משנה כלים פרק ב׳ משנה ג׳

אמר ה' בכלי חרס (ויקרא י״א:ל״ג) אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ובאה הקבלה את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור ר"ל שלא יקבל טומאה מהטומאות. ושרש אחד שכל שאינו עשוי לקבלה טהור ואע"פ שהוא אפשר שיקבל הנה כל מה שימנה מכלי חרס שהוא לא יקבל טומאה הוא אם מה שאין לו בית קיבול או אם מה שיש לו בית קיבול אבל לא נעשה לקבלה. ונשאר באור השמות: טבלא שאין לה לזבז. לוח פשוט שאין לה שפה גבוהה על שטחה וזו השפה תקרא לזבז בלשון המשנה: ומחתה פרוצה. מוגמר הוסר מקיפו: אבוב של קלאין. כלי יעשה בו קליות הפולים והאפונים וזולתן מן הגרעינים הגסים והוא מנוקב השולים כמו הכברה כמו שבארנו במנחות (פרק ר' ישמעאל) ליכנס אש באלו הנקבים ולזה לא יקבל טומאה לפי שאין לו תוך: וסילונות. קבוץ סילון והוא כלי חרס ארוך אין לו שולים ורוכב האחד על השני עד שימשכו בו המים ממקום למקום וכן יעשו מושכי המים כלן. אמר אע"פ שהן כפופים כזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו גם כן בית קבול על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשת לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים החלולות שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו: וכבכב כמו כפכף והוא כסוי מחרס עשוי לכסות בו סלי הפת שאינו לקבלה: וטפי הוא שם חסר והשלם הוא טפיח והוא כלי חרס חד השולים ושמו המפורסם בערבי קאדס. ואמר כי כשנעשה זה הקאדס בעת עשייתו לשום בו הענבים כדי שישארו קרים כמו עת לקיטן מן האילנות ורוב מה שיעשה זה הנה הן טהורים לפי שלא נעשה לקבלה: וחבית של שייטין השייטין יעשו חבית ויקשירו עליה בגד דק או עור וישוטו עליה על פני המים וזה ג"כ לא נעשה לקבלה: וחבית דפונה בשולי המחץ. מחץ הוא כלי גדול מחרס והוא אשר תקרא במצרים אל מחגי"ר ובמערב יקראו אותה קצרי"ה ולו קצה דומה לו לדמיון בית יד והוא שולי מחץ ושולים הן הקצוות וזאת החבית היא חקוקה בקצה הזאת להטמין היד בו בעת הגבהת המחץ ולזה לא תטמא לפי שלא נעשת לקבלה. וידוע שמטה וכסא וספסל והוא אלמנכ"ר ושלחן ומנורה כלן אין להן תוך. אמנם ספינה של חרס כבר התבאר בגמ' שבת (דף פג:) סבת היותה טהורה והוא מאמר המשנה מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ובגמרא בארו שאפילו הספינה של חרס טהור כים מה ים טהור אף ספינה טהורה ואפילו היא של חרס: ואמרו כל שאין לו תוך אין לו אחוריים. ר"ל שאחוריו לא יתטמאו במשקים כמו שזכרנו באשר אין לו תוך וזה שמשקים טמאים כאשר נגעו באחורי הכלי יתטמאו אחורי הכלי לבד. ואני עתיד לבאר זה בפרק כ"ה מזאת המסכתא. ויהיה עולה על הדעת כי אחר שאין צריך בזה הדין מן הטומאה תוך יהיה פשוטי כלי חרם יטמאו במשקים טמאים על אלו הפנים לבד ואמר שאין הענין כן אבל הוא טהור מכל הצדדין:

הטהורים שבכלי חרס. פי' הר"ב פשוטי כלי חרס שהן טהורים כו': כדדרשינן מקראי מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה כו' כמ"ש הר"ב בספכ"ד:

לזביז. עיין מ"ש בשם הרמב"ם בסוף פ"ד:

אע"פ כפופין. לשון הר"ב אע"פ שכפופין. וכ"כ הר"ש ומשמע דאע"פ מקבלין אינו אלא תוספת ביאור אבל הרמב"ם פי' אע"פ שהן כפופין כזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו ג"כ ב"ק. על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים [החלולות] שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע"כ. ומה שכתב הר"ב והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות עיין במשנה ג פרק ד דמקואות:

[*וכבכב כו']. מה שכתב [*הר"ב] שכל המשמש כפוי כו'. עיין בפירושו דמתניתין ה:

וטפי. זה שמו. מפורש בפירוש הר"ב משנה ב פרק דלקמן:

שייטין . (ישעיה כה יא) כאשר יפרש השוחה לשחות מתרגמינן כמה דמפרש שיאטין למישט. הר"ש:

דפונה. פי' הר"ב טמונה מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. הערוך:

המחץ. בערבי שמו א"ל מחגי"ר. [הרמב"ם]. כ"כ הר"ב במשנה ה פרק ה דפרה:

והספינה. לשון הר"ב [אף על פי] שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס. דלא מיבעיא דשל עץ. דפשיטא דטהורה שאינה מיטלטלה מלא [ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס לא מיטמאה. אע"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם. מכל מקום עיקרה עשויה לפרגמטיא. ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו. תוספות (ד"ה נלמד)]. אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלה מלא וריקם טמא. דלא אתקש לשק עי' בריש פרקין וריש פרט"ו. קמ"ל דאפילו של חרס אינה טמאה. מאניה בלב ים. גמרא פ"ט דשבת דף פג:

זה הכלל כל שאין לו כו'. משונה זה הכלל. שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה. והכא אינו ענין למה שכבר נשנה. ועוד מאי זה הכלל כיון שאין בכלל אלא אותו הפרט שהוא מפרש בהדיא. ומיהו מצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא משנה ב פ"ד דמגילה ועוד אחרים [*במשנה ג פכ"ז (דאהלות) [דמכילתין] ומ"ג פ"ח דטהרות]:

[*כל שאין לו תוך כו'. פי' הר"ב חכמים גזרו על משקין כו' והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך וכו' זה הלשון איכא למטעי ביה. ולומר שכונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס (שיחסר) [ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים] אין בהם טומאת אחוריים. ואין הדבר כן. שכל הכלים יש להם אחוריים כדתנן ברפכ"ה וע"ש גם במשנה ו אלא הכא בכלי חרס מיירי. מש"ה קאמר אלא בכלי חרס. והרמב"ם בפירושו נשמר מזה בכאן וברפכ"ז. והר"ש כתב. בפ' על אלו מומין. מפרש דה"ק. כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים כו'. ובהנך דחזי למדרסות דבכלי שטף טמא. ובכ"ח טהור. ע"כ. וכן הוא שם בפרק הנזכר דף לח. ודתלי בכ"ח משום דהתם גלי רחמנא דתלי בתוך ובטומאת משקים דרבנן עבדו היכרא כדכתב הר"ב אע"ג דכלי שטף חזו למדרסות וטמאים מדאוריי' בלא תוך. והשתא איכא למידק איפכא דהיאך כתב הר"ב כלל כלי חרס דהא מתניתין כ"ח לדוגמא נקטה ועיקר דינא דמתני' בכלי שטף וכן קשה על הרמב"ם שדברי הר"ב הם דבריו. ול"ק שיש להרמב"ם והר"ב במה לתלות בלישנא דההוא סוגיא ואין לי מקום להאריך. והרוצה יעיין בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ז (הלכה ג) בהשגת הראב"ד ובכ"מ והראב"ד השיג עליו שם ורמז עוד על זה בפי"ג מהל' כלים ואשתמיט שם להכ"מ להראות מקום ההשגה ודי מזה. ופי' כלי שטף כתבתי במשנה ב פ"ה דזבים]:

הטהורין שבכלי חרס ואלו הן פשוטי כ"ח שאמק"ט כלל. אפילו טומאת מדרס ואפי' מד"ס:

טבלה שאין לה לזביז ר"ל שפה. ודע דלזביז. ושפה. וזר. כולן הן אגן המקיף גג הכלי כעין דופן נמוך מאד. אלא כשתמונת הבליטה זאת שעל שפת הגג הוא מרובע. נקרא לזביז. וכשתמונתו עגול. נקרא שפה. וכשהוא בתמונת משולש נקרא זר. וכשהוא גבוה קצת נקרא דופן [רמב"ם]:

ומחתה פרוצה ר"ל מחתה שחותין בה גחלים. שרגיל להיות רוח א' שבראשה פרוץ בלי דופן. כדי לחתות דרך שם הגחלים והאפר והא קמ"ל דאע"ג שרק צד א' פרוץ. אפ"ה תו לא מחשב ב"ק:

ואבוב של קלאין הוא כ"ח עם דפנות סביב. אבל כולו מנוקב כדי לקלות בתוכו אפונים וכדומה. והוא הנקרא אצלינו [ברענער] בל"א. ואע"ג שהוא כלי תשמיש למאכל. ששיעור נקיבתו כמוציא זית (כרפ"ג) והרי אלו הנקבים קטנים הם. ואינם כמוציא זית. ואם כך כשהיה שלם ונתנקב. מכ"ש הכא שעשוה מתחלה מנוקב כך וזה דרך תשמישו. י"ל דאע"ג דע"י הנקבים הללו. לא נתבטל שם כלי ממנו. עכ"פ ע"י רבוי נקביו בכל שטחו סביב מחשב כפשוטי כ"ח. ונ"ל דכולהו לא זו אף זו קתני. לא מיבעיא טבלא שאין לה שפה כלל. אלא אפי' מחתה שמוקפת עכ"פ שפה מג' רוחות. ולא מיבעיא מחתה שעכ"פ צד א' שלה פרוץ. אלא אפי' אבוב שמוקף מכל הרוחות. אפ"ה מדעכ"פ כולה מנוקבת מכל הרוחות סביב כדי שישלוט לתוכה האש מכל הצדדים. להכי לא מחשבה ב"ק:

וסילונות רעננע בל"א:

אע"פ כפופין נ"ל כהרמב"ם שכ' דר"ל דאע"ג שב' ראשי הסילון כפופין כלפי מעלה. כזה נמצא דשפיר יש לסילון זה ב"ק. דהרי שע"י שב' פיות הסילון כלפי מעלה. הוא מקבל שפיר בתחתיתו אפ"ה לא מחשב ב"ק מדעכ"פ אינו עשוי לקבלה:

אע"פ מקבלין ר"ל אף שיש להסילון בשום מקום בשוליו ב"ק כעין גומא כזה מדעושין כך כדי שיפלו לתוך הגומא הקשין והצרורות שהביאו המים עמהן בזחילתן. ולא יסתמו הסילון. ואפ"ה לא מחשב עשוי לקבלה. משום דלא ניחא ליה מצד עצמו במה שיקבל דטפי הוה ניחא ליה שלא יבואו לשם הצרורות:

וכבכב כבכב. הוא כסוי עמוק שכופין אותו על פה הסל. וה"נ אף שיש להכסוי ב"ק לקבל גובה הפת שבולט מהסל. אפ"ה מדמשתמש כפוי לא מחשב ב"ק [כפרקן מ"ה ופי"ד מ"ג. ובתוספתא [פ"ב מב"ק דכלים] קאמר בזה"ל. זה הכלל כל המשתמש כפוי בכ"ח אמק"ט. ובלשון זה ממש כ' גם הרמב"ם [פי"ח מכלים ה"ה] והר"ב כאן כתב בלשון זה ורק לקמן במ"ה כתב תחת מלת כפוי מלת כסוי. ונ"ל דהא דבכל דוכתא שנזכר בזה מלת כ"ח. לאו לדיוקא כתבו כן. דהרי גם כסויי כל הכלים אמק"ט [כפי"ד מ"ג] ואי"ל דבכ"ח אפי' אינו כסוי רק שהוא גוף הכלי. אפ"ה אם עשוי רק לכפותו על מאכל או דבר אחר שתחתיו אמק"ט. משא"כ בשאר כלים. ליתא דכיון דלא מחשב תוך וב"ק לכ"ח. ה"ה בשאר כלים. ותו דהרי בתוספתא הנ"ל מייתי הך זה הכלל לאחר שהזכיר כסויי כדי יין ושמן וכסוי מיחם. משמע דעלייהו קאי זה הכלל וכסוי וכפוי דא ודא אחת היא בין כך ובין כך אמק"ט. א"כ למה נקט כ"ח דוקא. אלא נ"ל דלרבותא נקט כ"ח. דאע"ג דחמיר אוירו משאר כלים. אפ"ה אם הוא כפוי על טומאה לא נחשב כנתונה באוירו. ואמק"ט. וכיון שכן. לפיכך אם כל תשמישו הוא בכפוי לא מחשב כב"ק ואמק"ט אפילו במגע. בין בכ"ח ובין בשאר כלים]:

וטפי הוא כלי חרס שיש בו בית קבול ומק"ט. רק מדקתני הכא שהתקינו משמע שעשה בו שום שנוי להשתמש בו מעתה להיות כסוי כפוי ע"ג ענבים ומדעשה בו מעשה ויחדו לכך לעולם תו אמק"ט. מיהו מעשה ודאי צריך. דמחשבה אינה מוציאה אפי מיד מחשבה [כספכ"ה. והרמב"ם כלים פ"ח ה"י] [אב"י ונ"ל דבמ"ה גבי התקינו לתשמיש האי התקינו אינו כהתקינו דכאן במעשה אלא אפילו במחשבה דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה כקידושין דנ"ט ב' ולקמן פכ"ה מ"ט]:

וחבית של שייטין הוא חבית חלולה וסתומה מכל הצדדים כדי שיתמוך עליו הלומד לשוט במים. דמדמלאה אויר לא תישקע במים. ואף שלפ"ז עשויה לקבל הרוח הסגור בתוכה. אפ"ה מדאינו עשוי להכניס ולהוציא מה שבתוכה לא שמה בית קיבול וכדאשכחן דכוותה בפתח שאינה עשויה להכניס ולהוציא לא שמה פתח [כשבת קמ"ו א'] א"ו דה"ט מדהו"ל ב"ק העשוי למלאות לעולם דלא שמה ב"ק (כרמב"ם פ"ב מכלים ה"ג):

וחבית דפונה בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. ומדהוא כבד קשה להגביהו באחיזה. להכי עושה בו היוצר בתחלה כעין כוס קטן בהדופן סמוך לשוליו מבחוץ שכשירצה להגביה המחץ. תוחב ידו לתוך הכוס הקטן הזה. ומגביה להמחץ ע"י בית אחיזה זה. וא"כ אע"ג שכוס הקטן הזה יש בו ב"ק לקבל ידו לבית אחיזה. אפ"ה לא מחשב בשביל זה עשוי לקבלה. ואינו רק כשאר ב"ק שבאחורי כלי דלא מחשב כעשוי לקבלה:

והשלחן כולן הן פשוטין בלי תוך. אבל מקבלין על פשיטותן ואפ"ה לא מחשבו ב"ק:

והספינה אף שיש לה ב"ק ועשוי לקבלה אפ"ה אמק"ט. דכך מקובל לנו שאין ספינה בכלל כלים האמורים בתורה. מדאינה מתטלטלת בידי אדם. אפילו אינה מחזקת מ' סאה [וקרא דמייתי ריש פרק ט' דשבת. אסמכתא דעלמא]:

והמנורה של חרס הוא כעין כן שמושיב עליו [הלאמפע] שמניחין בתוכה השמן והפתילה. ואע"ג דאין להכן הזה ב"ק. אפ"ה סד"א דמדמיוחדת להושיב עליו [הלאמפע] תמיד. עדיפא מה"ט מטבלא ושולחן. ונימא דמחשב ב"ק קמ"ל. א"נ נ"ל דמיירי גם ביש להכן זה ב"ק. ואפ"ה מדעשוי למלאותו עם [הלאמפע] לא שמה ב"ק. וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם. א"נ להכי אף שיש לו ב"ק אינו מק"ט. מדעשוי רק לתמוך עליו עיקר הכלי הו"ל תשמישי כלי שאמק"ט אפילו יש לו ב"ק. וכחמור שתחת מלבני המטה. דאף שיש לו ב"ק אינו מקבל טומאה [כתוספתא דכלים פרק ח. ודלא כהר"ב פרק טז. ועמ"ש שם בס"ד]:

זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ר"ל כל כ"ח שאמק"ט מתוכו אמק"ט מאחוריו. אפילו ממשקין טמאים שמטמאין ג"כ כ"ח מגבו. משום דחכמים גזרו שכל משקין טמאים יטמאו לכל הכלים בכל מקום שיגעו בהן ואפי' כ"ח שאמק"ט מגבו אפי' מאה"ט. אפ"ה ממשקין מק"ט אפילו מגבו. ואע"ג דאין שום כלי מק"ט רק מאה"ט [כב"ק ד"ב א']. אפ"ה גזרו כך במשקין טמאים אטו רוקו או שאר מעיינות של זב וזבה וחביריהן. שמעיינותיהן באמת הן אה"ט. מיהו אפ"ה שוב הקילו בטומאת משקין. שכשנטמא מהן שום כלי בין כ"ח או שאר כלי מאחוריו לא יטמא תוכו. ותקנו כך להיכירא. כדי שעי"ז ידעו שטומאת משקין לכלי הוא רק מד"ס ולא ישרפו על טומאתו תרומה וקדשים ומה"ט הוצרכו נמי לגזור בכ"ח שיקבל טומאה ממשקין בגבו. והרי כל עיקר הגזירה שגזרו שמשקין יטמאו כלי. הוא מגזירת מעיינות של זב וזבה וכדאמרן והרי גם מעיינות של זב וכו' אמ"ט לכ"ח מגבו. אבל ה"ט. דאילו לא היו גוזרים כך. לא היה אפשר להם לעשות היכירא בכ"ח שיהיה טומאת משקין בתוכו מד"ס. אבל כשגזרו שכשיטמאו גביו במשקין לא יטמאו תוכו. ידעו שגם כשיטמאו תוכו במשקין שכולו טמא. שהוא רק מד"ס. ואחוריים דנקט הכא היינו כל הגב של כלי. אפילו במקום שאין שם ב"ק בהגב. ולא דמי לאחוריים דנקט במשנה א'. דהתם משמעותו רק בהב"ק שבגב. וכמ"ש שם. והיינו דבכל מקום שנזכר במשנה מלת אחוריים סמוך למלת גב. יהיה פי' מלת אחוריים ב"ק שבגב אבל בשאר דוכתי כל גב של כלי נקרא ג"כ אחוריים [ועי' הר"מ והר"ש כאן]:

וכתב רתוי"ט דטעמיה מדמקיש משכבו לו מה הוא דאית ליה טהרה במקוה וכו' משא"כ כלי חרס שאין לו שום טהרה כשנטמא. וכתב עלה הגאון מהו' עקיבא זצוק"ל [באות יד] וז"ל. וכן הוא בשבת [דפ"ד א'] ותמוהין דברי רש"י [עירובין ק"ד ב'. ובכורות ל"ח א'] שכתב דלהכי אין כ"ח מק"ט מדרס. מדלא חזי למדרס. מדנשבר כשישב עליו. וצ"ע עכלה"ט. קרא הגבר גם בב"ק (דכ"ה ב') מצאתי שכ' רש"י דכ"ח משו"ה אמק"ט. מדמסתמא נשבר כשישב עליו. וכיון שרבינו רש"י כ"כ בחוט המשולש. בלתי ספק היה לו טעם בדבר. והיינו משום דעק"ל על רש"י דהא תינח כ"ח דק שנשבר כשישב עליו. אבל כ"ח עב וחזק שאינו נשבר ע"י ישיבתו מנ"ל שלא יהא מק"ט מדרס. אע"כ דלרש"י ודאי נמי צריך ליה הך היקישא דש"ס הנ"ל. רק דמהך היקישא לחודא לא הוה ממעטינן רק דלא להוי אה"ט לטמא אדם וכלים. דבהאי קרא רק כבוס בגדים כתיב. ותו דהרי בקרא דלעיל מינה כתיב כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. דכולל כל הכלים. וכדקאמר נמי בסוגיא דשבת (שם). וא"כ מדסתרו קראי אהדדי. נימא דקרא בתרא אתא לאגמורן שלא יטמא אדם וכלים. וקרא קמא דכל המשכב אשמעינן שיהיה עכ"פ אב הטומאה לענין ראשון ושני. ואל תתמה דהרי אשכחן דכותיה באוכלין ומשקין (כרש"י פסחים די"ז א' ד"ה רבינא) וכ"כ במשכב מצורע (רש"י פסחים ס"ז ב' ד"ה זב) וא"כ דלמא הכא נמי הכי. והר באמת לר' אילעי שם בסוגיא דשבת הנ"ל שהשיב לר' חנינא רחמנא ליצלן מדעתך. ע"כ דלדידיה הא דכ"ח אמק"ט מדרס יליף מטעמא דרבא שם. דהיינו מדכתיב אשר אין צמיד פתיל עליו (ע"ש). א"כ לדידהו ודאי קשה קראי אהדדי דכתיב כל המשכב. וכתיב משכבו ומקיש משכבו לו. וכדמקשי באמת הש"ס התם לעיל. אע"כ דר' אלעי ורבא באמת ס"ל כתירוצינו הנ"ל. דכ"ח עכ"פ יתטמא כאה"ט. ע"י מדרס הזב לענין ראשון ושני. ולהכי כ' כל המשכב. ואם כך נימא לר' אלעי. למה לא נימא לר' חנינא דקי"ל כוותיה נמי כה"ג. ואת"ל דא"א לומר כן. מדהוה כ"ח דבר שהיה בכלל קרא קמא דכל המשכב ויצא לידן בדבר החדש בקרא בתרא דכתיב משכבו דומיא דלו. דא"צ כיבוס בגדים ואי אתה יכול להחזירו לכללו קמא שיחשב עכ"פ אב לענין ראשון ושני. ליתא. דהיינו דוקא בסותר הדבר החדש לכלל קמא (כתוס' זבחים מ"ט א') משא"כ הכא הרי לא סתר קרא בתרא לקמא כלל. דכבוס בגדים בקרא קמא לא כתיב כלל. וא"כ מדמתישבין בזה שפיר הנך ב' קראי. א"כ מנ"ל לומר שכ"ח כשהוא משכב לא יהיה כלל אה"ט. אפילו למנין ראשון ושני. להכי כתב רש"י דעיקר טעמא דילפינן מהך קרא דמשכבו. שכ"ח לא יטמא מדרס היינו משום דסתם כ"ח נשבר כשישב עליו. וא"כ סתם כ"ח לא נכלל כלל בקרא קמא דכל המשכב. וא"כ ע"כ מדאפיק קרא בתרא משכבו דומיא דלו. גם כלי חרס הראוי לשכיבה. מדעכ"פ אין לו טהרה במקוה. א"כ בא זה ולימד על זה. לאשמעינן דגם קרא קמא לא איירי בשום כ"ח מדאין לו טהרה במקוה. וכמו קרא בתרא:

כך נלע"ד. אולם הר"ש והר"ב פירשו דאבוב אין לו דפנות. וקשה א"כ גם בלי נקבים אמק"ט ואת"ל דאורחא דמלתא נקט דאבוב מנוקב כדי שיצלה עליו הבשר מהר. א"כ כיון דאית ביה תרתי שאין בו דפנות וגם מנוקב. ל"ל לתנא למנקטיה כלל. הרי כ"ש הוא מטבלא בלי לזבז. ותו דאי בעי למנקט כלי שאין לו דפנות כלל. טפי הו"ל למנקט סרידה שהוא לוח חרס בלי אגף (כלקמן פ"ח מ"ג) וי"ל דסרידה אינה כלי אלא בעי למנקט דאפילו כלי אמק"ט. ומנוקב נקט לרבותא. דאע"ג שהוא מנוקב אפ"ה צריך שיהיה בלי דפנות. דאל"כ לא היה מועיל נקיבתו שלא יק"ט דלא גרע מטיטרוס דמק"ט אף שמנוקב. מדדרך תשמישו הוא כך (וכמשנה ו') ורק זה מדהוא פשוטי כ"ח אמק"ט (ועמ"ש רפ"ט דאהלות). אולם מפי' הרמב"ם והערוך משמע כדברנו בפירושינו. וע"כ צריך לחלק בין אבוב לטיטרוס. דטיטרוס נקביו קטנים מאד. וגם אינם מרובים כ"כ כבאבוב. וע"ש. וגם מערכין (פ"ב מ"ג) נראה שאבוב שהיה כלי שיר היה קנה חלול מנוקב. א"כ מסתמא גם אבוב שהיה עשוי לקלות בתוכו היה ג"כ כלי חלול מנוקב. וגם במנחות (פ"י מ"ד) מדקאמר נתנוהו לאבוב ולא קאמר הנחוהו על אבוב. משמע שלא היה כלי פשוט בלי דפנות אלא כלי עם ב"ק:

ודע דמזחילה. מרזב. וסילון. וצינור. כולן כלים ארוכין הן להזחיל בהן מים ממקום למקום אלא דמזחילה ומרזב שניהן אין להן רק שוליים וב' דפנות לכל ארכן. ופנים שלמעלה מגולה. ופתוח מב' קצוותיו כדי שבאחד מהקצוות יכנסו המים ויצאו מהקצה הב'. אלא דמזחילה היא ארוכה. בכדי להניח אותה ולחברה לכל אורך שפת הגג לקבל לתוכו כל הגשמים שירדו על הגג. אבל מרזב. הוא קצר הרבה מהמזחילה. והוא נוטריקן מר זב. כלומר שם זב הטפה. דטפה נקראת בלה"ק מר. וכדכתיב מר מדלי. ומפני שהמרזב קצר נוח לו לבעה"ב לתלותו פעם בקצה זה של המזחילה ופעם בקצהו השני (כן מוכח בב"ב פ"ג מ"ו. ועמ"ש בס"ד שם). אולם סילון וצינור תמונתן כעין קנים חלולין. רק דסילון ארוך וצינור קצר. וכדאמרינן (שבת ל"ט ב') סילון שהעבירוהו תוך מים חמין ואסרוהו משום הטמנה. הרי שהוא כקנה שלימה מוקפת מכל עבריה שפתוח מב' קצוות. דהרי אין שייך הטמנה אם היה פניה של מעלה מגולה כמזחילה ומרזב (כא"ח רנ"ג ס"א) ועוד דאילו היה פני הסילון שלמעלה מגולה הרי היו מתערבין מים הצוננים שבתוכה עם מי טבריא החמין שאין ראויין לשתיה. וכ"כ צינור שהוא קצר מסילון ג"כ מוקף סביב כל חללו. וכדאמרינן כתובות (ד"ס א') דכשעלו בו בפיו קשקשין ממעכן ברגליו. ופי' רש"י שע"י הקשקשין נסתם הצינור. וכיון שע"י הקשקשין אפשר שיסתם הצנור. ע"כ שגם הוא חללו מוקף סביב ואפשר שפיר שיסתם חללו וכן נמי אמרינן (ברכות י"ח ב') צינורא דדשא. והוא כעין קנה קטנה וקצרה שמשימין אחת מהן במשקוף הפתח. והשניה בהמפתן כנגד זה שתחבו בהמשקוף שבאלו ב' הצנורות סובבים ב' צירים שבדלת בשפתו שלמעלה ושלמטה. אלמא דכל קנה קצרה וחלולה צנור קרי לה:

ונ"ל דמצינו דוגמתו במכשירין (פ"ד מ"ג) בכפה קערה על הכותל שלא ילקה הכותל מהמי גשמים דאע"ג דרוצה שירדו הגשמים לתוכה. אפ"ה מדלא ניחא ליה בהגשמים מצ"ע לא מחשב כקבלה. ולא דמי לקסיא של זורי גרנות שעשוי לקבל המוץ. דג"כ הוא רק להציל דבר אחר מהמוץ ואפ"ה מק"ט (כפט"ז מ"ו. וע' הראב"ד ורש"י שהביא רתוי"ט שם) יש לומר התם יודע בוודאי שיבוא המוץ משא"כ הכא:

והא דלא רצו לגזור אפכא. דכשנטמא תוכו לא נטמא גבו ויהיה לפ"ז שפיר היכרא שטומאתו מד"ס. ולא היו אז צריכין לגזור טומאה בגב כ"ח שאין שם טומאה כלל אפי' ממעיינות. ה"ט משום דתוך הכלי שם עיקר תשמישו. להכי לא רצו להקל בטומאתו כל כך. ולכאורה היה משמע מהרמב"ם (פי"ג מכלים ה"ד) דרק בכ"ח אמרינן דבנטמא גבו במשקין לא נטמא תוכו. אבל בהלכות אה"ט (פ"ז) שפתי רבינו בעצמו ברור מללו. דגם בשאר כלים הדין כך (ועי' ראב"ד שם) נמצא דיש לשרץ ולמשקין טמאים לכל אחד חומרא וקולא בטומאת גב כלי חרס. חומרא דשרץ דבנגע בב"ק שבאחורי כ"ח נטמא כל הכלי (כריש פרקן) משא"כ משקין טמאין אין חילוק בין שיש שם ב"ק באחורי הכלי או אין שם ב"ק. בנגעו המשקין בכל מקום מגבו. לא נטמא אלא גבו ולא תוכו. וחומרא דמשקין טמאים דמטמאו לגב כ"ח אפי' במקום שאין שם ב"ק מגבו. אבל שרץ אמ"ט לגב כ"ח רק בנגע במקום הב"ק שבגבו. אבל מעיינות הזב יש בו ב' החומרות דבנגע בגב כ"ח אפילו במקום שאין שם ב"ק במקום מגען. אפ"ה עכ"פ נטמא הכ"ח מגבו. מדלא גרע משאר משקין טמאים. וחומרא שניה. דבנגע בגב כ"ח במקום הב"ק שבהגב נטמא כל הכלי משום דלא גרעו מעיינות משרץ. דבנגע בהב"ק שבהגב נטמא גם תוכו. מיהו כ"ז בכ"ח. אבל בשאר כלים חמיר שרץ ממשקין טמאין ב' חומרות. דשרץ שנגע בגב הכלי בכל מקום. בין שיש או שאין ב"ק במקום מגעו. נטמא כל הכלי כאילו נגע השרץ מתוכו. וחומרא שניה. דאפי' אין להכלי ההוא ב"ק כלל. כגון שהוא כלי פשוט. אפ"ה בכל מקום שנגע בו השרץ. נטמא כולו. אבל משקין טמאין יש בהן ב' קולות כנגדן בשאר כלים. קולא א'. דבנטמא גבן בכל מקום בין שיש או שאין ב"ק במקום מגען לא נטמא תוך הכלי כמו בכ"ח הנ"ל. קולא ב'. דאמ"ט לשום כלי מגבו רק ביש תוך להכלי (וכפכ"ה לקמן) ונ"ל דמה"ט נמי קאמר במשנתינו כל שאין לו תוך בכ"ח אמק"ט מגבו. וקשה למה קאמר בכל"ח דוקא. הרי גם בשאר כלים הדין כך. ותי' רתוי"ט דאין ה"נ. רק מדאיירי כולה פרקן בכ"ח נקט הכא נמי בכ"ח. אולם לפי נתחינו הענין הנ"ל בס"ד. שפיר נקט כ"ח דוקא. דהרי בכלל זה כל שאין לו תוך וכו'. לא הוזכר שום דבר במה נטמא. משמע בין בנטמא בשרץ או במשקין טמאין. והרי זה דוקא בכ"ח דרק בו אין חילוק בין שנגע שרץ או משקין טמאין בהגב. אם אין תוך להכלי לא נטמא הגב כשנגעו שם. אבל שאר כלים נהי דבנגע בו משקין טמאין בהגב לא נטמא בשאין לו תוך. עכ"פ שרץ שנגע בפשוטי כלים שאין לו תוך כולו טמא:

הטהורים שבכלי חרס וטבלא. צריך למחוק הוי"ו שבוטבלא. ועיין במה שכתבתי בפרק ד' דמסכת מקואות סי' ב':

בפי' ר"ע ז"ל נראה שכך צריך להיות אע"פ כפופין אע"פ שכפופין משני צדיהם. אע"פ מקבלין. והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות. אבל מאחר שלא מצאתי סמך להגהתי חוזרני לומר שאני הוא הטועה אלא הכי פירושו אע"פ כפופים והוא שלא חקק פי' כפופים כגון שלא חקק בהן אלא קצת. ולפי זה אע"פ מקבלין. ר"ל שחקק בהן יותר מעט אלא שלא הגיע לבית קבול צרורות וגם זה לא נהירא וצ"ע לע"ד. וגם צ"ע אמאי קתני אע"פ בשתי החלוקות דמשמע דבכל בבא ובבא אשמעי' רבותא וה"ל למיתני בין כפופים בין מקבלין כדרך כל המשניות והברייתות ואם מה שפירשתי היה אמת הוה מתיישב ג"כ על אותו הדרך דברישא אשמעינן רבותא זוטא ובסיפא אשמעינן רבותא רבא ולא שייך למתני בין בין אלא אי הוה תני בין פשוטים בין מקבלים דליכא שום רבותא ברישא:

וכבכב שעשאו סל הפת. אי גרסי' הכי נלע"ד דהכי קאמר ורבותא אשמועינן דאפילו שייחדו לשמור בו הפת במקום הסל אפ"ה טהור הואיל ועיקר תשמישו כפוי ואני מצאתי מוגה לסל הפת. וברמב"ם פי"ח לא נזכר בהדיא לא הכבכב ולא הטפי:

והטפי. פי' הרמב"ם ז"ל טפי הוא שם חסר והשלם הוא טפיח:

בפי' ר"ע ז"ל. והספינה אע"פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס טהורה ע"כ. אמר המלקט כר' עקיבא ודלא כחנניה דיליף טעמא משק וחרס לא אתקש לשק פי' דלרבי עקיבא דיליף טעמא מקרא דכתיב דרך אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא וטהורה ולחנניה דאמר כשק הנך כלי עץ וכלי עור דכתיבי גבי שק הוא דאי מיטלטלי מלא וריקן אין ואי לא לא וטהורין אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן טמאה:

כל שאין לו תוך וכו'. בכורות דף ל"ח ברייתא שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה משום רבן גמליאל הזקן והיא ברייתא בת"כ פ' שמיר פרשה ז' וע"ש בספר קרבן אהרן שהאריך לבאר כל סוגיית הגמרא אשר עליה וכתב שם בסוף דבריו דלפי' הרמב"ם ז"ל במשנה. המשנה והעדות שהוא בברייתא אינם דבר אחד ובמשנה גרסי' בכלי חרס בבי"ת ובברייתא גרסינן כל שאין לו תוך ככלי חרס בכ"ף הדמיון ע"ש:

בפי' ר"ע ז"ל נראה שהיה צריך להיות כך חכמים גזרו על משקים טמאים שיטמאו כלים ואע"פ שלא נטמאו המשקים אלא מחמת ידים מטמאים כלים מד"ס וכו' דהא לעולם משקין הם נעשין תחלה בין שנגע בהן הזב בין שנגע בהן השרץ בין שנגעו בהן סתם ידים. ועיין בסוף פי' ר"ע ז"ל למסכת זבים:

עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כל שאין היה צריך להיות אבל כל כלי חרס שאין וכו':

עוד שם בסופו לא נטמא אחורי הכלי צריך לומר לא נטמא אפי' אחורי הכלי: