משנה כלים פרק ט״ו משנה ג׳

יעשו סהר מרובע מעץ יניפו בו הקמח יקרא ים נפה ונפה שם הכברה וים יקרא כל כלי או חפירה או בנין יעשה לקבץ בו כל דבר לח ויקרא ג"כ ים זה אשר יתקבצו הקמחים לדקות חלקיו ואין ספק שתמונה זה אשר לבעלי בתים הנה ראוי לומר שיהיה טהור: ושל גדלת. האשה המסלסלת יש לה ג"כ כלי של עץ תשב בו הנערה בעת שהיא מטיבה ראשה כדי שיתקבץ בכלי ההיא כל מה שיפול מראשה אצל הסלסול והסריקה. וענין אמרו טמא מושב שהוא יטמא כאשר ישב עליו הזב והיה מושב והוא ראוי למושב לישיבת הבנות בה וכבר יעשה זה הים משער ארוג או ערבה דזה הרבה והלכה כר' יהודה:

ים נפה. פי' הר"ב יריעה ארוגה משער כו'. כ"פ הר"ש בשם גאון וערוך והראב"ד כתב על זה [בריש] פ"ה מה"כ. וז"ל וכן משמעותו בכ"מ אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר בארוג. אבל נראה כי הוא של עור כמו אותן של רופאים ובו דברה המשנה תחלה [כלומר דבריש הפרק קתני כלי עור. הכ"מ] ע"כ. והרמב"ם מפ'. ים נפה. יעשה סהר מרובע מעץ ינופו בו הקמח כו'. ואפשר לי לומר דסתם ים נפה. משער עשויה. כדברי הגאון והערוך אבל בכאן מיירי בשל עץ דדבר הלמד מענינו הוא. וכיוצא בזה שכתבתי כבר בפרק דלעיל מ"ד [ד"ה והקטרב] ובספ"י [ד"ה לפסן]:

ושל בעלי בתים טהור. ואין ספק שתמונת זה של בעלי בתים [היא גורם לו] שיהיה טהור. הרמב"ם:

טמא מושב. אם ישב עליו זב כו' כדפי' הר"ב בסוף פרקין ולא ידעתי למה לא הקדים לפ' בכאן. ופסקו הר"ב והרמב"ם כר"י. ויראה דס"ל דליכא פלוגתא. ושנשנה בלשון מחלוקת לא קשיא שהרבה כיוצא בזה הם וכתבתי קצתן בסוף בכורים. ועיין מ"ש בסוף פרקין:

ים נפה הוא כלי שמעמידין תחת הנפה. כדי שהסולת שירקד בהנפה לא יתפזר לחוץ. ואין לו רק דופן סביב ולא שוליים:

של סילתין עושי סלת:

טמא נ"ל דמשום שהסולת יקר. להכי מקפיד המרקד גם על המעט שנשאר דבוק בדופן הכלי כשרוקד לתוכו. ולהכי מלקטו משם. ומה"ט הו"ל כפשוטי כ"ע העשוי לקבלה:

ושל בעלי בתים טהור דבעה"ב אינן אומנין כל כך לעשות סולת נקי. ומרקדין רק קמח פשוט. ואין דפנות של ים נפה שלהן עשוי לקבלה. דאין קמח חשוב כל כך שיטריח ללקטו ממה שנדבק ממנו בדופן הים. דהבע"ב אינו משתמש בהים רק להגן שלא יתפזר הקמח לחוץ:

ר' יהודה אומר אף של גודלת הוא ג"כ כים נפה הנ"ל. רק שיש בתוכה נסר באמצע עגלילותה מחובר בהדופן בב' קצוותיו. ועליו יושבת האשה בשעה שמגדלת שערה. ועושה כן משום שאז מסרקת ראשה וחוששת שלא יתפזרו שערותיה והעפרורית שינשרו מראשה לתוך הבית:

מפני שהבנות יושבות בתוכו וגודלות תמוה דמאי קמ"ל דהרי עשוי למושב. ופשיטא דנעשה מדרס. דהרי אין אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ונ"ל דהך בבא אים נפה של בעה"ב קאי. דאמרינן לעיל שהוא טהור. ועלה קאי ר"י וקאמר דאם אותו הים שעיקרו עשוי לרקידה הוא שייך לאשה הגודלת. ור"ל שהאשה בעלת הבית מלאכתה הוא לגדל שער הבתולות. אז ים נפה זו טמא מושב. וקמ"ל שפיר. מדסד"א דמשום דעיקרו לרקידה עבידא. נימא להגודלת עמוד ונמ"ל. קמ"ל כיון דזאת בעלת הים אומנתה לגדל הבנות. הו"ל כמיוחד גם לישיבת הבנות. וא"כ מדמטמא מדרס. גם משאר טומאות מק"ט [כנדה פ"ו מ"ג] דכל דבר המיוחד לב' תשמישים שא' מהן מדרס. מק"ט מדרס וגם משאר טומאות כעריבה מב' לוגין עד ט' קבין [פ"כ מ"ב] וכ"כ פרקליני חיה ועוף [פכ"ד מט"ו]. והיינו דקתני אף לומר דאף זה מקבל כל שאר טומאות כשל סלתין:

סלתין. גרסי' בלתי יו"ד אחר הסמ"ך:

מפני שהבנות יושבות בתוכו. פי' הרמב"ם ז"ל לקבל שם מה שיפול מראשם מבשמים ומר. תניא בתוספתא מפני מה נפה של סלתין טמא מפני שהוא מחזירו לכלי ושל בעלי בתים טהור עד שיחזירו לכלי רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש אף של סלתים טהור עד שיחזירו לכלי: