משנה כלים פרק כ״ד משנה י״ד

מטפחת. מנטיל. ואמרו בכאן של ידים רצה לומר העשוי לקנח בה את הידים:

של ספרין טמאה טמא מת. ובפ' כח משנה ד אפליגו תנאי ע"ש. וכתב הכ"מ בפרק כ"ז מה"כ שאינה מטמאה מדרס מפני שאין משתמשין בהן [לשכיבה]. ומ"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותן כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמס בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושל':

ושל תכריך ושל נבלי בני לוי. והר"ב העתיק ושל תכריך נבלי כו'. וכך העתיק הר"ש. וכן בס"א. אבל בפירוש הרמב"ם בנא"י כתוב ושל תכריך האמור כאן היא תכריכים של מת. וז"ל בחבורו שם ושל תכריכי המת ושל נבלי כו':

ושל נבלי בני לוי. כתב הר"ב ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור ואף הן טהורין. כדתנן לעיל פט"ז מ"ז. הר"ש. וצריך לומר דל"ד לתכריך הכלים דמתני' יב:

שלש מטפחות הן חתיכת בגד מרובע:

של ידים העשוי לקנח בו ידיו בשעת אכילה:

טמא מדרס דביני ביני מניחו תחתיו על הכסת שיושב עליו [כברכות פ"ח מ"ג]:

של ספרין א"א לומר דהיינו אותו מעפורת שמניחין על המתגלח [כשבת דט"ב] דא"כ עשוי רק להציל בגדיו מלכלוך ואמק"ט כלל [כפט"ז מ"ו] אלא ר"ל שכורכין בהן ספרים. ומיירי שאין המטפחות מצויירות דאז אינן מיוחדין דוקא לדברים קדושים. אלא כורך ג"כ בהן דברים אחרים. ולהכי מק"ט מת ושרץ. אבל במיוחדין לספרים קדושים לא מחשבו כלי תשמיש אדם ואמק"ט [כפכ"ח מ"ד]:

טמאה טמא מת ושל תכריך לתכריך המת. דאסור בהנאה ואינו תשמיש אדם. ודוקא באזמניה וכבר נגעו בהמת דאל"כ הזמנה לאו מלתא היא. ומותר בהנאה [כיו"ד שמ"ט]:

ושל נבלי בני לוי שכורכין בהם נבלים שבמקדש:

טהורה מכלום נ"ל דלהכי אמק"ט מדהן של הקדש. ואסורים בהנאה להכי לא מחשב כלי תשמישו של אדם. וכל כה"ג אמק"ט [כפכ"ח מ"ד ורמב"ם פכ"ב מכלים ה"ו]:

וא"ת הרי אין לך דבר קדוש קדושת הגוף טפי מתפילין. וג"כ אסורים לכל תשמיש חול. ואפי' רק אזמנינהו להיות תפילין. מדהן קדושה עצמה (כסנהדרין מח א'). ואפ"ה תנינן דמק"ט (פי"ח מ"ח) ומ"ש תפילין ממטפחות נבלי בני לוי. ואי"ל תפילין שאני דאע"ג דלא חזו לתשמיש חול. אפ"ה אינן אסורי הנאה. ולא חמירי קדושתייהו כמטפחות נבלי בני לוי שהן קדשי מקדש. והרי רשאי למכור תפיליו (ערכין פ"ו מ"ג) להכי מק"ט. ליתא. דהרי גם במטפחות מצויירות של ספרים דאמק"ט (כפכ"ח מ"ד) כ' הר"ב וגם הרמב"ם (פכ"ב מכלים ה"ו) דלהכי אינן מק"ט מדאינן מיוחדין לתשמישי חול. וק' וכי עדיפי הנך מתפילין דאע"ג דאינן מיוחדין לתשמיש חול והן קדושין בעצמן. ממטפחות ספרים שאינן רק תשמישי קדושה. ואת"ל תפילין שאני דאע"ג שאין מיוחדין לתשמיש חול. אפ"ה מדיש להן ב"ק מק"ט. דהרי כבר תנינן כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא (פי"ז מט"ו) וסתמא ודאי משמע אפי' אינו מיוחד לתשמיש חול. עכ"פ מדעשוי לקבלה מק"ט. אבל מטפחות נבלי בני לוי. ומטפחת ספרים. שאין להן ב"ק. ואמק"ט רק מדהן כלי העשוי לתשמישן. ולהכי כיון דאינן עשויין לתשמיש אדם לעניני חול אמק"ט. ליתא דהרי בפירוש תנינן (חגיגה פ"ג מ"ז) דמעבירין על טהרת העזרה ומטבילין כל כלי מטולטל שבמקדש. בין שיש או אין לו ב"ק. ואפי' שולחן שהוא פשוטי כלי עץ היה ראוי לטובלו. לולא טעמא אחרינ' דקאמר התם. וכ"כ מטבילין הפרוכת (שקלים פ"ח מ"ד) אע"ג דכולן אסורים לתשמיש הדיוט. אלמא דתשמיש גבוה חשוב תשמיש שיק"ט עי"ז. וכ"ש מטפחות נבלי בני לוי ומטפחות מצויירות של ספרים דהול"ל דלק"ט. [ועי' תוס' ביצה די"ד ב' ד"ה מפני שרצו לתרץ דלהכי פרוכת טמא דחיישינן שמא האהיל על מת. וזה תמוה. מת מה בעי התם. הרי לא טבלוהו רק משום חשש מגע כהנים ע"ה וככל כלי מקדש שטבלום אחר הרגל רק מהאי טעמא]. אלא נ"ל דדוקא כל דבר שיש עליו שם כלי ממש. בין שיש לו ב"ק או לא מק"ט מדאו'. אבל דבר שאין עליו צורת כלי. טהור לגמרי (כרמב"ם ספ"ב מכלים) ומה"ט כל העשוי לחפוי אמק"ט (כספט"ז) והיינו מדאין עליו צורת כלי כלל. ואפ"ה בעשוי לכריכה. דהיינו לכרוך בו כלי אחר מכל הצדדים. להכי מדדמי לב"ק גזרו בה רבנן שיק"ט מד"ס (וכדלעיל סי' מ"ה) מיהו הא דמטמאינן לכל כלי שהוא לתשמיש קדושה כגון כלי ביהמ"ק או תפילין. וכדאמרן היינו ג"כ רק מדרבנן דמדאו' אמק"ט. רק כלי שהוא לצורך אדם. ומה"ט כל כלי שעשוי לתשמיש בהמה וכלים טהור. (כרפי"ב) ולפיכך כיון דטומאת כלי תשמישי קדושה הוא רק מד"ס. להכי דוקא בדבר שקבלת טומאתו בתשמישי חול הוא מדאו'. גזרו בה רבנן גם במשמש לקדושה. אבל דבר העשוי רק לכריכה. כגון מטפחות נבלי בני לוי. ומטפחות מצויירות של ספרים הואיל דגם בעשויה לתשמישי חול אמק"ט רק מדרבנן. להכי בעשוי לתשמיש קדושה הו"ל תרי דרבנן. וכגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן ואמק"ט כלל. וכ"ש בכלי מקדש. דבל"ז אין שבות במקדש רק בדברים מועטים (כפסחים סה א' ותוס' שם ד"ה המכבד) וגם טומאה במקדש מלתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו בה רבנן (כביצה די"ח א'). ואפשר עוד דלהכי רק מטפחת נבלי בני לוי אמק"ט. משום דשאר נבלים אין עושין להם מטפחות רק תיק שמניחין את הנבל לתוכו שלא בשעת מלאכה ולהכי אמק"ט (בפט"ז מ"ז). אבל בני לוי לא היה עשוי לנבליהן תיק רק מטפחות כדי לאחוז בו הנבל גם בשעת מלאכה. דהיינו בשעה שמזמרים בהנבל. מדחששו שלא יתלכלך הנבל במשמוש הידים. והו"ל כמשמש משמשי כלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. וסד"א דמה"ט יקב"ט (כפט"ז מ"ז). קמ"ל דעכ"פ כיין דכורכין את הנבל רק כדי להצילו מזיעה ולכלוך הידים אמק"ט (כפט"ז מ"ו). והר"ש גם הוא כתב דרק הלוים היו רגילים ליקח מטפחת לכרוך בו נבליהן. אבל נבלי חול היו כורכין בעור ותיק (כדלעיל פט"ז מ"ז) ולא כתב טעם בדבר מה נשתנו אלו מאלו:

של ספרים טמאה טמא מת. ומיתוקמא מתני' במטפחות שאינם מצויירות וכב"ה דהלכתא כותייהו דב"ש ס"ל בין מצויירות בין שאינם מצויירות טמאות ור"ג אית ליה דאלו ואלו טהורות ולית הלכתא כותיה ופלוגתייהו לקמן בפכ"ח. והר"ש ז"ל גריס לה בסוף הפרק קודם בבא דשלש קופות: