משנה כלים פרק כ״ב משנה ז׳

ידוע שהכסא אמנם נעשה לישב עליו והוא העיקר ואמנם יטמא במדרס הזב וכאשר בטל ממנו זה הענין יטהר מן המדרס בהסרת החפויין ואע"פ שנשאר בו בית קבול שהוא לא יטמא משום כלי קבול כשלא נעשה להיות כלי קבול הנה כבר בטל ממנו עיקר הדבר אשר נעשה בעבורו והוא המושב ואיך ישאר בו דין המתחדש בו והיותו כלי קבול ואין הלכה כרבי עקיבא והלכה כר' יהודה לפי שהכל הולך על השרשים אשר קדמו לחכמים בפ' י"ט:

רבי עקיבא מטמא. טעמו פי' הר"ב במ"ח פ"ב דעדיות:

כסא שניטלו שנים מחפויו דכל מושב עשוי מג' לוחות. וניטל מהמושב ב' לוחות סמוכין. ואז לא חזי הלוח הנשאר לישיבה:

ר"ע מטמא דעכ"פ עדיין מק"ט מכל אה"ט. משום שהוא ב"ק. מדעדיין נשארו ד' דפנות ושוליים. ובאמת גם בניטל כל המושב נמי ס"ל לר"ע הכי. רק נקט שניטלו ב' לרבותא דרבנן. דאפ"ה מטהרין לגמרי:

וחכמים מטהרין וכדמסיק בסוף משנתינו. דמדבטל העיקר דהיינו מקום המושב. בטל נמי הטפילה דהיינו הב"ק שבתוכו. ונ"ל דמיירי שהיו חפוייו יוצאין. דאל"כ הרי אפי' ניטל כל המושב. לד"ה עדיין מק"ט מדרס. וכ"ש שאר טומאות [וכמ"ה]:

א"ר יהודה אף כסא של כלה שנטלו חפויו נ"ל דלא מיירי ר' יהודא בחפוי לוחות המושב. וכרישא דמתניתין. דא"כ מה איריא כסא של כלה דנקט. אלא ר"ל דאם ניטל א' מהדפנות המסבבים להמושב דמטהרי ב"ה לעיל מלק"ט מדרס [וכמ"ד] אע"ג דחזי לשאר אדם. וקאמר ר"י דגם משאר אה"ט אמק"ט משום ב"ק:

מפני שבטל העיקר היינו ישיבת הכלה. אף שלא נתבטל העיקר מכל וכל. דהרי עדיין חזי לשאר בני אדם. והיינו דנקט כסא כלה לרבותא:

ובטלה הטפלה הוא הב"ק שבו:

ודמיא הך דינא לעריבה (פ"כ מ"ב) שהיתה עיקרה לרחיצת רגלים. ותשמיש הלישה היה טפל בה וכשנסדקה לא חזיא תו לעיקר התשמיש. אף דחזיא עדיין ללישה. אפ"ה מק"ט מדרס. ומאן דפליג אדר"י אפשר דס"ל דרק התם לחומרא אמרינן דמדבטל העיקר וכו'. אבל לא כי הכא דלקולא. א"נ דוקא התם דמדנדסקה גם ללישה לא חזיא רק מדוחק. להכי בטל גם הטפל הזה. משא"כ הכא. כיון דנשאר כשיעור מושב לכל אדם. להכי לא בטל הטפל הזה מדחזי השתא לכל אדם וכמעיקרא. ולהכי גם משום ב"ק מק"ט. מיהו לעיל (ספי"ט) ס"ל לחכמים דבכל גוונא אמרינן בטל עיקר בטל טפילה. ואפי' לקולא. להכי קיי"ל נמי כר"י דהכא:

אף כסא של כלה. רגילין לעשות בכסא של כלה בית קבלה להניח בו חפצים: