משנה כלים פרק ט״ו משנה ו׳

נבלי השרה. הן כלי השיר והנגון: ונבלי בני לוי. הכלים אשר יאמרו בו הלוים השיר במקדש בכל יום כמו שהוא מבואר במסכת תמיד (דף לג:). ואמרו כל המשקין ירצה בו כל אחד מז' המשקים יקבל טומאה כמו שביארנו בפתיחה זולת המשקים אשר בבית המטבחים מהעזרה והן המים והדם אשר שם לא יקבלו טומאה וכן לא יכשירו אמרו משקה בית המטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ואמר משקה בית מטבחיא הילכתא גמירי לה וכבר ביארנו בסוף עדיות: וטעם היות הספרים מטמאים את הידים הוא גזרה כדי שלא ישימו התרומה אצלם כמו שהתבאר בסוף זבים ולא יחייבו זאת הגזרה לספר העזרה לפי שבכבודו המפורסם ממנו לא ישימו אצלו תרומה: ומרכוף. סוס מעץ ירכיבו בו המשחקים וישחקו בו והוא מפורסם אצל אנשי הלעז: ובטנון. הוא כלי מכלי הנגון אשר יקרא אלקיתר"א ונקרא בזה השם לפי שהמכה בו יסמכנו בבטנו בעת שיכה בו: והנקטמון. הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הנגון המפורסם הצורה הנקרא בשם האיש הידוע חתוך הרגל: ואירוס. עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד האחד ביד ושמו המפורסם אצלנו אלתא"ר ובלע"ז טבור"י וכבר יקוננו בזה הכלי על המת וזה אצלנו הרבה והוא ענין אמרו מפני שהאלית יושבת עליו ירצה בו הספדנית מלשון (יואל א׳:ח׳) אלי כבתולה חגורת שק והיא תשב עליה בעת ההספד: ואמרו מצודת החולדה טמאה ושל עכברים טהורה. זה כבר נשלמה צורתה בזה הזמן וכבר ביארתי לך העניינים כולם אשר בהן ירצו על כלי עץ או כלי מתכות שהן טמאים או טהורים ואין הלכה כר' יהודה לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו:

השרה. וכן גירסת הר"ש שכתב השרה כמו השירה:

ומשקה בית מטבחייא טהורין. עיין מ"ש במ"ד פ"ח דעדיות:

כל הספרים מטמאין את הידים. עיין בפ"ג ממסכת ידים [מ"ב]:

מרכף. פי' הר"ב סוס של עץ כו'. ועוד מפרש פירוש אחר בפ' דלקמן משנה ז:

אנקטמין. פי' הר"ב מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל כו'. וכ"פ הרמב"ם והיינו אנקטמון דתנן בפ"ו דשבת מ"ט אלא שאותו הוא צורת רגל עשוי למי שנחתכה רגלו. ודהכא הוא כלי נגון. ומש"ה אע"ג דשל הכא טמא דשל התם טהור. ואזדה לה קושיית הראב"ד בפ"ה מה"כ. דהכא טמא והתם טהור. אבל רש"י הקשה שם בשבת דף סו דנהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו. אבל מן המדרס למה טהורין. ותירצו התוספ' בשם ר"י דכיון שאינה עשויה אלא ללכת דרך העברה בטיט: אינו טמא מדרס. [*ומאי דמשמע בדברי רש"י שאף ע"פ שמטמא במדרס. טהור במגע טמא מת. יש לפרש דלא היא אלא ה"ק מן המדרס למה טהורין. וא"כ יטמא בכל אף בטמא מת. ועיין על זה במ"ש בפכ"ד מ"ד בס"ד. דאפשר שאין לדחוק בל' רש"י וכדהרמב"ם ס"ל]:

רבי יהודה אומר האירוס טמא מושב. כתב הר"ב ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו. ע"כ. לאפוקי ממתני' ג דפסקו כר"י דהתם. כמ"ש שם:

מפני שהאלית יושבת עליו. ונ"ל שמרוב צער יושבת עליו להראות סימן אשר בשיר לא ישתו יין עוד. על כן יושבת על כלי שיר. מהר"ם:

נבלי השרה הוא כלי זמר שמלווין עם זמר שבו השיר שישוררו בפה:

טמאין דהכלי ההוא יש לו בטן חלול כפיאליענע שלנו. ויש לו נקבים תחת הנימין שלשם זורקין השומעין מעות להמזמרין:

ונבלי בני לוי טהורין דבני לוי שמזמרין רק בבהמ"ק. אין הנקבים שבנבליהן עשוי לקבלה רק לבסומי קלא. אבל ברישא אע"ג דעשוי נמי להכי. כיון דעשוי נמי לקבלה מק"ט:

כל המשקין טמאין דם. מים. טל. יין. שמן. חלב. דבש דבורים. [וסי'. דם. טיש. חד] כולן מק"ט ומכשירין:

ומשקה בית מטבחייא טהורין ר"ל דם ומים שבעזרה בבית המטבחיים אמק"ט ואינו מכשיר. אמק"ט. מהלממ"ס [כרמב"ם פ"י מאוכלין הט"ז]. ואינו מכשיר מדלא נשפך כמים רק מתקבל בכלי [כפסחים ט"ז א']. ואע"ג דאמרינן [פסחים פ"ז מ"ז] דהציץ מרצה על טומאת הדם היינו מדרבנן [כפסחים דט"ז ב'] אבל קיי"ל דגם מדרבנן אמק"ט כלל [כרמב"ם פ"י מאוכלין הט"ז]:

כל הספרים מטמאין את הידים דכל כ"ד ספרי תנ"ך. כשהן כתובים אשורית ועל קלף ובדיו. אם נגע בהן בידים טהורות נטמאו [כידים פ"ד מ"ה] וצריך לטבלן במקוה מ"ס קודם שיגע בקודש. וליגע בתרומה סגי בנטילת ידים [כחגיגה פ"ב מ"ה]. וגזרו כך שיהיו הספרים טמאין כדי שלא יניחום אצל תרומה. ויפסידום העכברים [כשבת י"ד א']:

חוץ מספר העזרה שהיה בעזרה שכה"ג קורא בה ביוה"כ בעזרת נשים. וכ"כ המלך במוצאי שביעית. ומדהיה ס"ת זו נכבדת מאד ליכא למיגזר גבה מידי [ובמ"ק די"ח ב' כ' רש"י. שממנו היו מגיהין ס"ת אחרים. ועוד כ' רש"י שם שיש גורסין. עזרא. באל"ף. ור"ל שעזרא הסופר כתבו בעצמו]. ונקט כל הני הכא. איידי דנקט החילוק שבין שאר נבלין לנבלי בני לוי. נקט נמי כל הנהו נמי שיש בהן חילוק בין חול לקודש:

המרכוף הוא סוס עץ עשוי לשחוק עליו:

טהור ר"ל אמק"ט מדרס דאינו עשוי לרכוב עליו ממש. רק נראה כרוכב דקושר סוס זה בין רגליו שמגיעות לארץ. ומכסה רגליו מזה ומזה. עד ששולי המכסה מגיעין לארץ. ועי"ז לא יראו רגליו כשמהלך בהן ונראה כרוכב. וסד"א דמדנראה כרוכב נגזר שיאמרו דאין רוכב על מושב יטמא. קמ"ל. [אולם בתוספתא תני מרכף זמר טהור. מדמחובר לקרקע. א"כ זה דלא כפי' הר"ש בשם הגאון. וע"כ צ"ל שיש ב' מיני מרכף והך דתוספתא היינו הך שנזכר לקמן(פט"ז מ"ז)]:

הבטנון מין כלי שיר:

והניקטמון והאירוס טראממעל:

הרי אלו טמאים מק"ט דמחשבו כלי עם ב"ק:

מפני שהאלית היא אשה המיוחדת לקונן על המתים:

יושבת עליו בשעה שמקוננת ומדמיוחדת לה. אין אומרים לה עמוד ונעשה מלאכתנו ולרבנן אינו מטמא מדרס מדאינו עשוי לישיבת קבע רק ארעי בשעה מועטת:

מצודת החולדה טמאה מדיש בה ב"ק לצוד אותה בתוכה מדצריך לעורה [רב"א]:

ושל העכברין טהורה דעכבר עורו קטן ודק. ואין משתמשין בעורה וא"צ לב"ק שלה:

וקשה טובא דמהכא ומנבלי לוי לעיל ומכמה מילי דפרקן משמע דכל ב"ק שאינו עשוי לקבלה. לא מחשב ב"ק. וכן מפורש במשנה ה' בפרקן העשוי לקבלה וכו'. והרי בנזם כקדירה לעיל (פ"א מ"ט) אמרינן דמק"ט משום ב"ק שבו. אף שאינו עשוי לקבלה. דמי יתן לתוך ב"ק קטן כזה כלום. ואת"ל דהתם דוקא בכ"מ שגם פשוטיו מק"ט. להכי גם ב"ק שלו אפי' אינו עשוי לקבלה מק"ט. והא דקאמר התם במשנה משום ב"ק. ר"ל דע"י ב"ק שבו מחשב כלי. והו"ל ככ"מ פשוט ומק"ט (ועמ"ש בס"ד בהלכתא גבירתא לעיל ספי"ב) אבל בשאר כלי שפשוטיו אמק"ט. אז דוקא בב"ק העשוי לקבלה מק"ט. עכ"פ ק' הא דתנינן לקמן (פי"ז מט"ו) כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא. הרי מזה מוכח דגם בשאר כלים אפי' אינו עשוי לקבלה מק"ט. הן אמת דבהך דעכבר כ' הרמב"ם (בפ"ה מכלים) דטהורה מדאין לה ב"ק. אבל מה יענה עדיין רבינו הרמב"ם בנבלי בני לוי ובשאר מילי בפרקן. דמוכח בהן להדיא שיש להן ב"ק. ואפ"ה מדאינו משתמש בב"ק ההוא אמק"ט. והרי זה סותר להך משנה דכל שיש ב"ק מ"מ טמא. וגם בל"ז לא זכיתי להבין דברי רבינו. דאי נבלי שירה ומצודת העכבר מיירי באין לו ב"ק. מה קמ"ל תנא. דוכי לא שמעינן עדיין דפשוטי כ"ע טהורין. וגם מ"ש הנהו דנקט. הרי כל פשוטי כ"ע טהורין. וגם מדברי הגאון רב"א זצוק"ל נראה דס"ל דמצודת עכבר מיירי ביש לה ב"ק. דהרי כ' דלהכי מצודת עכבר טהורה. מדא"צ לב"ק שבו רק שתהרג בתוכה. ויזרקנה ולא נעשית לקבלה. משמע בבירור שיש לה ב"ק. ומדאינו עשוי לקבלה אמק"ט. אמנם ל"מ היה נ"ל דהא דתנינן לקמן העושה ב"ק מ"מ וכו'. הך כללא ודאי לאו דוקא הוא. וראה מי העומד על יד ימיני. דהרי רבינו הר"ש ג"כ אומר כן. שכ' דמדתנינן דכלי גללים ואבנים והעשויין מבריות הים. אפי' יש להן ב"ק אמק"ט. ש"מ דהך כללא דמשנתינו לאו דוקא. א"כ י"ל דהך כללא. גם בשאר כלים לא כייל כל ב"ק שבעולם. רק כייל בכל הכלים אפי' ב"ק הקטן מאד שאינו מיוחד לשום דבר. וכקדירת נזם שאמרנו. שאינו עשוי לשום דבר. אפ"ה מק"ט. אבל היכא שמיוחד הב"ק ההוא לשום דבר. אלא שע"י תשמיש זה אין בו די לקבל טומאה. וכגון נבלי בני לוי שב"ק עשוי רק לבסומי קלא. וכשאר כלים שם שב"ק שלהן עשוי לכינוס. או מצודת העכבר שב"ק שלו הוא רק כדי להרוג העכבר בתוכה ולזרקה. זה לא מחשב ב"ק שיהיה מק"ט על ידו. וכן מוכח קצת מהרמב"ם (פ"ב מכלים) שם כתב דאם יש ב"ק כל שהוא מקבל טומאה ולא הזכיר התנאי שיהיה עשוי לקבלה. דשם מיירי באינו עשוי לקבל שום דבר. אולם שם (פ"ה סוף הלכה א') שהזכיר כמה מיני כלים שיש להן בית קיבול לתכלית מה. אבל לא לקבל שום דבר. וכגון נבלי בני לוי. ובטנין וכדומה. שם הזכיר הרמב"ם תנאי זה שכל שלא עשוי לקבלה טהור ודו"ק. והקב"ה ברוב רחמיו יאיר עינינו באור תורתו הקדושה:

נבלי השרה. כמו השירה ובערוך נבלי השרה פי' נבל של שרים ושרות:

טמאים. פי' ר"ע ז"ל ודרך המנגים וכו'. אמר המלקט נראה שהם דברי עצמו ז"ל אבל הרא"ש ז"ל תפס פי' הר"ש ז"ל שפירש טמאים מדרבנן ובשל מקדש לא גזור כי היכי דלא גזור אמשקה בית מטבחייא ע"כ:

כל המשקים וכו'. כצ"ל:

כל הספרים וכו'. בפ"ק דשבת קאמר משום דר' פרנך שלא יאחוז ס"ת ערום ובספר עזרה דהיינו במקדש לא גזור וי"א ספר שכתב עזרא הר"ש והרא"ש ז"ל. ובערוך ערך ספר פירש חוץ מספר עזרה שהכהנים זריזין הם ולא יבאו להצניע ספר אצל תרומה שבשביל כן גזרו עליו טומאה ע"כ:

מרכוף. סוס של עץ וזהו שפירש גאון וכן ערוך שמצאו תלמוד ממסכת כלים בארץ [צ"ל רומא] דוחה ומצאו בו פי' מרכוף סוסיא דבר גיניתא. עוד פי' בערוך דיש ששונים המרכוב טהור ומפרשין העץ שבכנור שכורכין עליו החוט ומרכיבין אותו עליו ע"כ:

אנקטמין. אין זה לוקטמון דבפ' במה אשה דקאמרי' התם חמרא דאכפא דהכא טמא והתם טהור וענין אחר הוא הר"ש ז"ל:

אליית בנקודת חיר"ק תחת הלמ"ד ותחת היו"ד. אכן הר' יהוסף ז"ל קד האל"ף והלמ"ד בפת"ח: