משנה כלים פרק ח׳ משנה י״א

כבר בארנו בפתיחת זה הסדר אמרו במסכת טבול יום (פ"ב מ"א) ושאר כל הטמאים המשקים היוצאים מהן כמשקין אשר הוא נוגע בהן וביארנו שמשקין טמאין יטמאו כלים וכן נבאר בראש מכשירין שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ר"ל שלא יצטרך שיגע בדבר אשר תטמאו בכונה ורצון כמו ההכשר ולזה אם היתה אשה נדה או זבה או זולת זה מהטומאות ונטף חלב מדדיה בתנור אע"פ שהיה זה בלתי כונה בלא ספק הנה התנור יתטמא להגעת המשקין טמאין בו. עוד הפך הדבר והוא שיהיה התנור טמא והאשה טהורה הנה בעת שהוציאה אפר התנור הטמא הוכה אצבעה וכאשר הגיר דמה הנה כבר נטמא הדם והיו משקין טמאין בהיותם באויר התנור הטמא ובעת שיצא זה הדם יטמאהו טומאת משקין טמאין והוא ענין אמרו נטמאה ר"ל שהיא תטמא התרומה אשר בפיה וכן כאשר נכוית ידה ומכתה לפי שידיה יטמאו באויר התנור כמו שהתבאר בג' ממסכת ידים והיו ידיה ידים מסואבות ובעת שהכניסה בפיה תטמא רוקה ויהיו משקין טמאין ויטמאו שלא נגע לרצון כמו שקדם וזהו כוונתו באמרו נטמאת שלא נגע האדם כולו במשקין טמאין בנגיעה כמו שבארנו ופירשנו בפתיחת זה הסדר ועוד אוסיף בזה באור:

האשה שנטף חלב מדדיה. פירש הר"ב והיא טמאה וחלב כו'. הוי כמשקה כו' וכדתנן במסכת טבול יום רפ"ב:

והכתה. כך העתיק הראב"ד וכן הגיה מהר"ם:

נטמא. פי' הר"ב כלומר נטמא התנור מחמת הרוק והדם. ותימה דהא מפרש היתה גורפתו התנור הטמא. אבל עירוב פירושים הם. דהא דכתב כאן דקאי אתנור. הוא פי' הר"ש. וכ"כ הראב"ד בפט"ו מה' טומאת אוכלים. ומ"ש היתה גורפתו התנור הטמא הוא פי' הרמב"ם וגרס נטמאה. ומפרש אתרומה שבפיה. וכן ג"כ הערוך. ערך גרף. גרס נטמאת. ומפרש אדבלה תרומה שבפיה:

האשה שנטף חלב מדדיה נ"ל דאמשנה י' קאי דמיירי באדם טמא. וה"נ מיירי באשה שנגעה באב הטומאה שהיא ראשון. והחלב שנגע בה כשיצא מהדד. נעשה תחלה מד"ס. דכל הטמאין משקה שיוצא מהן הוא כמשקה שנגע בהן [כטבו"י פ"ב מ"א ורמב"ם פ"י ה"ד מאה"ט] וכ"ש כשהאשה נדה שאז החלב היוצא ממנה הוא ראשון דאורייתא [כנדה נ"ה ב']:

טמא התנור נעשה שני. וקמ"ל דאע"ג דהחלב שבדדיה נחשב מחובר. והרי לא ניח"ל שיהא נעקר משם וכל שנעקר שלא לרצון לא חשיב משקה [כמכשירין פ"ד מ"ב]. י"ל חלב אשה שאני דאפי' נעקר שלא לרצון חשיב משקה [כמכשירין פ"ו מ"ח]. וה"ה דהוה מצי למנקט דבנפל חלב ההוא על ככר או פירות שלא הוכשרו. ולא הוה ניח"ל שיפול החלב על הפירות. אפ"ה כיון דהאשה טמאה. והחלב שנטף ממנה דינו כמשקין שנגעה בהן ונטמאו. הרי כל משקין טמאין מכשירין ומטמאין כאחת אף כשנפלו על הפירות שלא לרצון [כמכשירין פ"א מ"א] רק נקט תנור לרבותא. דאע"ג דטומאת משקין לכלי הוא מד"ס כפ"ק דשבת [י"ד ב'] אפ"ה מטמא ליה החלב אף שנעקר שלא לרצון [והר"ב כ' דאע"ג דנעקר החלב שלא לרצון אפ"ה נטמא התנור. דרק לענין הכשר צריך לרצון ולא לענין טומאה. ותמוה הרי כיון דהחלב טמא. אף לענין הכשר א"צ ניחא ליה]:

היתה ה"נ אפשר דמיירי גם באשה שהיתה ראשון לטומאה שאין התנור מק"ט ממנה:

גורפתו ומתוך כך הוכרחה להכניס ראשה וידיה לתוך חלול התנור. כדי שתראה לגרוף האפר מכל הזויות:

ויצא ממנה דם מהפצע שנתחבלה ידה מהקוץ. והרי אפי' היתה האשה טהורה עכ"פ כיון דכל ידים שניות הן. כיון שיצא הדם על היד. אף שיצא שלא לרצון דם חללים מכשיר ונקרא משקה [כפ"ו דמכשירין מ"ח] א"כ הדם שיצא מפצעה נעשה תחלה מסתם ידים:

או שנבכוה ונתנה אצבעה לתוך פיה כדי להקר הכויה. וכשחזרה והוציאה אצבעה מפיה. נעשה הרוק שבאצבעה תחלה מהסתם ידים:

נטמא ר"ל נטמא התנור מהדם והרוק הטמאין. מדחשיבי משקה ומטמאין כלי. אע"ג שיציאתן מהגוף שלא לרצון היה. וקמ"ל הך סיפא. אע"ג דדם ורוק גריעי טובא מחלב ברישא. דבחלב רק לא היה ניח"ל הטפת החלב. אבל אף שאין לה בזה נחת ממש שיצא החלב. עכ"פ אין לה ביציאת החלב צער. ולא היה יציאתה נגד רצונה ממש משא"כ הכא יציאת הדם מגופה נגד רצונה ממש היה. וכ"כ בנכוות. נגד רצונה ממש היה שתצטרך להרוק ע"ג אצבעה. אפ"ה נטמא הדם והרוק וחוזר ומטמא להתנור:

ולרמב"ם (פט"ו מאוכלין ה"ח) ודאי איצטריך סיפא. מדמוקי לסיפא כשהתנור טמא וידיה טהורות וכשהכניסתן לאויר התנור הטמא נטמאו הידים באוירו כשנטמא התנור באב הטומאה (כפ"ג דידים) ובנחבלה והכניסה האצבע עם הדם לתוך פיה. נטמא התרומה שבתוך פיה מהדם. אף שלא נגע האצבע שם בהתרומה. וכ"כ בנכות ומצצה הרוק על אצבעה. נחשב הרוק כתלוש על האצבע ונעשה משקה ונטמא מהאצבע. וחזר וטימא התרומה שבפיה. והראב"ד צווח על גירסת הרמב"ם זו. ולפע"ד הוכרח הרמב"ם לאוקמה בתנור טמא ואשה טהורה. דאי בתנור טהור ואשה טמאה. ממ"נ אי שהאשה היא אב הטומאה. ל"ל רוק ודם הרי בלא זה נטמא התנור כשהושיטה ידיה לתוכו לגרפו. ואי בשהאשה היא ולד הטומאה. היאך אפשר שיטמא התנור מהדם והרוק. הרי הרמב"ם ס"ל (אה"ט פ"ז ה"א) דרק משקין שנטמאו מאה"ט מדדמי לה למעיינות הזב מטמאין כלים. אבל לא משקין שנטמאו מולד מטמאין כלים. ונ"ל עוד דמה"ט מוקי רמב"ם לרישא (פ"י מאוכלין ה"ה) בנדה שנטף חלב מדדיה. אבל תמיה קיימת על הרמב"ם (פט"ו מאוכלין ה"ח) דמוקי לסיפא דמשנתינו שהיה דבילה של תרומה בפה האשה. וק' ול"ל הרי גם חולין מק"ט ממשקין חולין. וגם לא ידענא האיך יתישב עפ"י הרמב"ם (מ"י) מגע טמא מת שמשקין תוך פיו. והכניס ראשו לתנור הטהור. היאך יטמאו המשקין שבפיו להתנור. ואפשר שהרמב"ם גרס שם טמא מת שמשקין בפיו. וכן נראה במ"ש (פי"ד מכלים ה"ה) שכתב אדם טמא. ועכ"פ יש לתמוה על רכ"מ שהביא שם משנתינו בלשונה. ולא העיר על זה. דהרמב"ם על כרחך גירסא אחרת היה לו (ועי' מ"ש ביכין בפרקן סי' ל"ז):

האשה שנטף חלב וכו'. ובגמרא דכריתות פ' אמרו לו (כריתות דף י"ג) הוינן בה במאי אתכשר פי' דאע"ג דחלב משקה הוא כיון דהיינו אוכל של תינוק אמרי' משקה הבא לאוכל כאוכל דמי כדאמרי' בפ' חביות חולב אדם בי"ט לתוך הקדרה דקדרה עושים בה אוכל ומשקה הבא לאוכל אוכל הוא וכאוכלא דאיפרת הוא אבל לא לתוך הקערה דקערה פעמים משימין בה משקים הלכך אינו חולב לתוכה דהוי נולד. ומשני א"ר יוחנן בטפה המלוכלכת ע"פ הדד פי' שדרך הוא ללכלך פי הדד בטפה ראשונה בדעת כדי שתהא נוחה ליחלב. ופי' הר"ש ז"ל בסוף מסכת מכשירין דהא דמשמע דמטמא חלב אפי' בפחות מרביעית היינו דוקא לתרומה וקדשים אבל לחולין בעי רביעית וכן בכל מקום דאשכחן דמטמו בכל שהוא נעמיד לתרומה וקדשים והנהו מקומות דבעי רביעית נעמיד לחולין עכ"ל ז"ל:

ונפל לאויר התנור טמא. כלומר אוכלין שבתוכו טמאים דחלב הוי אוכל ראשון ואוכל ראשון מטמא אוכל שני ע"י הכשר כן פי' הרגמ"ה ז"ל שם בכריתות. ובגליון כתוב שם תנור טמא י"מ דר"ל פת שבתנור ול"נ דלאויר משמע שלא נגע ואי אין התנור טמא גם הפת אינו טמא ע"כ. [דברים אלו לכאורה א"ל מקום כאן אלא במשנה הקודמת.] וברמב"ם דהלכות טומאת אוכלין ספט"ו היה פונדיון לתוך פיו ופשט ידו ליטלו והדבילה בתוך פיו אם הניחו לצמאו ה"ז הרוק כעקור ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו שנטמא מחמת ידיו ע"כ]:

היתה גורפתו. השתא מיירי שהאשה טהורה והתנור הוא הטמא ורישא אפכא דכן פי' הרמב"ם ז"ל דרישא מיירי באשה טמאה ותנור טהור וסיפא היתה גורפתו אפכא וגריס נטמאת ור"ל מטמאה התרומה שבפיה לפי שידה נטמאת באויר התנור כמו שיתבאר בפ"ג דידים ונעשו ידיה ידים מסואבות וטמאו רוקה ונעשה משקים טמאים ומטמא שלא לרצון כמו שהקדמנו וזו היא כונתו באמרו נטמאת שאין מיטמא כל גופו של אדם בנגיעת משקים טמאים ע"כ. אבל לפי הפירוש שתפס ר"ע ז"ל בין ברישא בין בסיפא דמיירי שהאשה טמאה נראה שצריך להגיה בפירושו לסיפא כך היתה גורפתו שהיתה גורפת התנור הטהור להוציא אפרו וכו'. א"נ אפשר להגיה התנור הטמאה וקאי על האשה פי' האשה הטמאה היתה גורפת התנור ודוחק:

ונתנה אצבעה לתוך פיה. ונטמאה הרוק והדם וטמאו את התנור והוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל שם ס"פ ט"ו האשה שהיתה אוכלת אוכלין של תרומה שאינם מוכשרין והיתה גורפת את התנור הטמא והכה הקוץ ויצא ממנה דם ומצצה אצבעה מפני הדם או שנכוית ונתנה אצבעה בפיה נטמאת התרומה שבפיה שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעוקרו במציצת אצבע עד כאן: