משנה כתובות פרק י״ג משנה י׳

ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין כו': מעיר לעיר הם הכפרים שהם סביבות המדינה וכרך היא המדינה הגדולה המוקפת חומה ופירוש בודק מחפש ומבקש דבר הנאה לו ואמרו בהש"ס שנוי ווסת תחלת חולי מעים פירוש שינוי המנהג תחלת סבת החולי ואפי' שינה אותו לטובה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכשנשא אשה איש מארץ יהודה בארץ הגליל או מן הגליל ביהודה כופין אותה לצאת עמו שהוא לכוונה זאת נשאה ודין פשוט בכל אלו המקומות מוציאין מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים:

שלש ארצות לנשואין. שלש ארצות הן בארץ ישראל חלוקות לענין נשואי אשה. רש"י. ומ"ש הר"ב שאם נשא אשה כו' פירוש והוא מאותה הארץ שנשאה ועיין בפירושו סוף משנתינו:

יהודה ועבר הירדן והגליל. קשה לי למה הפסיק בעבר הירדן בין יהודה וגליל ששניהם מארץ ישראל בעבר הירדן המערבי:

ומכרך. עיין במשנה ה' פ"ט דברכות:

שלש ארצות לנשואין חלוקות בדינן בא"י:

והגליל דבנשא אשה בזו, והוא והיא משם, אינו יכול לכופה לדור עמה באחרת [ונקט תנא להארצות בסדר זה, משום דתנא בירושלים קאי [כב"ק ד"ו ב'], שמשם תצא תורה מהסנהדרין, להכי נקט תחלה יהודה, שבו ירושלים, ואח"כ נקט עבר הירדן, שהוא בצד ימין מארץ יהודה, שעבר הירדן מזרחית דרומית מיהודה, ואח"כ נקט גליל, שהוא בצפון, משמאל יהודה, דכל פינות שאתה פונה יהיה דרך ימין [כיומא י"ז ב']. ומה"ט נמנו ג"כ בסדר זה בפ"ט דשביעית]. ובשאר ארצות, כשחלוקות בלשונם או כשכל אחת במלכות אחרת, אין מוציאין מזו לזו. ודוקא בשניהן מארץ מושבם, אבל אם הוא מארץ אחרת, כופה לילך אחריו, ואם לאו תצא בלא כתובה [אה"ע ע"ה]. והא דקאמר הכא דגם ליהודה אינו מעלה מארץ אחרת, היינו בכל יהודה חוץ מירושלים [וכמי"א]:

אין מוציאין למדינה אחרת. אפילו מעיר וכו':

ומכרך לכרך כרך הוא מקום שווקים, וגדול מעיר:

אבל לא מעיר לכרך שישיבת כרכים קשה לבריאות וגם לרבוי הוצאות:

ולא מכרך לעיר דבעיר לא שכיח כל מילי כבכרך:

מפני שהנוה היפה בודק אף שנוה זה טוב יותר מצ"ע לבריאות, אפ"ה מי שמורגל בנוה רע, שנוי ההרגל בודק אחר חזקת הגוף ואם אינו חזק כראוי, שנוי האויר מחליאו. והכי קיי"ל [שם]:

שלש ארצות לנשואין וכו' עד נשא אשה בארץ ישראל. ביד בפי"ג דהלכות אישות עד סוף הפרק. ובטור א"ה סי' ע"ה. וע"ש בספר הלבוש:

אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך פי' אין מוציאין מעיר דיהודה לעיר דעבר הירדן או דגליל או אפכא וכ"ש מעיר דיהודה לכרך דגליל או דעבר הירדן או אפכא אבל באותה הארץ וכו': וכתבו תוס' ז"ל בתוספתא בד"א בזמן שהוא בן יהודה ואירס ביהודה או בן גליל ואירס בגליל אבל בן יהודה שאירס בגליל או בן גליל שאירס ביהודה כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה ע"כ. אבל בירושלמי מצאתי בהפך. וכתב הר"ן ז"ל דמסיים בתוספתא אי אמר אני פלוני מיהודה נשאתי אשה מגליל כופין אותה לצאת כלומר אע"פ שהוא מיהודה ע"כ:

אבל לא מעיר לכרך. שישיבת הכרכים קשה מפני שהכל מיתיישבין שם עכ"ל רע"ב ז"ל. אמר המלקט מפקינן לה בגמ' מקרא דכתיב ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים: מנוה הרע לנוה היפה גרסינן דנוה לשון זכר הוא. וה"פ דמתני' אע"פ ששנינו מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך באותה הארץ היינו דוקא מעיר או כרך שהנוה שלהן רע לעיר או כרך שהנוה שלהן טוב אבל לא מנוה היפה לנוה הרע אע"פ שהוא באותה הארץ מעיר לעיר או מכרך לכרך וז"ל הרמב"ם ז"ל שם ביד וכשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מטה הרע לנוה היפה ע"כ:

מפני שהנוה היפה בודק מחפש ומבקש דבר הראוי לו הרמב"ם ז"ל וז"ל שם פי"ג שנוה היפה בודק כלומר שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא בו קלה או כעורה ע"כ. ותימה הוא דאין זו שיטת טעם התלמוד דהכי אמר שמואל בגמרא שנוי וסת תחלת חולי מעים ואפילו לטובה וכדפירש רע"ב ז"ל. וע"ש בכסף משנה. וז"ל הר"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות אישות כתב ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא בו קלה וכעורה ולפי זה מאי דמייתי בגמרא כדשמואל אינו אלא לדמיון בלבד שפעמים יבוא נזק מתוך שנוי לטובה ע"כ וכן פי' מגיד משנה. ובירושלמי ומנין שהנוה היפה בודק ר' לוי בשם ר' חמא בשם ר' חנינא פן תדבקני הרעה ומתי במישרא וסמיך ואזיל להרה ואת אמר הכין אלא מכאן שנוה היפה בודק ע"כ. כתב הרב ר' יהוסף ז"ל י"ס דגרסי בתר מלת בודק מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים ע"כ: