב דאשת כהן אסורה כשנאנסה דילפינן בפ"ו דיבמות דף נ"ו והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף ע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן. ומהיא דמיעוטא הוא דייק:

פסולות. דלבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו ולא דמי להא דתנן במ"ה פ"ה דעבודה זרה שאין פנאי לנסך גמרא. ומה שכתב הר"ב ואם יש בעיר מחבואה כו' כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנת וכו' דמי יימר דאיטמי. משא"כ בשני שבילין דמ"ה פ"ח דטהרות דהתם ודאי איכא טומאה. גמרא. ומהאי טעמא נמי נאמנת במיגו דכיון דאין כאן אלא חששא לא הוי כמיגו במקום עדים דלא אמרינן. גמרא:

ואם יש להן עדים אפילו עבד כו'. וכן הלשון במשנה ד' פרק ז' דגיטין. ועיין מה שכתבתי שם:

אפילו שפחה. חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה כההיא דגיטין פרק ז' ובמסיחה ל"ת נאמנת. גמרא. ועובד כוכבים מסיח לפ"ת יש מחלוקת בין האחרונים כמ"ש בב"י סימן ז':

רבי זכריה בן הקצב. והיה כהן כך כתב רש"י:

המעון הזה. פירש הר"ב שבועה ור"ל המקדש וכך כתב בערוך ובספר יוחסין אות ז' כתוב. רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע המעון הזה מלשון מעון אתה כו' ואין זה אמת כי בבא בן בוטא בסוף כריתות נשבע כן וכן רבן גמליאל בתחלת כריתות וזה מנהג בישראל ע"כ. וכן מצינן לר' יוחנן שנשבע היכלא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"א.) ונ"ל שאין זה שבועה לפי האמת כלל וכמו שכתב הב"י בי"ד סימן רל"ז בשם הגהת מרדכי דסוף מס' שבועות לענין נשבע בשלחן הקדש או בשאר כלי הקדש שאינה שבועה וה"נ דכוותה ואף ר' זכריה שנשבע לא היו צריכים לשבועתו כלל אפילו היו מאמינים לעדותו שאין עד צריך שום שבועה כלל להעיד. ומה שפי' הר"ב שבועה ר"ל כדרך שבועה אבל לא שהוא שבועה:

האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון בשביל ממון שחייבת:

מותרת לבעלה אפילו הוא כהן, ואפילו פנוייה מותרת לכהן, דהעכו"ם מפחד שיפסיד ממונו בדין ערכאות כשיבעלנה [אה"ע ז']. ואף דבפ"ב דע"ז [דכ"ג א.] אמרינן דלבעול תקיף יצרו אף במקום פסידא. תירץ אאמ"ו הגזצוק"ל דהתם רק בהפסד רווחה שתפסל לקרבן אינו כהפסד קרנא [כמג"א תקל"ג סק"ה]. ונ"ל ראיה לדברי ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל מדברי רמ"א [אה"ע סימן ז' סי"א]:

על ידי נפשות שעומדת ליהרג:

אסורה לבעלה אפילו לישראל, דשמח התרצתה להבעל לאחד שהבטיח להצילה [שם]:

עיר שכבשה כרכום חיל הצרים:

כל כהנות הבתולות והנשואות שהיו מותרות לכהן:

שנמצאו בתוכה פסולות לכהן, וא"ת אם כן אפילו אשת ישראל נמי דמ"ש מלעיל סי' ל"ט. י"ל התם א"א לה להנצל רק ע"י שתתרצה לו, אבל הכא אינה כבושה תחת ידו, ואין מעצור לה' להושיע ואפ"ה חיישינן שמא נאנסה. [ועי' ב"ש] מיהו ביש מחבוא בעיר שיכולה רק אחת להסתר שם, כל אחת נאמנת לומר אני נחבאתי שם, ובהך מגו יכולה לומר לא נחבאתי ולא נטמאתי, ואינו כמגו במקום עדים, מדאינו רק חשש שנטמאת:

אמר רבי זכריה בן הקצב כהן היה, והוא ואשתו היו בירושלים כשנכבשה מהאויב:

המעון הזה נשבע היה בשם מקדש שהוא מעון אלהי קדם, ואע"ג דאינה שבועה [כי"ד רל"ז] עכ"פ הבטחה היה וכך נהגו ואשכחן דכוותיה טובא:

אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו דידעו שלא נשאר שום מחבואה שלא גלה הקב"ה לעיני האויב, כמ"ש חז"ל יומא [נ"ד א'] ויצא מבת ציון כל הדרה, חדרה, והרי אפילו מערת צדקיה מצאו:

ואע"ג דבכל דוכתי ע"א נאמן באיסורים, ואי"ל דזה בליכא חזקת איסור, אבל הכא כיש חזקת איסור דמי וכודאי בעל [ועי' הרא"ש פ' הנזקין דנ"ד ב' בי"ד כלליו], ליתא דא"כ אפילו אחר נמי והכא לא א"ל רק דאינו נאמן ע"י עצמו, והרי עבד ושפחה נאמנים. ותו קשה טובא מהרמ"א [בתשובה סי' ב'] באיש ואשה שהסכימו להעלים עיבור שלה ושיאמרו לכל שפרסה נדה ואפ"ה מותרת לבעלה, מדשניהם יודעין שטהורה היא [ועי' רטו"ז י"ד קפ"ה], וא"כ מ"ש הך חזקה דהכא מחזקת נדה דהתם, דכשהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה [ככתובות ע"א ב'] וכיון דבהא ובהא שניהן יודעין דטהורה, למה תהיה אסורה לו. ואפילו תימא לחלק בין הכא להתם, דהתם הן בעצמן עשו החזקת איסור, שאמרו לכל שפרסה נדה. לפיכך מדידעו בעצמן שרק בערמה אמרו כן, והחזיקו האיסור בשקר להכי מותרין זל"ז, משא"כ הכא החזקת איסור שבוייה שבה מעלמא אתא, ואין כח בידן להתיר א"ע נגד החזקה, עכ"פ הרי נראה פשוט דכמו כשב' עדים אומרים על חתיכה שהיא היתר, והוא יודע שוודאי אסורה, אסור לאכלה מדשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, [כש"ך י"ד ססי"א]. כ"כ בשיעידו ב' שחתיכה זו אסורה, והוא יודע ברור כשמש שמותרת, ואף דבאכל בפרהסיא בהתראה ענוש יענש, [כמ"ש בס"ד בפירושינו סנהדרין פ"ט בכללי התראת ספק סי' ג'], אפ"ה ביש לו עד המסייע ואף ששני עדים מכחישין אותו והעד אפ"ה מותר לעשות כדבריו גם בפרהסיא [רמב"ם פי"ב מגירושין ה"ז], וגם כשאין לו עד המסייעו כדבריו, אפ"ה עכ"פ בצנעה מותר לעשות כדבריו. דאי"ל מי גרע הא מדבר שאסרו חכמים מפני מראית עין גם בחדרי חדרים אסור [כביצה דל"ה ב'], וכ"ש הכא שאסור ממש בפרהסיא מדאיכא ב' עדים כנגדו. י"ל הרי כבר כתבו תוס' [ע"ז די"ב א' ד"ה כל ורמג"א ש"א סקנ"ו, וסי' תקי"ח סק"ז] דלא קיי"ל כן. ותו דאפילו נימא דקיי"ל כן, י"ל דהא דאסור גם בחדרי חדרים היינו משום שמא לא יהיה נזהר יפה, ויראהו אחד, ויחשדהו טפי מדעושה בצנעה, ודוקא בשהדבר אסור רק מפני מ"ע שאין בו עונש כשיעשה בגלוי, אבל בדבר שכשיעשה בפרהסיא ענוש יענש, אין לחוש בזה, דמעצמו נשמר יפה שלא יראהו אז אדם ויחזיקוהו רשע מדיש ב' עדים, לפיכך מדידע בבירור שמותר שרי בצנעה, וא"כ אם כך בב' עדים, כ"ש בחזקת שבוייה דאסורה רק מדרבנן. מיהו י"ל דשאני עובדא דרמ"א ודב' עדים הנ"ל, דרק בצנעה שרי, אבל הכא רצה ר' זכריה לקיימה בפרהסיא כמעיקרא, וזה אסרו לו חכמים, דהרי סוקלין ושורפין על החזקות [כקידושין ד"פ א'], עוד נ"ל אע"ג דבכל איסור אדם נאמן על עצמו, הכא לא האמינו לר' זכריה, מדקשה לאדם לפרוש מאשת נעוריו [ועי' תשובת חו"י סי' קכ"א, והרא"ש יבמות ר"פ האשה רבה, והר"ש ספ"ב דנגעים]. מיהו לא דמי כלל לת"ח שמורה הלכה ובא דדוקא אם אמר כך קודם מעשה שומעין לו ולא בשעת מעשה [כיבמות ע"ז א']. ואמאי הרי ע"א נאמן באיסורים. די"ל התם בהוראה לא מקרי עדות רק במה שקרה:

האשה שנחבשה בידי גוים. וכו' תוס' פ' יום הכפורים (יומא דף פ"ב) ודס"פ בן סורר: ובגמ' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ג.) ועיין במ"ש שם ראש הפרק: וביד פי"ח דהא"ב מסי' כ"ו עד סוף הפרק: ובטור א"ה סי' ז'. ואיתיה בטור ג"כ בשלחן ערוך ובלבוש. ומפורש שם בטור בספר הלבוש סעיף י' ודוקא שחייבת להם ממון שהלוו לה שיראים להפסיד ממונם אבל אם תפשוה מפני שרוצים ממנה ממון שיפדוה בה ואינה חייבת להם כלום אסורה לכהן שכיון שאינם מפסידין ממון מכיסם לא אכפת להו וחיישי' שמא הפקירוה לזנות ואנסוה ע"כ: וכתוב במהרי"ק ז"ל שרש ק"ס על ידי ממון מותרת לבעלה דקדק ה"ר יעקב מאורליאנש ז"ל הא סיתמא אסורה ואפילו באשת כהן ע"כ: וכתוב באשרי בשם ה"ר אלחנן ז"ל דדוקא כשנתיחדה זמן מרובה הוא דאיכא למיחש בדליכא הפסד ממון אבל בזמן מועט ליכא למיחש ע"כ:

ע"י נפשות. לרב כגון נשי דגנבי וללוי כגון אשתו של אלעזר בן דינאי שהיה רוצח אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי וכתב הר"ן ז"ל דמאי דאמרי' דכשיד אומות העולם תקיפה על עצמן דאפי' ע"י ממון אסורה לכהונה כיון שאינו מתיירא מהפסד ממונו דוקא בשנחבשה אבל אשת כהן שנתייחדה אע"ג דלא יש בה הפסד ממון כלל שריא ע"כ. וכתב שכן מפ' ר"י ושכן מטין ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל: במה שפי' ר"ע ז"ל במתני' נראה שהסכים לפי' תוס' ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל דר"ח והגאון ז"ל פירשו משנתנו באשת כהן בלבד אבל באשת ישראל אפי' ע"י נפשות מותרת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהא"ב ואע"ג דקתני האשה סתמא דמשמע אפי' באשת ישראל משו' דבמתני' דבקמא ודבתרא בכהונה עסיק דקתני אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ובתר הכי קתני עיר שכבשוה כרקום כל כהנות שנמצאו פסולות מש"ה קתני האשה סתמא והא דקתני לבעלה ולא קתני מותרת לכהן ואסורה לכהן היינו משו' דע"י נפשות היינו ע"י נפשות דבעל כדאמרי' בגמ' כגון הני נשי דגנבי כלומר שבעליהן נתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהם וללוי דוקא כגון אשתו של אלעזר בן דינאי הרוצח ומש"ה אמר אסורה לבעלה לומר דבאשה שיש לה בעל עסקינן ולא בנפשות דידה אלא בנפשות דבעל ועוד דקמ"ל דאע"ג דאית לה בעל גוי לא מסתפי מיניה עכ"ל ז"ל. וי"מ דוקא ע"י נפשות כגון עלילת גניבה וכיוצא בזה אבל נתפשה על קדוש השם מותרת לבעלה כי ודאי לא נתרצית ע"כ. ובגמ' בלישנא בתרא רמי תנן ע"י ממון מותרת לבעלה והא אשקלון דע"י ממון הוה ותנא בפ' בתרא דעדויות העיד ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב על תנוקות שהורהבה באשקלון וריחקוה בני משפחתה ועדיה מעידין אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה אמרו להם חכמים אם מאמינים אתם שהורהנה האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אין אתם מאמינים וכו' וטעמ' דמותרת דעדיה מעידין עליה שלא נסתרה ושלא נטמאה הא אין עדיה מעידין אסורה והיכי תנן הכא ע"י ממון מותרת ומשני אמר רב שמואל בר יצחק לא קשיא כאן שיד ישראל תקיפה על אומות התם כגון שיד א"ה תקיפה על עצמן:

כרקום. בכאף וקוף וכן הוא בערוך: כתב התוי"ט ומ"ש הר"ב ואפי' יש בעיר מחבואה וכו' כל אחת מנשי בני העיר נאמנת וכו' דמי יימר דאיטמי משא"כ בשני שבילין דמשנה ה' פ"ה דטהרות דהתם ודאי איכא טומאה גמ' ומה"ט נמי נאמנת במגו דכיון דאין כאן אלא חששא לא הוי כמגו במקום עדים דלא אמרי'. גמ' ע"כ: וכתב הרא"ש ז"ל דהא דקתני כל כהנות לאו דוקא דה"ה כל הנשים אפי' פנויות כיון דחיישי' שבא עליה גוי ופסלה בביאתו אלא הא דקתני כל כהנות משו' דבעי למיתני עובדא דר' זכריה בן הקצב ע"כ: ובגמ' רמי והתנן בפ' בתרא דמסכת ע"ז בולשת וכו' בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך ומתרץ רב מארי לבעול יש פנאי דתקיף ליה יצריה לנסך אין פנאי ויש עוד תירוץ אחר הכא בגמ' אלא שלתוספות אליבא דרש"י ז"ל אינו תירוץ עיין עליו וכתבו עוד תוס' ז"ל ואין לתרץ דהכא מיירי לאחר גמר המלחמה דאז יש להם פנאי דסתמא קתני דמשמע בכל ענין אפי' קודם גמר המלחמה ע"כ:

ואם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה. בגמ' רמי ושפחה דידה מהימנא ורמינהי דתנן בפ' מי שאחזו ולא תתייחד עמו אלא בפני עדים וכו' חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה ומשני רב פפי דבשבויה הקלו ורב פפא משני מתני' בשפחה דידיה והתם מיירי בשפחה דידה ורב אשי אמר מתני' נמי בשפחה דידה והתם גבי גט דשתיקותה מתירתה שאינה צריכה שתעיד לומר לא שמשה אלא שתאמר אני הייתי עמה לא מהימנא להיות זו מותרת על ידה דאי נמי חזיא לא מסהדא הכא גבי שבויה דשתיקותה דשפחה אוסרתה לגבירתה דכל כמה שאינה מעידה לומר טהורה היא מחזקינן לה בטמאה כי מסהדא ואמרה טהורה הא מהימנא דלשקורי לאו אורחיה אלא למישתק ופרכי' השתא נמי כיון דרחמא לה לגבירתה או דדחלה מינה אתיא ומשקרא ואמרה טהורה היא ומשני תרתי לא עבדא חדא שתשתוק שלא תעיד האמת שקלקלה ועוד שתאמר שקר שהיא טהורה:

ואין אדם נאמן ע"י עצמו כתב רבינו שמשון ז"ל בפ"ה דמסכת פרה ברוב ספרים שאין אדם נאמן ופירושו כמו ואין אדם נאמן וכו' ע"כ. וכן כתוב בספר הליכות עולם בפ"א דשער השלישי שהנוסחא המדוקדקת היא שאין אדם בשין והשין במקום ויו ע"כ: וכן כתוב ג"כ בספר כריתות שער ב' דלשון למודים גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שכן מצא ברוב הספרים שאין אדם נאמן בשין ע"כ: וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דמסיק בגמ' אליבא דרב פפא דבנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מהימני אלא במסיחין לפי תומם אבל היא ובעלה אפי' מסיחין לפי תומם לא מהימני ואע"ג דיוחנן אוכל חלות היה נאמן על עצמו במל"ת כדאיתא בגמ' הכא בפירקין בדף כ"ו וגם בפ' הגוזל בתרא ה"מ לתרומה אבל הכא מעלה עשו ביוחסין: וביד פי"ח דהלכות איסורי ביאה סי' י"ט:

א"ר זכריה בן הקצב כהן היה רש"י ז"ל: ונלע"ד שאביו של ר' זכריה היה ממש קצב בשר או קצב הפסדות של ממון או קצב קופה לעניים מפני שאין דרך להקרא שם העצם בהא הידיעה וכמו שכתבתי ג"כ בשם ה"ר שמשון ז"ל בספ"ג דכלאים גבי ר' יוסי בן החוטף וכן כתב רד"ק ז"ל בשרש לחש גבי שלום בן הלוחש:

המעון הזה עיין בתוספות יום טוב עי' תוספות ז"ל בפ"ק דנדרים דסבירא ליה דגם העבודה הוי לשון שבועה כמו שכתבתי שם:

א"ל אין אדם מעיד על ידי עצמו תנא ואפי' באיסור שבויה הקל. ואע"פ שאסרוה עליו לפי שכהן היה הוא ייחד לה בית בחצרו וכשהיא יוצאה והוא בחצר יוצא בראש בניה שייהו הבנים עמהם שלא יתייחדו וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה כדי שלא יהא הוא בחצר והבנים מבחוץ: וביד שם סי' כ"ה: