משנה כלים פרק כ״ה משנה ג׳

זומא ליסטרא. כלי ברזל בקצה האחד צורה והקצה השני שפוד בעל שלשה טפחים ור"ש דומה למכריע וזה שהוא יאמר שאלו הכלים כאשר נטמאו אחוריהם במשקין הנה הדבר אשר יהיה בתוכו טהור אבל הכלי כולו יצטרך טבילה כאילו נטמא כולו הנה לענין שנטמא הכלי בעצמו אמרו [צ"ל אמר] אין להם אחורים כר' יהודה ולזה יטבילו את הכלי לפי שכאשר נטמאו אחוריהן נטמאו כולן ולענין טומאה מה שבתוכם ישים להם דין אחורים וכאשר נטמאו אחוריהם לא נטמא מה שבתוכם והלכה כר' יהודה:

[*וזומא ליסטרא. פירש הר"ב כלי שראשו אחד כף וכו'. ולכף יש תוך ואחורים. וז"ל התוספתא שהביאה הר"ש זומא ליסטרין שנפלו משקין על תוכה טמאה כולה נפל על אחורים אינו טמא אלא אחורים תוכה והמזלג והיד טהורין נפלו על גבי המזלג חולקים את היד המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור. נפלו על גבי היד מנגבה והיא טהורה ע"כ. וכדתנן במ"ו ידות הכלים המקבלים כו' מנגבן כו' וצריכין לחלק בין הך דהכא למרדע דמתניתין דלעיל. דהתם אין דין ניגוב וצ"ל דיש שיעור יד לכל אחד כדתנן משבעה כו'. וכמו ששנינו גם כן במשנה ז וח פכ"ט. הלכך מחשבין לאידך שבין אלו שני השעורים לאחורים ולא ליד. אבל זה צ"ע למה לא יהיה דין השבעה עצמה והד' עצמה כדין היד שיהא מנגבה כשנפלו עליה משקים טמאים. ועוד צ"ע שיהיה מותרות הידות חשובות מהידות עצמן שהרי יהיו נחשבין כאחורים החמורים מן הידות. לכך נראה לי דטעמא אחרינא איכא דכל שבעה לחרחור וארבעה לדרבן נחשבין לחרחור ולדרבן כעצמותן ולפי שאין צריכין ליד לפיכך מה שבין השבעה להארבעה נחשב כאחורים]:

[*רבי שמעון אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כרבי יהודה. וכן כתב הרמב"ם. וממילא דמאי דקאמר ר"ש וצריך להטביל. כהלכה הוא. ועיין בסוף מתניתין ה]:

מדות יין ושמן נ"ל דמיירי הכא בכלי א' שיש בב' קצוותיו ב' ב"ק א' ליין וא' לשמן למדדם. ולהרא"ש נקט יין ושמן דווקא לאשמעינן דדוקא במדת הלח אמרינן דאותו שרגיל למוד בו הוא מחשב עיקר והוא התוך ואותו שאינו רגיל למוד בו הוא הטפל. ומחשב אחוריים נהעיקר. דשניהן מחשבו ככלי א'. משום דשניהן מתלחלחים כשימדדום בצד הא'. אבל מדת היבש אע"ג שא' עיקר וא' טפל. אפ"ה שניהן כעיקר זה כנגד זה. ובנטמא אחד מהן במשקין לא נטמא חבירו. מדא"צ זה לזה כלל: [ועמ"ש בס"ד בזה לעיל פ"ח סי' מ"ו]:

וזומא ליסטרא הוא כלי שקצהו א' הוא כף לבחוש בו הקדירה ולטעום הרוטב. וקצה השני עשוי כמזלג להפך הבשר בקדירה:

ומשמרת של יין ובהנך ב' כלים יש בתחתיתן מאחורי הכלי כעין ב"ק קטן במקום מושב שלהן וכעין שיש לגביעי כסף שלנו. ועושים כך בב' כלים אלו. מפני שהם כלים לסנן המשקין. וכדי שיהא נקל יותר שיזוב המשקה המסונן מתחת שולי הכלי משא"כ כשלא יהיה ריוח תחת שולי כלי הסינון אלא יהיה לו שולים שוים. הרי כשיעמוד כלי הסינון על שוליו השוין להדיא. יסתמו נקבי הסינון שבשולים. מיהו לפעמים יהפך האדם המסנן ב"ק שתחת השולים כלפי מעלה ומסנן ומשמר מתוך ב"ק הקטן שיזוב בדרך חלול ב"ק הגדול:

יש להן אחוריים ותוך בהנך גם ר"מ מודה. דב' ב"ק שבכל א' מכלים הללו לא דמי לז' וד' שבחרחר ודרבן. דדוקא בז' לחרחר וד' לדרבן אר"מ לעיל דבנגעו משקין בטפל נטמא גם העיקר. משום דא"א כלל להשתמש בהחרחר ודרבן שהן העיקר. אם לא יהיו מחובר להן הז' והד' שהן הטפל. להכי כל שמחובר הטפל לעיקר. גם הטפל נחשב כעיקר. אבל הכא אין תשמיש ב"ק א' שבכלי צריך לתשמיש הב"ק האחר שבקצהו השני. לפיכך כל אחד ככלי לבד דמי. ולא דמי ג"כ לחרחור ודרבן אהדדי דס"ל בהו ר"מ דבנטמא אחד לא נטמא חבירו. דהתם רגיל להשתמש בא' כמו בחבירו. להכי אינן תלויין כלל זה בזה. אבל הכא מדרגיל להשתמש בצד א' טפי מחבירו. וכגון מדה שמיוחדת למוד בצד א' יין ובצד א' שמן. אותו קצה שרגיל למוד בה הוא העיקר וכ"כ זומאליסטרן. הכף שבו הוא העיקר. דרק לעתים רחוקים צריך להפך הבשר שלא תקדיח החתיכה. וכ"כ מסננת ומשמרת. הב"ק שבו רגיל לסנן הוא הגדול. לכן הוא מחשב העיקר. והוא נקרא תוך. ואותו שאינו רגיל להשתמש בו הוא הטפל ונקרא אחוריים:

רבי יהודה אומר אין להם נ"ל דס"ל לר"י דדוקא בז' לחרחר וד' לדרבן שאין משתמש בהז' והד' רק שמסייעים להתשמיש של החרחר והדרבן. להכי המסייע הו"ל כאחוריים. והחרחר והדרבן עצמן מדמיוחדים לגוף התשמיש הו"ל כהתוך. וכ"כ חרחר ודרבן זה כנגד זה. מדאין תשמישו של זה שוה לשל זה. זה לשדד הקרקע וזה לזרז הפרה בהלוכה. להכי כ"א חשוב לעצמו. ובנטמא אחד במשקה לא נטמא חבירו. אבל הנך כלי דמשנתינו. תשמיש שוה יש לב' הקצוות. דב' המדות שניהן למדידה. וזומליסטרן שניהן לקדירה וכ"ש מסננת ומשמרת. דהרי מסנן ומשמר בזו הצד כבהצד האחר. להכי כולו כגוף א' דמי דבנטמא אחד נטמא חבירו. מדאינו לא מסייע לתשמיש האחר כז' וד' שבמרדע שנחשיבו עי"ז כאחוריים. וגם אינו מיוחד למין תשמיש אחר כחרחר ודרבן אהדדי שנחשיבו עי"ז כגוף אחר:

רבי שמעון אומר יש להם נ"ל דמדלא כלל ר"ש בהדי ר"מ. וגם מדשני ר"ש בלישניה. דהרי רבי מאיר קאמר יש להם אחוריים ותוך. ור"ש נקט סתם יש להם. שמע מינה דלא ראי זה כראי זה ושלש מחלוקות בדבר דלר"מ אותו צד שרגיל להשתמש בו הוא העיקר והתוך והצד השני הוא הטפל ומחשב אחוריים. ולר"י שניהן אינן שייכין זל"ז [כפי' בתרא הנ"ל] או שניהן כגוף א' וכפי' קמא הנ"ל ולר"ש דעת שלישית. דיש להם אחוריים ותוך. אבל רק לענין שיתטמא מה שבתוכו. דבנטמא אחוריים שבהן. טהור מה שבתוכן. אבל כלי עצמו כולו צריך טבילה אפי' כשנגעו המשקין רק בהאחוריים. והיינו משום דס"ל דסגי בהך הכירא שטומאת משקין מדרבנן. מדאמרינן דמה שבתוכה טהור. ולר"מ בנטמא הטפל. א"צ לטבול העיקר ולר"י גם מה שבתוכה טמא:

וצריך להטביל ר"ל דסד"א. כיון שאינו מטמא מה שבתוכה. ולפיכך לא יהיה צריך להטביל הכלי דלמאי ניחוש לה. קמ"ל [ונסתלק בזה קושית הראב"ד [פכ"ח דכלים] וערמל"מ שם ה"ג]. אבל בכל כלי שנטמא אחוריו שלא נטמא תוכו. ס"ל לר"ש דא"צ לטבול כולו. ואפשר לי עוד דקמ"ל ר"ש במאי דקאמר וצריך להטביל כולו. מדסד"א דהו"ל הכא כידות כלים שעתיד לקצצן. שא"צ טבילה מדמשתמש צד האחר לתשמיש אחר. לפיכך כל העומד לקצוץ כקצוץ ועומד דמי קמ"ל [ועי' מקואות פ"י מ"ה]:

ולפ"ז לדברינו הנ"ל דמשנתינו מיירי ביש להכלי ב' ב"ק א' ליין וא' לשמן. אילה"ק להרא"ש למה נקט יין ושמן שהן ב' מינין הרי גם במין א' כך הדין. דאותו שרגיל למדוד בו הוא העיקר. ואידך הוא הטפל. וא"כ הול"ל בקיצור. מדת הלח. נ"ל דלרבותא נקט ב' מינין. דאפ"ה מחשב כל א' טפל לחבירו. ולא אמרינן דכל א' עיקר בפ"ע הוא כחרחר. ודרבן דהכא שאני דעכ"פ לענין מדידה משותפין הן:

כך נ"ל לפרש לדעת הרמב"ם (פכ"ח מכלים) דפסק כר"י. ומפרש דבריו דבנטמא א' נטמא חבירו. ול"מ היה נ"ל דאין להם אחוריים ותוך דקאמר ר"י הכא. היינו דאין בהן דין אחוריים ותוך. דלא שייכי אהדדי כלל אלא כל א' מחשב כתוך לעצמו. דדינן ממש כחרחר ודרבן לעיל. דבנטמא א' לא נטמא חבירו ולא מחלק ר"י בין עיקר לטפל. ולפירוש זה נוטין דברי הר"ש והרא"ש. אולם ממשנה ו' בפרקן. משמע קצת דכל היכא דתני אין להם אחוריים ותוך. היינו שכולו טמא. מיהו בין כך או כך תתיישב יפה לישנא דתוספתא בענייננו זה (ב"ב דכלים פ"ג) באופן שתהיה התוספתא אליבא דכו"ע (וערמל"מ במקום הנ"ל שנתקשה בה) וז"ל התוספתא. זומא ליסטרן. נפלו אל תוכה [ר"ל תוך חללו של כף] כולו טמא [לר"מ כולו טמא. היינו כל הזומיליסטרן. משום דהכף מחשב עיקר תשמישו של הזומיליסטרן והו"ל כנפלו אל תוכו של כל הכלי. ולר"י ג"כ כולו טמא. משום דבמיני תשמישי הזומיליסטרן כבגוף א' דמי. ולפירוש השני הנ"ל. הא דקאמר בתוספתא הכא כולו טמא. היינו דכל הכף טמא אפי' מאחוריו. אבל המזלג נשאר בטהרתו] נפלו על אחוריו [היינו על אחורי הכף] אין טמא אלא אחוריה. תוכה והמזלג והיד טהורין [כל זה מצי שפיר אתא ככ"ע. דהרי בבא זו לא נזכר במשנה כלל דאע"ג דבמשנתינו קאמר ר"י זומיליסטרין אין לו אחוריים ותוך. היינו רק לענין כף ומזלג אהדדי. ולא במה שהוא באמת אחורי הכלי. דזה ודאי לא גרע מכל הכלים. דכל מה שהוא חוץ מחלול תוכה מחשב אחוריים. וה"נ הכא] נפלו על המזלג [הכא לא מצי תנא למנקט חילק כבכף. דהיינו בנפלו על תוכה או על גבה. דבמזלג ב' צדדיו הן שוין] חולקין היד. המשמש לטמא [היינו להמזלג שנפל עליו המשקה הטמא] טמא. המשמש לטהור [היינו להכף] טהור [לר"מ אתיא הך בבא כפשוטי כוותיה. דהרי ר"מ ס"ל דיש לזומיליסטרן אחוריים ותוך. ומסתבר דמזלג שאינו משתמש בה רק לפרקים כשירא שיקדיח חתיכתו בהקדירה. להכי יהפך הבשר בקלחת. מה"ט נחשב המזלג כאחוריים. אבל לר"י לפי' קמא הנ"ל שהוא כרבינו הרמב"ם. צריך כאן לדחוק קצת. דאע"ג דס"ל לר"י במתניתין דבנפל על המזלג נטמא הכף. אפ"ה קרי לה בתוספתא ליד של הכף. משמש את הטהור. דאע"ג דהכף באמת טמא. אפ"ה קרי לה טהור. ור"ל שטהור מצד עצמו. מדלא נפלו עליו משקין טמאין להדיא. וס"ל לר"י דאע"ג דהכף נטמא ע"י שנפלו משקין טמאין על המזלג. היינו רק משום דמחשבו ב' התשמישין שבב' הקצוות כתשמיש א'. ונטמא א' אגב גררא של חבירו. אבל לא אלים גררא ההוא. שיטמא גם אחורי חבירו כאילו נפלו על גוף חבירו להדיא. אולם לפירוש השני. רווח לן עלמא. בפירושן התוספתא אליבא דר"י. דה"ק המשמש לכף טהור. וכ"ש כף עצמו שטהור. מדמיוחד לתשמיש לבד. וגם רחוק טפי ממקום הטומאה והיינו בין לר"מ ובין לר"י וכדאמרן] נפלו על היד [ר"ל על הריוח שבין הכף להמזלג. ונ"ל עוד דהך בבא קאי גם אמרדע. דתני לה בתוספתא מקמי זומיליסטרין. והיינו שנפל על הריוח שבין ז' לד'] מקנחו והוא טהור [והיינו נמי בין בזומיליסטרין ובין במרדע אליבא דכ"ע וכדאמרן]:

כך כתב רמל"מ שם. מיהו לפע"ד אפשר שבשאר כלי שיש לו אחוריים ותוך ממש. מודה ר"ש שצריך לטבול כולו דהחלק של הכלי שנטמא צריך שיטביל כולו במים כאחת. כספרא שהביא הרא"ש (פ"ז דמקואות מ"ז) מהקישא דכתיב ורחץ בשרו במים ובא השמש. מה ביאת שמש כולו כאחת בלי הפסק אף ביאת מים בלי הפסק כולו כאחת. [והמשנה שם משמע דה"ה בכלים. צריך שיטביל כולו כאחת. ולא זכיתי לידע למה לא הזכיר הרמב"ם (ריש הל' מקואות) דין זה רק באדם ולא בכלים. וגם בש"ע לא הוזכר דין זה רק בטבילת אדם (ביו"ד סי' קכ"א) ושם הביא הב"י הילפותא דת"כ הנ"ל. אבל בטבילת כלים (ביו"ד ק"כ) נשמט שצריך להטביל הכלי כולו בבת אחת והלא כך רווחה הלכה בישראל. וכדמוכח נמי ממשנה הנ"ל. ועל כרחך מדהוקשו כל חייבי טבילות זה לזה מדכתיב אך במי נדה יתחטא. שיהיה טבילת כלי כטבילת נדה (כע"ז דעה"ב) ואף דהך קרא רק בכלי מדין כתיב. ה"ה בשאר כלים טמאין. דין טבילתן שוה לטבילת נדה לכל מילי. ורק לענין טבילה במ' סאה. זהו רק בכלי מדין היה גזירת הכתוב שצריכים גם כלים מ"ס (כתוס' שם) משא"כ בשאר כלים טמאין יש הלממ"ס דסגי ברביעית (כרש"י פסחים י"ז ב') אבל לשאר מילי דדיני טבילה כלי שוה לאדם בכל מילי. וה"ה לענין שיצטרך בשניהן להטביל כולו כאחת. וא"כ יש לתמוה למה שרים עצרו במלין. ה"נ הרמב"ם והש"ע מלהשמיענו דין זה. ובשלמא להרמב"ם יש ליישב קצת שסמך א"ע אמאי דמשמע כן כבר מדבריו (ספ"ח דמקואות) אבל לש"ע נשארת התמי' קיימת. מדלא שמעינן ליה עדיין בשום דוכתא. שצריך שיטביל גם כלי כולה כאחת. ואפשר י"ל דדוקא כלי שנטמא טומאה דאורייתא צריך לטבול כולו כאחת. אבל בנטמא ממשקין שהוא טומאה דרבנן. והקילו גביה טומאה זו שנטמא רק גבו. דלא כשאר טומאה דאורייתא. ולהכי נמי הקילו גבי טבילתה שא"צ לטבול כולו. דהרי כן משמע בש"ס (זבחים ע"ח א') דקאמר בפירוש דכשנטמא כלי מגבו א"צ לטבול תוכו רק בשיש בתוכו מי חטאת. שיש לחוש אם נקל לו לטבול רק גבו. יחוס מלהטביל שפתו יפה. מחשש שיתערבו מי מקוה עם מי חטאת שבתוכו ויפסלו. א"כ מבואר ודאי שכשהכלי ריקן א"צ לטבול רק גבו [ועתוס' שם ורמב"ם פ"ג ממקואות ה"ט. דנ"ל משם דלרמב"ם גם בשהכלי מלא משאר משקין חס מלהפסידן ולא מהני ליה טבילת גב. ועי' ראב"ד שם] וא"כ י"ל דגם הגב עצמו שצריך להטבילו. א"צ להטביל כולו כאחת עכ"פ. וא"כ י"ל דלהכי לא הביא בשו"ע יו"ד ק"כ דין זה דכלי צריך טבילה כאחת. דהרי כל טבילות שנזכרו התם אינן לטהר טומאה. ואינה אלא מדרבנן (כרמב"ם מאכלות פי"ז) וכיון שכן באמת אין צריך לטבלו כאחת וצריך עיון:

זומא ליסטרא. אית דגרסי זומא ניסטרא והיא היא. נ"א וזומייסטרא: והרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה זומי ליסטרא. והיינו זומא ליסטרא דאסבריה רב סחורה לרבא כדכתבינן לעיל בפי"ג סי' ב':

ר' יהודה אומר אין להם. פי' הרא"ש ז"ל דטעמא דר' יהודה משום דתשמיש אלו הכלים בלח ועיקר תשמישן במשקים ונדבקין באחורי הכלים ומשום הכי לא פליג להו בין אחוריים לתוך:

ר' שמעון אומר יש להם נטמאו מאחוריהן וכו'. פי' שאם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכן וכו' וכדפי' ר"ע ז"ל: