משנה כלים פרק ה׳ משנה א׳

התנורים והכירות וכל מוקדי האש הנבנים בארץ או על שטחה הנעשים לבשל או לאפות בהן או עליהן הן כולן מקבלין טומאה ולשון התורה (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ טמאים הם ודינן כטומאת דין כלי חרש כמו שיתבאר ואמר ר"מ כי מאז שנבנה מהתנור גובה ד' טפחים יקבל טומאה וכן התנור השלם כאשר נפסד ונשאר ממנו ד' טפחים הנה הוא יקבל טומאה וחכ"א שתנור קטן מעת שנבנה בו כל שהוא מקבל טומאה והתבאר בש"ס (חולין דף קכד.) שאמרם כל שהוא טפח הנה מאז שנבנה ממנו טפח יקבל טומאה וכן התנור הקטן כאשר נפסד ונשאר ממנו רובו ר"ל רוב גובהו יקבל טומאה ואם נשאר ממנו חציו לבד וממה שלמטה מזה אינו מקבל טומאה עוד סדרו על ב' המאמרים ואמרו משתגמר מלאכתו ר"ל שמה שאמר ר"מ שמעת שנבנה ממנו ד"ט וכן חכמים שאומרים טפח בקטן וד' בגדול בתנאי שגמר מלאכתו ובאור זה שגמר מלאכתו הוא שיחממו אותו עד שיהיה בקרקעיתו מחוץ [צ"ל מחום] שיעור מה שיאפו בו הסופגנים והוא הלחם הרך ונקרא בשם זה לפי שהוא כמו הספוג שהוא ממהר הבשול לקלות הלישה וידוע שהתנור החדש אשר לא נאפה בו עדיין יצטרך לחימום רב ואז יגיע לזה החום אולם התנור אשר כבר נאפה בו הרבה פעמים הנה יתחמם באש מעט ויגיע לאפות בו סופגנים בדבר מועט ואמר ר' יהודה שמשעה שהוסק התנור החדש באש כשיעור שאם היה ישן יהיה אפשר לאפות בו סופגנים הנה כבר נגמרה מלאכתו ויקבל טומאה והלכה כחכמים:

תנור. פירש הר"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר"ש וכן פירש הר"ב במשנה ח פ"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר"ב ברפ"ב דב"ב ועיין לקמן רפ"ז:

במה דברים אמורים בגדול כו'. עיין מ"ש במשנה ח פ"ב דעדיות:

אבל בקטן תחלתו כל שהוא. כתב הר"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד.) וכתב הר"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ג דנדה דף כ"ו:

משיסיקנו. פי' הר"ב אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר"ש בתחלת המשנה. אע"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו:

תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']:

תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים:

ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים:

וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך:

אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו':

תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח:

ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי:

משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו:

משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]:

רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו:

כך כתבו תוס' (נדה כ"ו ב') לפרש מלת גדול וקטן שבמשנתינו. דאל"כ כל תנור שרוצה לעשותו עדיין גדול. וכבר עשה בו גובה פחות מד"ט אמאי לא יק"ט. וכי גרע מקטן דסגי לי' בטפח: ולפענ"ד אי משום הא לא קשה. דכבר נשמר רבינו רש"י ז"ל מזה (שם. וגם בחולין קכ"ד א') שכתב דקטן היינו בשעשאו לקטן לשחק בו. וא"כ בשהתכון לעשותו יותר גדול. אינו נותנו לקטן לשחק בו. ולמלתיה עדיין לא חזי. להכי אמק"ט עדיין. ונ"ל עוד דרש"י פי' כן ע"פ מה דאמרינן התם בנדה. תנור בנות טפח. דלרש"י ר"ל תנור של בנות קטנות שיעורו טפח. אבל לתוס' מלת בנות הוא סמוך למלת טפח שאחריה. ור"ל כמו בן כרך ובן עיר. וכ"כ כלים בנות קבול. וה"נ ר"ל שכן עושין תנורים שגבהן טפח. ולכאורה היה נראה כתוס'. דלרש"י ק' מה דמקשה בחולין שם. בציר מטפח למה חזי. וק' הרי לרש"י גם תנור טפח לא חזי רק לצחוק תנוקות. וכי מה איכפת להו לתינוקות בשחוק שלהן אם התנור שלהן גבוה טפח או מעט פחות מזה. אולם בתוספתא (כלים ב"ק פ"ד) מפורש כרש"י. וצ"ל דפחות מגובה טפח אין התינוקות יכולים לאפות בהן ולא מחשב תו תנור כלל:

כך נ"ל כוונת הש"ס (חולין קכ"ד א') דמעיקרא הוה ס"ד התם. דושיריו ברובו דקאמר רבנן הכא במשנתינו אקטן בן טפח קאי. וע"ז מקשה הש"ס פחות מטפח למאי חזי. ומשני אביי דושיריו ברובו אגדול קאי. ומקשינן תו. בגדול הרי מודו רבנן. ומתרץ כאן בבן ט' כאן בבן ז'. ולרש"י שם הגי' הפוכה. כאן בבן ז' כאן בבן ט' ופי' הא דמודו רבנן לר"מ במתני' דבגדול צריך שיור גובה ד"ט. היינו בתנור שהיה בתחלתו בן ז' דלא הוה רובו ד"ט. אפ"ה צריך שישתייר ממנו ד"ט דלקבל טומאה. והא דאמרו חכמים ושיוריו ברובו ופי' אביי דהיינו בגדול. היינו בשהיה תחלת גבהו ט' טפחים. אז לא סגי בשישתייר ממנו ד"ט. רק צריך שישתייר ממנו רוב גובה של אותו תנור. וכוונת רבינו דאזלינן הכא והכא לקולא. אם ד"ט הוא יותר מרוב גבהו. אמק"ט עד שישאר בו גובה ד"ט. ואם רוב גבהו הוא יותר מד"ט אמק"ט עד שישאר בו רובו. וא"כ בשהיה התנור מתחלה פחות מז' טפחים. וכגון שהיה גבוה ה' או ו' טפחים. נמי צריך בשישתייר ד' טפחים. ולא סגי בשישתייר רובו. ובהיה מתחלה בגובה. ב'. ג'. ד'. בהנך לא שייך שיור כלל. ובעניי לא זכיתי להבין יפה דברי רבינו רש"י מאור עינינו. דעכ"פ גם הנהו לא גרעי מאילו היה מתחלה רק גובה טפח דמק"ט. וה"נ בשנשאר רוב גובה מתנורי ב'. ג'. ד'. אמאי לא יטמא. והרי ראוי לאפות בו כבתחלתו. ותו דאע"ג דלפי פי' רבינו זה יתיישב שפיר הא דקאמר אביי דושיריו ברובו דמתניתין אגדול קאי. דהרי בן ט' גדול מבן ז'. אבל היאך מוקמינן לפ"ז להך בד"א בגדול דקאמר מתניתין. דלרש"י היינו בבן ז'. וק' והרי בד"א בגדול משמע כל שהוא גדול. והרי בן ז'. לא לבד שאינו היותר גדול. אלא גם הוא קטן מבן ט'. דהרי בהנך ב' תנורים איירינן בהו. והיאך שייך למיקרי' גדול. ותו הרי לרש"י כל עוד שהתנור גדול יותר. צריך שישתייר ממנו יותר. דהרי בבן ז' סגי בשישתייר ד"ט ובבן ט' צריך שישתייר רובו. וא"כ הו"ל להש"ס למנקט הכא והכא רבותא. בבבא דשיור ד"ט למה נקט בן ז'. הרי אפי' בבן ה' וו' דזוטר מז' צריך נמי שישתייר ד"ט. וכ"כ בבבא דצריך שיור רוב. הרי זה פשוט דמדס"ל לרש"י דבב' שיעורים הנ"ל. דהיינו ד"ט ורוב. משערינן תמיד בשיעור היותר גדול. א"כ בהיה התנור בן ח' נמי משערין בשיעור היותר גדול. והיינו בד"ט ומשהו שזהו רובו של ח'. וא"כ למה נקט בן ט' צריך שישתייר ממנו רוב. הרי אפי' בן ח' דזוטר מיניה נמי צריך רוב. אולם להר"ש והר"ב הגי' נכונה כפי שהוא לפנינו בש"ס. כאן בבן ט'. וכאן בבן ז'. ופי' הא דאמרינן במתניתין דבגדול סגי בד"ט. היינו בהיה התנור בן ט'. והא דקאמר אח"כ דסגי ברוב. היינו בתנור בן ז'. והיינו דאזלינן הכא והכא לחומרא. לשער תמיד בב' השיעורים בשיעור היותר קטן. וא"כ בשהיה התנור מתחלה גבוה. ב'. ג'. ד'. ה' ו'. בכל הנהו סגי שנשאר מכל אחד הרוב ממה שהיה תחלה. רק שיהיה הרוב ההוא טפח. ולפ"ז נקט שפיר הא בבן ז'. ר"ל מן ב' ולמעלה עד ז'. סגי בשישאר רוב. וה"ה בז' ומחצה. רק דבמחצה לא קמיירי. וא"ת א"כ הו"ל למנקט דפחות מבן ז' נמי סגי ליה בשישאר רובו אע"ג שאין רובו כ"כ כהרוב מז'. יש לומר כיון דכל הפחותים מבן ז' אין שיעורן שוה אלא כל א' צריך שיור רוב לפי מה שהיה תחלה. א"כ אין כאן רבותא מבן ב' או בן ז'. וכ"כ בבבא ב' דסגי בד"ט. נקט שפיר בן ט'. דבדין הוא דהו"ל למנקט רבותא דאפי' היה בן נ' או ק' בגובה. אפ"ה סגי בנשאר גובה ד"ט. אלא מדהוא מדה שאינה כלה. תפשת מרובה לא תפשת. ואפ"ה נקט בבן ט' רבותא נגד בן ח'. אע"ג דבבן ח' נמי סגי בשנשאר ממנו ד"ט. אפ"ה אילו הוה נקט בבן ח' דסגי בשנשאר ממנו ד"ט. סד"א מדהו"ל חציו. להכי קמ"ל רבותא טפי דאפי' בבן ט' סגי. בשנשאר ממנו ד"ט אף שהוא פחות מחציו. והנה הרמב"ם (רפט"ז מכלים) לא הביא כלל מאוקימתא דז' וט'. אלא כתב סתם. דתנור גדול שיעורו בד"ט. והקטן שיעורו ברובו. ולפע"ד מוכח מזה דס"ל כהר"ש הנ"ל. והיינו דקאמר סתם תנור גדול. ר"ל כל שהוא גדול. ואפי' גבוה ק' אמה. בכולהו סגי בשנשאר ממנו ד"ט. וכל שהוא קטן מזה. שאין ברוב גבהו ד"ט. והיינו שלא היה תחלה גבהו ח' סגי בשנשאר רוב גבהו. וזהו ממש כדברינו בדעת הר"ש. ולפ"ז מיושבת שטתינו בחולין שם בלי שום גמגום. וא"צ לדחוק כלל לומר דמלת גדול דקתני במשנתינו היינו שהריוח גדול. וקטן היינו שהריוח קטן. וכמש"ל בשם רבותינו סי' ד'. דבל"ז בס"ד ממילא רווחא שמעתתא. דה"ק המשנה. תנור תחלתו ד'. ושיריו ד'. ר"ל כל תנור כשהתחיל לבנות ממנו ד"ט. אף שדעתו להגביהו עוד יותר. אם הסיקו אז כדי לאפות בו סופגנין כבר מק"ט. ואם היה גבוה יותר מד"ט ונשבר ממנו קצת מגבהו. אם נשאר ממנו גובה ד"ט מק"ט. דברי ר"מ. וחכ"א בד"א בגדול. ר"ל בד"א בהיה בדעתו לבנות תנור שרוב גבהו הוא יותר גדול מגובה ד"ט. או שכבר גמר תנור שרוב גבהו. יותר גדול מד"ט. אז סגי בשהוא גבוה השתא ד"ט ולא סגי בפחות מזה. אבל בקטן. ר"ל אבל בשהיה רוב גבהו קטן מד"ט. אז אם בונהו השתא סגי בשהתחיל השתא לבנות ממנו טפח א'. אזי מק"ט כבר. ושיורו ברובו. והוה ס"ד דש"ס דשיורו ברובו דקאמרי רבנן. קאי אתנור טפח. דסיימי מיניה. ולהכי מקשה. תנור טפח למאי חזי. ומשני אביי. דשיורו ברובו היינו בגדול. וגם בהא ס"ד דש"ס דגדול דקאמר אביי. היינו בשהיה רוב גבהו גדול מד"ט. ובהא קאמרי רבנן דצריך שישתייר ממנו רוב גבהו. ומשו"ה מקשה הש"ס תו. והרי בגדול כה"ג מודו רבנן לר"מ דסגי בד"ט. ומשני הא בבן ט' הא בבן ז'. ר"ל לעולם ושיורו ברובו דקאמרי רבנן אקטן קאי. כלומר בשרוב גובה התנור הקטן הוא פחות מד"ט. ומאי דמוקי אביי לושיוריו ברובו דמתניתין בגדול. לאו בשרובו גדול מד"ט. רק שהוא גדול יותר ממה דס"ד דמקשן. דהרי המקשן היה סבור דשיור רובו היינו רוב טפח. וע"ז השיב לו אביי בגדול. ר"ל דשיור רוב דקאמרי רבנן במתניתין. היינו בשרוב גבהו הוא גדול יותר. דהיינו שהוא גדול טפח או יותר ואפי' הוא בן ז' שהוא הרוב היותר גדול מכל הרובין הפחותין מד'. בכולהו סגי בשנשאר רוב גבהו ודו"ק. ועי' בדברי רבינו תורת חיים שם בשבת. שאחמ"כ הדחיק א"ע מאד שם בפי' הסוגיא והוצרך למחוק הקו' בש"ס. ולדברינו בס"ד אנחנו שם בדרך המלך נלך. אולם עדיין לא נחה דעתי להבין דברי אלהים חיים. דעדיין יש להקשות ל"ל להש"ס לדחוק ולומר. הא בבן ט'. הא בבן ז'. הול"ל דה"ק חכמים. בד"א בגדול ר"ל בשרצה לבנות או בשכבר בנה תנור שגדול מד"ט ולמעלה. ואפי' עד ק' ואלף. בכולהו סגי בשהתחיל בגבהו ד"ט. או בשנשאר ממנו גובה ד"ט אחר שנשבר. אבל בקטן. ר"ל אבל בשרצה לבנות תנור שקטן מד"ט סגי בשהתחיל בו טפח. ושיורו ברובו. ר"ל ושיורו של תנור שקטן מד"ט בגובה. סגי בשנשאר ממנו רוב גבהו. ובלבד שישאר מגבהו טפח. דבפחות מזה לא חזי למידי. ואת"ל. א"כ קשה. דא"כ יהיה סופו חמור מתחלתו. דתחלתו אמק"ט עד שיהא גבהו ד"ט. ובסופו נימא דסגי בשנשאר רוב גבהו אף דלא הוה ד"ט. יש לומר כבר הקשו שם תוס' כך בשבת ובחולין וכבר יישבו הר"ש והר"ב בטוב טעם ודעת קושיא זו דהוה ק' גם לפי שטתי' דרבותינו. שפירשו דתנור שגבוה מט' טפחים ולמעלה סגי בד' טפחים. ובגבוה ז' או פחות מזה סגי ברובו. וכמש"ל בשמם. גם לפ"ז ק' קושית התוס' הנ"ל. ותרצו דבבן ז' או למטה מז'. כיון שכבר היה תנור שהשתמש בו. להכי אף שנתקלקל ואינו ראוי כל כך. מדאינו גבוה ד"ט. אפ"ה משתמש בו והולך. א"כ ה"נ הוה מצינן למימר אי הוה מתרץ הש"ס כפי מ"ש לעיל. אע"כ מדלא מוקי הש"ס כדברינו הנ"ל. היינו מדלא ניחא ליה להש"ס בהך סברא שכתב הר"ש והר"ב דמדכבר השתמש בו אינו זורקו אף שאינו ראוי כל כך. וא"כ אי אפשר נמי לפרש כפי' הר"ש והר"ב. דבבן ט' סגי בשנשאר ד"ט. דהרי גם לפי שיטה זו יהיה ק' קושית תוס' הנ"ל. ולימא מסייע להו לרש"י ותוס' שהפכו הגירסא. ובבן ז' צריך שיור ד"ט. ובבן ט' צריך רוב ודו"ק היטב. ויתברך אבינו שבשמים שחנני לברר כל זה ונחני בדרך אמת:

ונ"ל טעמיה דבשלמא שאר כ"ח תשמישן גם בלח. וכ"ש קדירות לא סגי להו ההסקה שניסק בשעה שמבשל בהן. דהרי תשמישן מבפנים. וההיסק שניסק בשעה שמבשל בהן הוא מבחוץ. ולהכי צריך היסק יפה בכבשן מקודם שישתמש בהן. אבל תנור עשוי לאפות בו פת. ואפשר שפיר שיוסק התנור עי"ז יפה גם כשלא יהיה מצורף בכבשן. ותו הרי היסקו ותשמישו במקום א' הוא. דהיינו שניהן מבפנים להכי סגי ליה בהיסק מועט. לפ"ז להרמב"ם כ"ש צירוף בכבשן לבד מחשב נגמר מלאכתו. אולם להר"ש והר"ב בתנור להכי לא סגי ליה בצירוף כבשן. משום שאחר הצירוף שוב יטפלו בטיט כדי לעבותו לשמור חומו (ואין מטפלו קודם צירוף בכבשן. דאז מחמת עביו ביותר לא יצורף יפה) להכי צריך היסק גם אחר הטיפול. והנה מלשון זה של הר"ש והר"ב משמע דתרתי בעינן. דהיינו צירוף בכבשן. וגם היסק לסופגנין. אלא שרתוי"ט כתב בשם הר"ש שפי' כבר בתחלת המשנה דהיסק לסופגנין לבד מהני. ורק בצירוף בכבשן לבד לא מהני. אמנם הר"ב דלא פי' כן משמע טפי דס"ל דתרתי בעינן וכדאמרן. ולא תקשי לדידי' מיורות הערביים (מ"י) דא"א שצרפו בכבשן ואפ"ה מק"ט. י"ל מאן יימר דדיינינן לה כתנור. אולי אינו עשוי רק להעמיד בתוכה קדירה לבשל כבכירה דלכ"ע סגי כשיסיקנה לבשל בה ביצה קלה (כמ"ב). ולפ"ז הא דקאמר בס"פ דלעיל. דכל שאר כ"ח צריך צירוף בכבשן. וסיים והוא גמר מלאכתן. והרי הך סיום דברי מותר ניהו אלא לדיוקא נקטי לכל מר כדאית ליה להרמב"ם והר"ש ה"ק דוקא שאר כ"ח רק בצירוף בכבשן נגמר מלאכתו. הא בתנור סגי בהסקה לסופגנין. ולהר"ב ה"ק דוקא שאר כ"ח. סגי ליה בצירוף שיחשב נגמר מלאכתו. הא תנור צריך תרתי. אלא דק"ל להר"ב. וגם להר"ש הא דקאמר משיסקנו. טפי הול"ל עד שיסיקנו. ולהר"ב ק' טפי הא דאמרינן (ביצה ל"ד א') דאין אופין בתנור חדש ביו"ט גזירה שמא יפחת. משמע הא בקדירה חדשה מותר לבשל. וכן פסקינן (בא"ח רסי' תק"ז ובסס"י תק"ב) דמדינא רק תנור חדש אסור. ורק נהגו לבלי לבשל גם בקדירה חדשה. וקשה בשלמא להרמב"ם והר"ש דסגי לתנור חדש בהסקה לסופגנין. שפיר איכא למיחש גביה שיפקע טפי מבקדירה שהוסקה בכבשן היסק גדול. ואם בהכבשן לא פקע. היאך יפקע השתא בהיסק לבישול. אלא להר"ב דבתנור תרתי בעינן קשה. וכי מפני זה מגרע גרע מקדירה. וי"ל:

תחלתו ד'. אין גבהו של תנור מקבל טומאה פחות מד' טפחים ואפי' נגמרה מלאכתו:

ושיריו ד'. אית דגרסי ושיוריו ור"ל שלא יהא בו שבר של ד' טפחים על ד' טפחים אבל כל זמן שיש שבר של ד' על ד' מקבל טומאה דאכתי חזי למלאכה ראשונה והתם פרק העור והרוטב דייק טעמא דאיכא שיריו ד' הא ליכא שיריו ד' טהור אמרי התם דצלקיה מיצלק הכא דעבדיה גיסטרא ופי' רש"י ז"ל שם קתני מיהא בד"א בגדול דשיריו ד' אבל בציר מד' לאו טמא הוא והתם קתני חולקו לשלשה אבל לשנים לא סגי ואע"ג דליכא בחציו ד' דמדקא מקיל ר"מ ואמר אינו צריך אלא ממעטו מבפנים מד' מכלל דרבנן נמי בהא פליגי דאע"ג דלא הוי השבר ד' אפ"ה בעי' דלא להוי רובא ומשני הכא דקתני בעינן ד' ואי לא לא הוי טמא דצלקיה מיצלק לרחבו דשוב אינו עומד יפה התם דקתני ברובא טמא ואע"ג דלא הוי ד' דעבדיה גיסטרא פי' שחלקו לארכו בגבהו כזה %( ) ע"כ. ומלת התם דקאמר תלמודא קאי אמתני' דלקמן בפירקין סימן ז'. וז"ל הר"ש ז"ל ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה והכא תנן שיריו ד' ומשני הא דצלקיה וכו' ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי:

אבל בקטן תתלתו כל שהוא. וא"ת וגדול שאין לו ד' טפחים אמאי טהור והלא אף בקטן טפי טמא וי"ל דגדול וקטן היינו ברחב הרבה והרחב הרבה צריך גבוה ד' להחזיק חומו אבל קטן שהוא צר די בגבוה טפח תוס' ז"ל שם בנדה והתם בגמ' קרי לקטן תנורי בנות. והתם בגמ' בנדה הכי קתני לישנא דמתני' וחכמים אומרים בד"א בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו. וכתבו שם תוס' ז"ל במשניות גרסי' תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו וכו'. ודרך תלמוד שמהפך פעמים מסדר המשנה לפי הצורך משום דההיא דהעור והרוטב ע"כ:

ושיריו ברובו. כצ"ל:

בסוף דבור זה לר"ע ז"ל. ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול מטמא בשיריו בד' כתחלתו ע"כ. אמר המלקט לחומרא הכא והכא. ורש"י ז"ל פי' התם בתנורא בר ז' קאמרי ד' הואיל ורובו בציר מד' הוא לא מטמינן ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא תחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מד' והאי דקתני רובו בתנור בר ט' דאע"ג דבחציו איכא ארבעה לא מטמא עד דהוי רובא ובהא רבנן לקולא ע"כ. וכתבו תוספות ז"ל כמו שפירש בקונטרוס לקולא כן נראה דאין לפרש לחומרא דבר תשעה בארבעה ובר שבעה ברובו דלא עדיף מתחלתו בארבעה עכ"ל ז"ל. ובהרמב"ם ז"ל לא מצאתי שחילק בין תנור שבעה לתנור תשעה לא בפירושו למשנתנו ולא בחבורו אשר עשה:

משתגמר מלאכתו. אתחלת תנור קאי ר"ל אגדול דתחלתו ארבעה טפחים לכולי עלמא ואקטן דתחלתו טפח לרבנן:

איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו. רבי אליעזר פליג בתורת כהנים פ' שמיני פ' עשירי וכאמר דמשתגמר מלאכתו מקבל טומאה אף בלא היסק: