משנה כלים פרק י״ז משנה ב׳

פקעיות של שתי. הן לשונות של מטוה אשר יהיה ממנו השתי והן קטנות מלשונות הערב: ובית הרעי. כלי יעשו בו הנערים צרכיהן ורעי שם הצואה והנה באלו הפרקים לשון אע"פ שענינו יהיו אלו הכלים יקבלו השעורים הגדולים ולא יקבלו הקטנים שהן יטמאו וכולן בראוי להן עד שיהי' הנקב הגדול שלא תקבל השיעור הגדול ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור הנשאר מן הפרק ואין הלכה כרבן גמליאל:

שעורה בפקעיות של שתי. יש לתמוה למאי נ"מ דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. וכן תימה על הרמב"ם שבפ"ז מה"כ העתיק המשנה כלשונה. גם לשון אע"פ אינו מדויק שפיר והר"ש הניח לשון אע"פ בקושיא. אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל לפרש דכולה הא בבא. מלתא דר"ג היא. וה"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת [של שתי אע"פ שמקבלת] של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות שאין מקבל קערות אע"פ שמקבל תמחוין. טמא לרבנן. וכן בית הראי שאין מקבל משקין אע"פ שמקבל רעי טמא לרבנן. אפ"הר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימי' כו' וכה"ג ר"פ בא סי' העליון עד שלא בא התחתון אע"פ שא"א ופריך גמ' [נדה דף מח] והרי בא. ומשני. בא לר"מ. אע"פ שא"א לרבנן. וגרם אותן בנו"ן ופליג *)האי בבא אכל כנ"ל עכ"ל. ומיהו התם בפ' בא סימן איכא טעמא דקתני הכי כדאיתא בגמ'. ושם העתקתיה:

של שתי. כתב הר"ב מטוה השתי דק כו' כדמוכח בכתובות. כמ"ש כבר בפרק א משנה ה [ד"ה בחוע] :

טמאה עד שתנקב רובה. הרמב"ם שם [פ"ז מה"כ הלכה ז] :

החמת שלוייכע של עור:

שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת:

טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן:

בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו:

שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט:

אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה:

ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד:

ובזה יתישב נמי לשון הרמב"ם (פ"ז דכלים ה"ו) דכתב וז"ל. החמת שיעורו במוציא פקעיות שתי. ואם אינו יכול לקבל פקעיות שתי. הואיל ומקבל של ערב מק"ט עד שיתנקב רובו. עכל"ר. וע"כ ה"פ ואם אינו יכול לקבל פקעיות של שתי. ר"ל אם מתחלה כשהיה שלם לא היה נאות לשום לתוכו פקעיות של שתי. וכגון שעשו בו מתחלה נקבים גדולים שיצאו מתוכן פקעיות של שתי. לא תימא דהו"ל ככלי שבור מתחלתו ולא יקב"ט. אלא הואיל ומקבל עכ"פ פקעיות של ערב. שהן גדולים משל שתי. לפיכך ככלי שלם נחשב עד שינקב כשיעור רוב הכלי. ובאופן זה כתב ג"כ שם (פ"ו ה"ח) בית קערות שאינו מקבל קערות (ר"ל שמתחלה לא היה נאות לקבל קערות) הואיל ומקבל תמחויין מק"ט. בית רעי שאינו מקבל משקין (ר"ל שמתחלה לא היה נאות לקבל משקין) הואיל ומקבל רעי מק"ט (ר"ל אינו נטהר עד שינקב כמוציא רעי) והיינו ממש כדברינו בזה. בא"י חונן הדעת:

בפקעיות של שתי. נראה דמתני' ר"א בן יעקב היא שסובר שאין דרך להשתמש בה פירות אבל חכמים אומרים שיעורה ברמונים כשיעור כל כלי בעלי בתים עיין בברייתא דמייתי בס"פ ראשית הגז ועוד קאמר ר' אליעזר בן יעקב דכל פקעת בת י' סלעים רביעית המנה הגדול:

בפי' ר"ע ז"ל. כדמוכח בכתובות וכו'. אמר המלקט גם בנדה פ' המפלת:

אע"פ שמקבלת של ערב. זה האע"פ פירושו הואיל ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור כולהו תלתא באבי דבמתני' וכן פירשו הרמב"ם והר"ש ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל והוא מוכרח בכולהו אע"פ דקתני הכא במתני' באע"פ שמקבל את התמחויין ובאע"פ שמקבל את הרעי. ודכוותה אשכחן בברייתא במגלה בפ"ק דף ד' דקתני אע"פ ומפ' התם בגמ' אלא הואיל ואמרו וכו'. ומצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל השי"ן של אע"פ שמקבלת גם השי"ן של אע"פ שמקבל את התמחויין גם השי"ן שלא ע"פ שמקבל את הרעי גם מלת את וגם הה"א המשרתת אתמלת תמחויין. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כל זה:

בפי' ר"ע ז"ל. אית דגרסי מפני שהן מקיימין אותו אמר המלקט לפי גירסא זו צריך לגרוס ג"כ רבן גמליאל אומר מפני שהן וכו' ול"ג מטהר אלא ודאי רשב"ג אתא לפלוגי והמשנה מהופכת וה"פ טמא מפני שהן מקיימין ורשב"ג מטהר. וכן כתב הר' שמשון ז"ל לא יתכן ליישבו לר"ג אלא אדרבנן קאי ע"כ. ועיין במ"ש על משנה זו החכם הר' מנחם עזריה נ"ע בסימן ל"ה: