משנה כלים פרק ט׳ משנה ח׳

אלו השעורים הם לענין שלא יועיל צמיד פתיל אשר יהיה על זה התנור או החבית או החצב הגדול ואם היה הנקב פחות מזה הנה לא יצא ממנו וינצל הדבר אשר בו בצמיד פתיל וכבר בארנו ענין אמרו נכנס ואינו נכנס: עוד אמר ואם נעשו בידי אדם אפילו כל שהן טמאים ר"ל אם באו לאלו החצבים הגדולים המוקפים צמיד פתיל ונקבו בהן איזה שיעור שיהיה הנה הן טמאים באהל המת ולא יועיל להן זה הצמיד פתיל בעבור שנקבו בכונס משקה אחר שב אל הכלים ואמר כי כאשר נקבו והן מוקפין צמיד פתיל העשוי לאוכלים כאשר נקבו במוציא זית יטמא כל מה שבתוכן ואף על פי שהוא מוקף והעשוי למשקים כאשר ניקב בכונס משקה ואם היה עשוי לאוכלים ומשקין מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואף על פי שהוא מוקף צמיד פתיל ולא יציל כל מה שבתוכו וזה המאמר לא יסתור השרש אשר התבאר בגמ' שבת והוא שכלי חרס יציל בצמיד פתיל עד אשר יפחת רובו לפי שאין הכונה מזה המאמר ולא המובן ממנו שכלי חרס המוקף צמיד פתיל כאשר נפחת בפחות מרובו לא יטמא מה שבתוכו ואמנם ירצה בו שהוא אם נפחת הכלי בפחות מרובו עד היקף הפחת ופי הכלי ג"כ בצמיד פתיל שהוא יציל מה שבתוכו ואע"פ שהוא אינו כלי לענין טומאה ולא יקבל טומאה נחשבהו כלי לענין שיציל מה שבתוכו אולם כאשר נפחת רובו הנה אינו כלי כלל ולא יציל מה שבתוכו ואע"פ שמקום הפחת מוקף צמיד פתיל והבן זה שהוא עיון דק ומקום הטעאה: וביאור מיצה שניה הקשר השני: ושיפון הוא הנקרא וייל"ה והוא מין ממיני השעורה כמו שביארנו פעמים וירצה בו הנה קנה שיבולת השיפון וכבר יקרא שיפה והוא קנה דק לח וכן מיצה של קנה קשר הקנה: וענין אמרו שניה הוא מה שאומר לך וזה שהקנה מאיזה מין שיהיה הן כולן קשרים קשרים ושרש הקנה עבה ממנו וכל שירחק מהארץ יהיה יותר דק ותחלת הקשר מהקנה ממה שימשך לארץ לו עובי מה והקשר השני אשר למעלה ממנו יותר דק ממנו ואמר שבקשר השני ישער ורבי שמעון אומר בכל התנורים והחביות והחצבים מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס ואין הלכה לא כר"ש ולא כר"י ומבואר הוא שאמרו בתנור ניקב מעינו ירצה בו שתהיה עינו סתום בטיט ונקב בזה הטיט:

תנור שניקב מעינו. פי' הר"ב הוא הנקב שעושין כו' ועיין בפ' דלעיל משנה ז:

[*שיעורו מלא כוש. עיין מ"ש ברפ"ה דאהלות]:

שיפון. [כ' הר"ב] ויינ"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל"א. וכן בפי' רש"י בפ"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב"ם דהכא. מפרש ג"כ דשיפון הוא ויינ"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ"י דמנחות מ"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג"כ בפי' הר"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה:

וכן היה אומר בחצבים גדולים. לכאורה תמונתן משונה. שיש להן נדדים בולטים. וא"נ יש לפרש דה"ק במגופת חצבים גדולים:

לשאר משקין. פירש הר"ב כגון שמן דבש וחלב לשטתו דבמ"ב פ"ג. דשל שמן דק משל יין וה"ה לדבש וחלב לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. [*ומכאן מוכח שהדבש הרצון בו לפעמים המשקה שעושה ממנו [שקורין מעד] שהרי בכאן מוכרח לפ' כן ותסייען למ"ש בפ"ב דקדושין מ"ב]:

אפי' כל שהן. פי' הרמב"ם בכונס משקה:

שיעורן בזיתים. פי' הר"ב אם נפחת במוציא זית בעי מירוח ובפחות מכאן לא בעי מירוח ויש ליתן טעם משום דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו [*כמ"ש הר"ב רפ"ב דלקמן וכן ע"ש מ"ש בס"ד] וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא. הר"ש. ומ"ש הר"ב ובגמ' מס' שבת. ספ"י:

בזיתים. עמ"ש בפ"ג מ"ג:

העשוי לכך ולכך כו'. ושנינו שלש משניות בענין אחד. חדא דלעיל בפ"ג. ואידך בפ"ח [ועיין מ"ש בשם הרמב"ם] והך הכא. וכולהו צריכי דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר. ואידך להציל באהל השרץ. והך דהכא להציל באהל המת. הר"ש:

לחומרו בצ"פ ובכונס משקה. פי' הר"ב ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצ"פ. וז"ל הרמב"ם ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואע"פ שהוא מוקף צ"פ. ולא יציל כל מה שבתוכו. ע"כ. וכת' הר"ש דמתני' דלא כב"ה. ודלא כר"ע דהא קדרה עשויה לכך ולכך [כדפי' הר"ב ברפ"ג] ותנן במס' אהלות פ"ה [מ"ב] ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ב"ש אומרים הכל טמא. וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועלייה טהורה. ר"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב"ה חומרא בעלמא. ע"כ. אבל ראיתי להרמב"ם שהעתיק משנתנו זו בפי"ד מה' כלים. ואותה משנה דאהלות. העתיקה כמו כן בפכ"ג מה"ט מת. לכן נראה לי לחלק. דהכא יוצא מתורת צמיד פתיל כשניקב משא"כ התם דבתורת אהל מציל אין הנקב מוציאו מאהל. והרי כל המציל בתורת אהל א"צ לצמיד פתיל וכמ"ש הר"ב במ"ז פרק דלקמן. [*ואתי שפיר דדייק הכא למתני בצמיד פתיל] וגם שם לא נחית הר"ש לחלק בין מציל בתורת צמיד פתיל. למציל בתורת אהל ולפיכך כתב שם דלא נתברר לו מאי שנא אין פותח טפח וכו'. ועמ"ש ברפ"ה דמס' אהלות בשם מהר"ם:

תנור שניקב מעינו עין התנור הוא כעין צואר חלול שהעשן יוצא משם. וגם שם צריך לסתמו בטיט כשרוצה שיציל בצמ"פ. ומיירי הכא שסתמו וחזר ונתנקב שם באמצע המרוח:

נכנס ויוצא דולק היינו שיעור גדול יותר שלא יכבה הכוש כשיוציאנו:

ניקב מצדו של העין. דהיינו שנסדק בין המרוח וכותל העין. או שנסדק העין עצמו שם:

רש"א מן האמצע נכנס ר"ש ס"ל גם בעין ובמרוחו. כדס"ל לר"י בסרידה ובמרוח שלה. דבתרווייהו אם נקב באמצע דהיינו שניקב בהמרוח עצמו. צריך שיהיה הנקב מרווח. דהיינו אם ניקב מרוח שבסרידה צריך שיהיה בכדי שיכנס שם המרדע. ואם במרוח שבעין צריך כדי שיכנם שם הכוש. אבל דולק א"צ כלל לדידיה:

מן הצד אינו נכנס היינו כשניקב חרס הסרידה עצמה או חרס העין עצמו אז סגי כשהנקב כאן וכאן מצומצם כרוחב מרדע או כוש. דס"ל לר"ש דבשניהן מקלינן במרוח וס"ל שצריך נקב יותר מרווח. דאל"כ יכול בנקל לסתמו ע"י שימעך באצבעו על המרוח הרך. [כך נ"ל. ולרב"א מהאמצע דקאמר ר"ש היינו בשניקב הפתיל שהוא החרס. ומהצד דקאמר. היינו שניקב הצמיד. והוא המרוח שמחבר הפתיל להכלי. ולא זכיתי להבין ד"ק. וגם מהר"ש והר"ב משמע להיפך מדבריו:

שיעורה מלא מיצה שנייה של שיפון קשר ב' של קנה שבולת של שיפון. והוא ראגגען. וקשר זה הוא דק יותר מקשר התחתון שסמוך לעיקרו. אבל עב יותר מקשר הג' שלמעלה מהאמצעי. שסמוך יותר להשבולת. ונ"ל דמדרגילין לינק היין מהחביות ע"י קנה השבולת. כשרוצין לטעום היין שבהן. וכ"כ מכדין יונקין ע"י קנה סוף. להכי משערין בשיעור נקיבתו בכל א' כפי המורגל בו:

וכן היה אומר בחצבים גדולים מגופות כדין גדולים כשסתמום בצמ"פ ומרחם בטיט לסתמן. כבתנור וחביות לעיל:

מן הצד ולרבנן דוקא בפה התנור ובעינו מחלקינן בין מן הצד לאמצעו ומטעמא דאמרן. אבל בכולהו אחרינא אין חילוק בין אמצע למן הצד. אלא בכל חד וחד. צריך שיהיה הנקב מרווח כדי שיכנוס בו הדבר הקבוע לשיעורו:

בד"א האי בד"א. וכ"כ בד"א דנקט בתר הכי ד"ה היא. וה"ק בד"א ששיעור נקב שבצמ"פ שבחביות הוא כמלוא מיצה*). ובחצבים גדולים כקנה:

בזמן שנעשו החביות והכדין:

אפילו כל שהוא טמאים דדוקא ביין דמפיג ריחו. ולא ניחא ליה בנקיבת הכלים ההם. להכי כל שאין הנקב גדול כשיעור האמור בו דלא חזי כל כך להשתמש בהכלי. אלא קטן ממנו. לפיכך אף שמוכרח להשתמש בו. אפ"ה לא ניחא ליה בהנקב. מדעכ"פ מפיג הריח משם. להכי כסתום דמי. אבל כלי של שמן דבש חלב ומים. שהאויר יפה להן ניחא ליה בהנקב. ולהכי גם בכ"ש דהיינו בכונס משקה סגי דלתבטל הצמ"פ שבהן. [רב"א]:

בד"א שעכ"פ במיוחדין ליין שיעורן כלעיל:

בזמן שלא נעשו הנקבים שבמרוח:

בידי אדם ר"ל במתכוון.

אפי' כל שהוא טמאים נ"ל דמדלא נקט הך בד"א בתר בבא דסיפא בכלי עצמו שניקב. ש"מ דרק בהנך דלעיל דמיירי שניקב הצמיד או הפתיל יש חילוק זה בין בשניקב בכונה או לא. אבל כלי עצמו שניקב אין חילוק זה. אלא אפי' שלא בכונה. אם לאוכלין שיעורו בכזית. ואם למשקין בכמוציא משקה [וכן משמע מרמב"ם פכ"ב מטו"מ ה"ג. ואין להקשות מזה על מהר"ם [עי' מ"ש לעיל רתוי"ט פ"ח מ"ו ד"ה אם]. עי' מ"ש בס"ד בבועז אהלות פ"ה סי' ב' לתרץ קושיא זו]:

ניקבו לעיל מיירי כשניקב הצמיד או הפתיל. אבל הכא מיירי בשניקב רק דופן הכלי או קרקעיתו:

העשוי לאוכלים שיעורן בזיתים בכמוציא זית:

ובכונס משקה בכונס משקה גרסינן. וכל שיעורי נקבים דתני בפרקן היינו רק לאשמעינן דכשהנקב פחות משיעור האמור בו א"צ לסתמו. ואפ"ה מציל בצמ"פ. אבל כל שהנקב כשיעור צריך לסתמו אם יציל בצמ"פ. ואפי' כשהנקב גדול מהשיעור מהני בו סתימה. עד שינקב רובו או כמוציא רימון. דאז אפי' סתם גם הנקב ההוא אינו מציל בצמ"פ. מדכבר בטל בתורת כלי לגמרי והו"ל כאוכלין שגבלן בטיט דאינו כצמ"פ להציל. ונ"ל דכלי שאמק"ט שאינו עשוי לאוכלין או למשקין רק להניח שם כלים וכדומה. משתער נקב שבהן כפי הדבר שמשתמש בהן. כבית קערות כל שאינו מקבל קערות. וכן כל כיוצא בזה [כפי"ז מ"ב] וכל שהנקב קטן מזה א"צ לסתמו. ואפ"ה ניצל בצמ"פ שבפתחו וכשנקב גדול בו כלעיל אפי' סתמו אמ"צ. ותני במכילתן ג' משניות דדמי אהדדי. דהיינו הך דפ"ג שהוא שיעור לטהר הכלי. והך דפ"ח מ"ב לחצוץ בפני השרץ בתוך תוכו. והך דהכא לחצוץ בצמ"פ באהל המת דבכולהו אזלינן לחומרא:

ויש לעיין בזה טובא במשנה זו. דהן אמת פשוט שכל השיעורים שנזכרו בפרקן בזה אינן הלממ"ס אלא שיעורי חכמים הן. אם מחשב נקב או פתח. ולפיכך אף דאין להקשות מה ראו חכמים לשער בנקב סרידה בשליש טפח. ובנקב שבעין שיעורו לכ"ע בכוש. שהוא ודאי פחות יותר משליש טפח. די"ל דבכל כה"ג כל שיעורי חכמים כך הוא. לפי אומד דעתם הקדושה. שראו לשער בכך. ובכל כי הא במופלא ממך לא תדרוש ואיך נעיז פנינו לשאול מה טעם יש לרבותינו בדבר לחלק בין השיעורין של זה וזה. ובפרט דהכא מסתבר קצת גם לפי קוצר דעתינו דראוי שלא יהיה שיעור נקיבת שניהן שוה. דבסרידה שהיא בעליונו של תנור כל נקב שיש שם הוא משום פתח. משום דפתח התנור בעליונו הוא. ולפיכך כל נקב שם צריך מרחב רב אבל בעין שהוא מן הצד שבתנור. שיערו בביטול צמ"פ שם בשיעור נקב. שהוא פחות משיעור פתח (ועי' שבת צ"ו א' תוס' ד"ה לעיל). אולם אי קשה הא קשה לי. למה לא השוו חכמים מדותיהן במרוח שבזה ושבזה. דמ"ש במרוח של סרידה. שהחמירו רבנן בנקיבתו יותב מנקיבת הסרידה עצמה. ומ"ש במרוח של עין שהקילו בנקיבתו יותר מנקיבת העין שבצדו. וכ"כ יש להקשות לר"י איפכא. ותו מ"ש בנתנקב סרידה גופה דמחמיר בה ר"י טפי מחכמים. דלדידהו שיעור נקיבתו לרבנן נכנס. ולר"י סגי בשלא נכנס. ומ"ש בנקב עין דמקיל בה ר"י טפי מחכמים דלדידהו סגי שם בשנכנס שלא דולק ולר"י צריך שיעור נקיבתו בשנכנס דולק. והמותי ראיתי אור כמלא מחט סדקית. אשר הראני ה' כפי הראוי לעיני הטרוטות. דנלפענ"ד לפמ"ש לעיל דלרבנן דוקא בנקב שבסרידה שהוא בעליונו של תנור. להכי כל נקב שבעליונו של תנור. משום פתח הוא. להכי צריך נקב מרווח. אבל נקב שבעין שהוא מן הצד. רק מטעם נקב. מתבטל הצמ"פ. להכי סגי בכ"ש. וכמש"ל בשם תוס'. ולר"י דוקא בנקב סרידה ששיעור נקיבתו גדול דהיינו שליש טפח. להכי די לן בקולא זו. ולא נקל ביה טפי שיצטרך נכנס. אלא סגי בשקרוב להיות כשיעורו הראוי. דהיינו אפי' בשלא נכנס. אבל בעין. דמחמרינן בה בחד צד ששיעור נקיבתו קטן. דהיינו כמלא כוש. להכי מקלינן בה בחד צד. ואמרינן שצריך שיהיה נכנס דולק. ולרבנן כל מקום שמקלינן בשיעור הנקב. כברישא. מקלינן נמי בכניסת השיעור. וכל מקום שמחמרינן בשיעור הנקב כבסיפא. מחמרינן נמי בהכנסת השיעור. אמנם פלוגתתם במרוח כאן וכאן. לרבנן דוקא במרוח של סרידה שהיא בעליונו של תנור. שהחמימות עולה לשם ומתייבש טיט המרוח מהר. ועי"ז כרגע יתרחב הנקב עד שיהיה כשיעור הראוי לו. להכי ס"ל דסגי שם אפי' כשהוא רק קרוב לשיעור הראוי. דהיינו במרדע שלא נכנס. וכמו שמצינו ששיערו בטריפות סרכת הריאה. דמדסופה לנקוב כנקוב דמי (חולין מ"ז א' ותוס' שם) משא"כ במרוח העין שהמרוח מהצד של תנור שאין חמימות התנור עולה לשם כ"כ בחוזק כמו למעלה. וגם שיעור הנקב שם בל"ז זוטר בשיעוריה. להכי אדרבא הקילו בנקיבתו. שיהיה קצת יותר מהשיעור הראוי שם. דאל"כ מדהטיט רך והנקב קטן יכול לסתמו בקלות ע"י שימעך אצבעו שם וכל זה לרבנן. אבל לר"י איפכא מסתברא. דדוקא בסרידה מחמרינן במרוח שם יותר מבסרידה עצמה. משום דהשיעור בהן גדול כשליש טפח להכי דוקא בסרידה עצמה שהוא חרס קשה. ולא יסתם נקב שבו בקלות. להכי אמרינן דסגי בה כשהנקב שבה קרוב לכשיעור הראוי. אבל בנקב שבמרוח שם. מדיכול לסתמו בנקלות ע"י מיעוך אצבעו על הטיט להכי צריך שיהיה הנקב מרווח בכדי שיכנס שם המרדע. דאז לא יסתם הנקב ע"י מיעוך אצבעו. דאל"כ כפתח סתום דמי. משא"כ בעין ובמרוח שבו. רק בעין עצמו דשיעור נקיבתו זוטר. דהיינו כמלא כוש. והחרס קשה ולא יתרחב נקב שבו מעצמו. יותר ממה שהוא. להכי מצריך שיהיה כשיעור שיכנס שם הכוש דולק. אבל במרוח שם. מדבל"ז כרגע יתיבש ויתרחב הנקב שבו יותר בכדי להכניס שם כוש דק דולק. שא"צ התיבשות רב להכנסתו. להכי גם כשקרב הנקב להיות כשיעורו. סגי בהכי. ודו"ק:

נכנס ויוצא דולק. שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח ואינו כבה:

ניקב מצדו. של עין דהיינו במקום שהמירוח דבק לעין:

נכנס ויוצא שלא דולק. כך צ"ל:

שיעורה מלא מיצה. כך צ"ל. ופי' בערוך בלשון שני הקש שאע"ג השיפון שדומה לירק קרוי מוצא וכל חסדו כציץ השדה תרגומו כמוצא דחקלא.

וכן היה אומר במגופת החבית וכו'. פי' אבל רבנן ס"ל בין במגופת החבית בין בחצבים גדולים שוה אמצען למן הצד דבמגופת החבית שיעורה לעולם מלא מיצה שנייה של שיפון וחצבים גדולים נמי שיעורם לעולם מלא מיצה שנייה של קנה והבד"א הוא בין לרבנן בין לר"ש ומ"מ קשיא לע"ד דמ"ש שאר משקים דמחמרינן בהו טפי מיין. ועיין במ"ש לעיל פ"ג סי' ב':

אפי' כל שהן טמאין. כך מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בשתיהן:

אבל אם נעשו בידי אדם אפי' כל שהן טמאים. פי' אפי' נעשו ליין:

בפי' ר"ע ז"ל. דכלי גדול שניקב במוציא רמון וכו'. אמר המלקט הר"ש והרא"ש ז"ל [הוכיחו] מכח קושיית בקיאות דתוספתא דנקב שאינו עשוי בידי אדם על ידי מירוח מציל אפי' במוציא רמון:

שיעורו במשקים כצ"ל. וכתב הר"ש ז"ל לעיל ריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע דקדקנו אותה משנה דלקמן סוף פרק ט' דלא תיקשי אהא דאמרינן התם ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו ע"כ: