משנה כלים פרק כ״ט משנה ז׳

כל היד אשר בזאת ההלכה הוא הנצב אשר יחזיקו ביד בשעה שיכו או שיפסלו. וידוע שקורנס של זהבים אטום משני צדדיו ושל נגרין פתוח מצדו האחד: ודרבן. שם הברזל אשר בקצה העץ ששמו מלמד הבקר. ואמרו שירי דרבן שארית העץ אשר יקרא מלמד וכבר ביארנוהו במקום אחר: ובדידי הוא אשר יחפרו בו סביבות האילן לקבץ המים בעת ההשקאה ושם היחיד הוא הבדיד: ונכוש. הוא הפטיש אשר ישברו בו האבנים ובן פטיש הוא הפטיש הקטן: וקורדום. של ביקוע הוא אשר יבקעו בו העצים: ושל עדיר. אשר יחפרו בו הארץ לזריעה: ומסתת. אשר ישוו בו האבנים ויבדילו אותן:

שירי הדרבן מלמעלן ארבעה. עיין במשנה ב פכ"ה:

יד הבדיד. פי' הר"ב כלי ברזל כו' ועל שם הגומות שקרוין בדידין כו'. בפ"ק דמ"ק דף ד. ופי' שם הר"ן בשם הראב"ד שמפרש כלומר בורות קטנים שבעקרי הזיתים. ושצ"ל שהוא ברי"ש. וכן יד בריר דהכא. ע"כ. וכן הרמב"ם פ"ך מה"כ [הלכה יב] כתב שחופרין כו' ביררין של מים:

של נכוש. ל' הר"ב פטיש שמקישים בו על האבנים כו'. כ"כ בפירוש הרמב"ם. אבל בנא"י מצאתי נכוש הוא אשר מנקה עקרי האילנות. ופטיש הוא עגול אשר ישברו בו האבנים ובן פטיש כו'. ע"כ. וזה נראה לפי שנמצא כמה פעמים במשנה ובגמרא לשון ניכוש. והוא ענין נקירה וחפירה. כמו בפי"ב דשבת משנה ב. ובפ"ט דב"מ מ"ד. ובכלאים פ"ב מ"ה וז"ל הר"ש של נכוש שמנכש בו. כמו מנכש בשומין דהשוכר את הפועלים [דף פ"ט]:

ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]:

יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]:

יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר:

יד בן הפטיש פטיש קטן:

ושל הפטיש פטיש גדול:

יד הקרדום של בקוע לבקע עצים:

ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א:

ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו:

ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה:

יד הבדיד ד'. הר"ן ז"ל כתב בראש משקין שהראב"ד ז"ל גריס יד הבריר ד' בשני רישי"ן ופי' שהן בורות קטנים שבעיקרי הגפנים ע"כ וכן משמע לי קצת שגורס ג"כ הר"ש ז"ל וכן משמע ג"כ שגורס הרמב"ם ז"ל שז"ל שם פ"כ יד קורדום שחופרין בו ביררין של מים ד' טפחים ע"כ:

של נכוש. שם ברמב"ם הגירסא של נכש בלתי וי"ו: