משנה כלים פרק ג׳ משנה ו׳

יבלית. עשב לח מאד ופטסין קבוץ פיטם והוא כלי על דמיון האצטומכא גדולה מאד ישימו בו המים בספינות ויקחו זה העשב ויטחו בו הפיטס מבחוץ עד שלא יטיפו ממנו המים בחוץ ואמר שאם זה הטיחה היא צריכה אליו הנה הוא יחשב מכלל הכלי עוד אמר שכסוי החבית ואע"פ שהי' היטוחו סביבה בטיט כמו שהוא מפורסם אינה חיבור ולא נחשוב החבית וכסויה כלי אחד שהכסוי דבק בטיט ובעת שנטמא האחד לא נטמא האחר כאשר נגעו בו משקים טמאים וכמו שהקדמנו בפתיחת הסדר עוד אמר שהבנין אשר יבנה על חרס התנור היא מכלל התנור וכאשר נטמא התנור בהגיע הטומאה באוירו הנה האוכלים והמשקים הנוגעים בטפילתו טמאים:

מגופת חבית. מגופה כסוי פי החבית. ואע"פ שמדבקין אותה בטיט. לא חשיב ככלי אחד. הר"ש:

הגוגע בטפילה של תנור טמא. כלי חרס אין מקבלין טומאה מגבן. והכא בתנור טמא שנגעו אוכלים ומשקים בטפילה. הר"ש:

יבלית הוא מין עשב בר מרוח שמדבקין בו שברי כ"ח:

שטופלין בה הפטסין כדים גדולים שמחמת גדלן וכבדן חוששים טפי לשבירתן. להכי דרך לחזקום בטפילה:

הנוגע בה טמא ר"ל בהא מודו רבנן דהוה חיבור מדצריך מאד להטיפול וכדאמרן. ולהכי אף שהטיפול אמק"ט מגע מדהוא גב כ"ח. עכ"פ כשנטמא הכלי בפנים במגע או באויר. נטמא הטהרה שנגעה אח"כ בהטיפול:

מגופת חבית אינה חיבור אף שמדובק בהחביות. ונ"ל דלהכי לא נקט תנא הכא לישנא דטהור וכלעיל בטופל את הבריא. דהכא שאני שהמגופה הוא כלי בפ"ע. ואי הוה נקט טהור. סד"א דרק המגופה בעצמה טהור מדהו"ל פשוטי כ"ח. ועוד מדהו"ל רק תשמישי כלים רק בשעת מלאכתו [כפט"ז סמ"ז]. אבל עכ"פ הו"ל חיבור להחבית. קמ"ל דאינו חיבור כלל:

הנוגע בטפולו של תנור ר"ל טהרות שנגעו בהטיט הטוח ע"ג תנור הטמא:

טמא דמדשומר חום התנור לא דמי לטופל כלי בריא [לעיל ל"ז] והו"ל חיבור לו:

יבלת. כך מצאתי מנוקד בפי' כתיבת יד להרא"ש ז"ל של יותר ממאה ושלשים שנה ובמקום אחר מצאתי מנוקד ע"י הרב בצלאל אשכזי ז"ל

יבלת היו"ד בשבא והבי"ת קמוצה והלמ"ד בחירק. וי"ג יבלית היו"ד בפתח והבי"ת בחטף והלמ"ד בחירק ונכון הוא בעיני. ופי' הרא"ש ז"ל שהוא מין עשב ששמו יבלא כדאשכחנא בפ' כל הבשר כרך ריפתא איבלא אבל בערוך בערך יבל ובערך פדס כתוב יבלית ופירש דבלשון הקדש שמו חצובה אבל בערך טפל כתוב יבלת בלתי יו"ד אחר הלמ"ד. והר"ש ז"ל כתב דיש מפרשים יבלת מין טיט:

הפטסין. הר"ש ז"ל גריס הפדסין ופי' שהוא אלפס וכן פי' בערוך ג"כ די"ס הפדסין. ולשון הרמב"ם ז"ל שם ר"פ עשרים דברים הלחים המשוכים שטופלין בה הפטסין של מים כדי שלא ידלוף הכלי הרי הן כגופו של כלי שאפי' נטמא הכלי מאוירו אוכלין ומשקים הנוגעין בטפלה טמאים ע"כ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל ודוקא בכלים דאורחייהו בהאי טפול הוא דהוי חבור אבל בכלים דלאו אורחייהו לא כדתניא בתוספתא הקנקנים הגדולים שטפלן ביבלת או באדמה הרי אלו [בר"ש הוגה אינו חבור] הן חבור הטבילן הרי אלו חוצצות עליו ע"כ:

מגופת חבית. אפי' מחוברת בטיט לחבית אינה חבור לחבית ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' עשרים מגופת חבית שטפל בטיט עליה ועל החבית אינה חבור לה ואם נגעו בה משקים טמאים לא נטמאת המגופה ואם נגעו במגופה לא נטמאו אחורי החבית ע"כ. וכתב מהרי"ק ז"ל ומשמעה דמתני' ששם המגופה על פי החבית בלא שום חבור והא פשיטא דאינה חבור ולא איצטרי' לאשמועינן ולפיכך פי' דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמ"ל שאע"פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפלה אינה חבור מפני שהיא עומדת לינטל ומה שכתב בהשגה מי ראה מעולם טפלה על גבי מגופה וכו' י"ל דמעט טיט שמניחין על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ע"כ: