משנה כלים פרק כ״ו משנה ג׳

יעשו כף מעור ישאו אותו אשר ילקטו הקוצים בידיהם שלא יזיקו אותו: הזון. אזור מעור מפורסם הצורה יקשרו אותו כמו חגורה ומזה הענין והזונות רחצו (מלכים א כ״ב:ל״ח): והבור כייר. דמיון שני לוחות מעור ישימו על הארכובות כדי שלא יזוקו בארץ העושין בעבודת האדמה כאשר יכרעו על ברכיהן: והשרולים. כמין בית יד של עור חזק יכניסהו האומן בזרועותיו כדי שיחזקו בגדי זרועותיו ולא יבטלו אותו ממלאכתו ונאמר שענין זאת המלה בלשון רומי הכנסת היד: וכבר קדם שפרקלימין הקאנש וירמוז בכאן אשר היא של קייצים כמו שהתבאר בכ"ד: ובית אצבעות. אזני' יכניסו בו האצבעות הקייצין אשר ישירו הפירות: ואוג. אלסימא"ק וכבר קדם שכלי עור אמנם יטמא מהן מקבליהן מן התורה ואלו הנזכרים לא גזרו עליהן:

[*כף לוקטי כו'. פירש הר"ב כמין כף יד כו'. ואין לו בית אצבעות אלא עור פשוט. וז"ל הרמב"ם בחבורו פ"ז מהל' כלים עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה לפיכך כף של עור שקושרים לוקטי קוצים על כפותיהן כו'. מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי. ע"כ. עיין ר"פ ט"ז:

הזון. פי' הר"ב אזור כו'. מסיים בו הר"ש והיינו הזונות רחצו דקרא סוף מלכים א. וכ"כ הרמב"ם]:

ברכייר. פי' הר"ב דפוס של עור כו'. וז"ל הר"ש בשם הערוך אלו שעושים מלאכה וצריכים לעמוד כורעים על ברכיהן. ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן:

[*טמאים. פי' הר"ב דעשוים לקבלה. וכן לשון הר"ש. והרמב"ם כתב בפי' כפי נא"י שהם דמיון ב' קערות ע"כ. ובחבורו שם כתב שיש עליהם צורת כלי]:

[*והשרוולים. פי' הר"ב כמין בית יד של עור דחוק כו'. כ"כ הר"ש בשם הערוך. ומסיים בערוך. בל' רומי הי"ד שיר"א. וכ"כ ג"כ הרמב"ם בפירושו. שענין זאת המלה בל' רומי הכנסת היד. ולא ידעתי למה לא פירשו טעם טומאתן. והרמב"ם בחבורו שם כתב שעשוי כמין טבעת שמכניסין אותן האומנים בזרועותיהן וכו'. מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטין. ע"כ. כלומר שהם בצורת כלי]:

וכל בית אצבעות. עיין מ"ש במשנה טו פכ"ד:

[*האוג. פי' הר"ב פרי אדום כו'. ועיין בפ"ק דפאה מ"ה. ומ"ש במסכת פרה פ"ג מ"י]:

כף לוקטי קוצים הוא עור פשוט כמדת פנימית כף היד. שקושרין אותו על פנימיות הכף כשלוקטין קוצים. שלא יעקצוהו כשילקטם:

טהורה דכל שאין לו ב"ק טהור מדאורייתא [כרפט"ו ורתוי"ט שם] ואפ"ה כשיש בו צורת כלי גזרו בה רבנן טומאה והכא מיירי שאין בו צורת כלי [ועי' פכ"ד סי' נ"ו וסי' ע"א ובפרקן מ"ט]:

הזון אבנט מעור:

והברכייר ב' חתיכות עור שהן קערוריות. והקטע מכניס בהן ברכיו שלא ילקו כשסומך עליהן בהלוכו:

טמאין מדיש להן עכ"פ ב"ק [ועיין פ"ח מ"ג ודו"ק]:

והשרוולים הוא כעין טבעת מעור. שהאומן דוחקו על בתי ידיו הרחבות שבמלבושיו שלא יעכבוהו במלאכתו:

טמאין אף שאין להם ב"ק. וגם אין בהם ה"ט כשיעור הראוי לק"ט [כלקמן פכ"ז מ"ב]. עכ"פ הו"ל פשוטי כלי עור שיש בהן צורת כלי. ומק"ט עכ"פ מד"ס. ולהכי לא ערבינהו תנא עם זון וברכייר שהן טמאין מדאורייתא מדיש להן ב"ק וכמש"ל:

והפרקליימין שטערען בינדע מעור שלובשו על המצח להגן:

טהורין מדלא נחשב תמונתה צורת כלי כאבנט לעיל [ועיין פ"כ מ"ד ודו"ק]:

וכל בית אצבעות הוא כעין האנד שוה קטנה של עור. ויש בה כמה כיסין קטנים להכניס אצבע בכל כיס. אבל אין הכיסין ארוכין. רק כדי להכניס בהן ראשי אצבעות:

טהורות מדאין בהכיסין ב"ק דפתוחין הן בראשן נגד ראשי האצבעות:

חוץ משל קייצין היינו אותן שלובשין על האצבעות כשלוקטין פירות שגדלים בעצי קוצים. כגון אוגים וכדומה וכדמסיק:

מפני שהיא מקבלת את האוג האהן ביטטען בל"א שגדולם בעצי קוצים וכן שושנה בין החוחים וכדומה. ואמק"ט מדאינה עשויה רק שינצל המלקט מעקיצת הקוצים. ורק מדיש בה ג"כ ב"ק להכניס בתוכה האוג שלקט ועושין כן מדחושש המלקט שיסרט בשרו כשיוציא ויחזיר ידו בין הקוצים על כל אוג ואוג שילקט כשירצה להניחו לתיך הכיס שבבגדו:

וכן אמרינן נמי לעיל (פכ"ד סי' ע"ב). וק' הרי במעילה (י"ח א') אמרינן דבקיצע עור פשוט בכוונה. מק"ט בכ"ש. מדחזי לאחיזה. ומפרש התם שקוצצי תאנים כורכין מטלית כזה על ידיהן שלא יתלכלכו. וקשה מ"ש קוצצי תאנים מקוצצי קוצים. הרי בין כך וכך קצצו בכוונה לתשמישו. ואמאי טהור. ובשלמא להרמב"ם (פכ"ג מכלים) דמצריך עכ"פ שיהיה בהעור גע"ג אצבעות. י"ל דהכא מיירי שאין בו כזה השיעור. אלא להראב"ד שם. דהתם בכ"ש ממש סגי ק' שפיר מהכא. ויש לדחוק דהתם מיירי בשיש בו עכ"פ צורת כלי. א"נ דהתם מיירי בעור רך. אלא דא"כ למה צריך כדי אחיזה. תוס' הנ"ל:

כך כתבו הר"ש והר"ב. וא"ת ל"ל ב"ק הרי בל"ז מסתמא קצען בכוונה והרי צורת כלי עליהן. וי"ל אי משום צורת כלי. אמק"ט רק מדרבנן. אבל מדיש בו ב"ק מק"ט מדאורייתא. ומה"ט נמי פליג להו תנא משרוולין דסיפא דמק"ט רק מדיש בהן צורת כלי. דהו"ל רק טומאה דרבנן. וא"ת עכ"פ כיון דהכא מק"ט מדיש להן ב"ק. א"כ מה קמ"ל. הרי כבר תנינן (פי"ז מט"ו) כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא. י"ל דקמ"ל דאף דהב"ק שבאבנט ובברכייר אינו עשוי לקבלה. אפ"ה מק"ט (ועמ"ש בס"ד לעיל פט"ו סי' ע"ו). ולהר"ש והר"ב דס"ל דהכא מה"ט מק"ט מדיש להן ב"ק. צ"ל אף שהב"ק קטן מאד. וכלעיל (ספי"א). אולם להרמב"ם בחיבורו (פ"ז ה"ד מכלים) זון וברכייר מק"ט. מדיש בהן צורת כלי. ולפ"ז צ"ל דאפ"ה לא כללן תנא בהדי שרוולין. משום דהנך לפעמים יש בהן טומאה דאורייתא דהיינו ביש בהן ב"ק:

אולם גם מזה ק' כלעיל (סי' כ"ז). דעכ"פ אף שאין לו ב"ק. ויהיה כפשוטי כלי עור שקצצו בכוונה לתשמישו והרי יש בהכיסין צורת כלי. ולמה לא יק"ט. דבשלמא להרמב"ם הנ"ל. דמצריך לכל פשוטי כלי עור אף שקצצו בכוונה. אפ"ה צריך שיהיה בו גע"ג אצבעות. י"ל דהכא מיירי שאין כיסין אלו ארוכים רק כדי להכניס בהן קצת מראשי אצבעות. אלא להראב"ד הנ"ל דבכ"ש ממש סגי ק' וצ"ע:

והא דתנן לעיל (פכ"ד מט"ו) דשל קייצים טהור. היינו באינו עשוי לקבלה רק ללקט קוצים גופייהו. א"נ התם מיירי בשל קייצים. דהיינו מיבשי פירות. ולובשן כדי שלא יתלכלכו ידיו בהפכו בהן התאנים שפלטו דבשן על פניהן. ורב"א הכא גריס של קוצים. והתם גריס של קייצים:

כף לוקטי קוצים. כמין כף יד של עור תופשין מלקטי קוצים בידיהן שלא ינקבו ידיהן בקוצים וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו. וכתב הר"ש ז"ל כפלוקטי קוצים כף לוקטי קוצים ובמשנה דווקנית גרסי' בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ע"כ:

בורכייר. דפוס של עור נתון על הברכים כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט הר"ש ז"ל פי' כשעושים מלאכתן וז"ל בשם הערוך עושי המלאכה שצריכין לעמוד כרועים על ברכיהם אבל הרמב"ם ז"ל פי' שהן למי שהוא נכה רגלים ע"כ ותימה שמצאתי מוגה והבוכרייר גם ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

שרוולים. י"מ שהוא שמשים על לבו בעת הקציר מפני השרב. וגם פה תמהתי שהגיה הרב בצלאל הנזכר ז"ל השדווליס בדלי"ת וסמ"ך ומ"מ פשוט הוא שניקוד הוי"ו בקמץ לכל הגרסאות. ומ"מ השרבנים טמאים בבי"ת ונו"ן:

הפרקלימין טהורה. ס"א טהורים:

בפי' ר"ע ז"ל. נר' שצ"ל פרקנימין גרסי' וכן היא גירסת הר"ש ז"ל וז"ל פרקנימין בערוך גריס פרקלימין והוא דבר שמחתל בו פדחתו ויש שגורסין פרלימנין ופרקלינין דתנן לעיל בפכ"ד שלשה פרקלינין הן אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא. אבל הרמב"ם ז"ל משמע שסובר שהן אותם השנויות בפכ"ד וכן הרא"ש ז"ל וכן בערוך פרלימנין ופרקלנין נראה שענין אחד יש להם ע"כ אלא שבפירוש הר"ש ז"ל כתיבת יד ישן נושן אין זה הפירוש שכתבתי בשמו שם:

וכל בית הצביעות. כך הגיה הרב בצלאל הנז' ז"ל במשנה ובפירוש והן בית אצבעות: