משנה גיטין פרק ט׳ משנה י׳

ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו': בית שמאי סומכין במלת ערוה ובית הלל על לשון דבר. ומה שאמר רבי עקיבא אינה הלכה שאם מצא נאה ממנה ישאנה ולא יגרש את זאת והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למדותיו. הלכה כב"ה:

הקדיחה תבשילו. פי' הר"ב שרפתהו כו' עד מלח. ומסיים רש"י כמו אש קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב).

שנאמר כי מצא בה ערות דבר. פי' הר"ב דדרשי ב"ה או ערוה או דבר. ואיצטריך לכתוב ערוה לומר שאפי' יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר. כדכתיב (שם כ"ד) והלכה והיתה לאיש אחר. ולב"ש איצטריך דבר לג"ש. דכתיב הכא ערות דבר. וכתיב להלן (שם י"ט) ע"פ שנים עדים יקום דבר. מה להלן בשנים. אף כאן בשנים. וכתבו התוס' דפריך בירושלמי א"כ אמאי איצטריך למכתב (שם כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. תיפוק ליה דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו [כמ"ש במשנה ב' פ"ק דסוטה] כיון שיש עדים. ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע"כ וב"ה נמי ודאי להכי מבעי ליה לענין לכופו להוציא. דלא כייפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה. כך פירש"י. וכן לענין עד שתשתה במשנה ג' פ"ו דסוטה אבל מדלא כתיב ערוה בדבר. וכתיב ערות דבר. למדרש תרווייהו. או ערוה או דבר. ומשמע נמי ערוה בדבר. כלומר בשנים. כדאיתא בגמ':

ר"ע אומר אפי' מצא אחרת כו'. כתב הר"ב דדריש או אם מצא בה ערוה כו'. דאמר ריש לקיש. כי. משמש בד' לשונות. אי. דלמא. אלא. דהא. ב"ש סברי כי מצא דהא מצא. ור"ע סבר כי מצא. אי נמי מצא. ומ"ש הר"ב או דבר של סרחון על כל א' משלשה דברים כו'. היינו כדמסקי התוס' דר"ע כב"ה אתי דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה. בלשון אי נמי:

סליק לה מסכת גיטין

ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו ששרפה תבשילו והתכוונה להקניטתו:

כי מצא בה ערות דבר ולא כתיב דבר ערוה. ש"מ דה"ק, או ערוה, או דבר. והא דהסמיכן הכתוב וכתב ערות. אורחא דקרא הוא, כמו הבה לנו עזרת מצר. והא דנקט קרא ערוה כלל, הרי כ"ש הוא מדבר. קמ"ל קרא דאפילו בגירשה משום ערוה, אפ"ה מותרת לאחר.

לא יגרש וכו'. ביד שם פרק עשירי סי' כ"א ובטור אבן העזר סי' קי"ט:

ובה"א אפילו הקדיחה וכו'. ברייתא בגמרא אמרו להן ב"ה לב"ש אילו נאמר ערוה ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא לכך נאמר דבר ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערוה הייתי אומר משום דבר תנשא לאחר משום ערוה לא תנשא לאחר לכך נאמר ערוה ללמדנו שאפילו יצאה משום ערוה מותרת להנשא לאחר וב"ש מיבעי להו דבר לג"ש דמה להלן שני עדים וב"ה מדלא כתיב ערוה בדבר ולא כתיב נמי או ערוה או דבר ש"מ תרתי:

כי מצא בה ערות דבר. רע"ק מפרש להאי כי כמו אי כדפי' רעז"ל וב"ה דרשי ליה בלשון דהא ופירשו תוס' ז"ל בשם ה"ר אלחנן ז"ל דר' עקיבא אתי שפיר כבית הלל דאי לאו דאייתר לי' דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי ע"כ. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל ירושלמי א"ר שילא איש כפר תמרתא קרייא מקשי על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אלא כינן קיימין ליתן עליו בלא תעשה ולפום מאי דאסיקנא בגמרין דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעבד עבד נראה דלא צריכין לאוקומה בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו ומיהו לא מחוור דבאי לא משתעי קרא. ירושלמי והדוה בנדתה והזב את זובו זקנים הראשונים היו אומרים תהא בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים אמר להם ר' עקיבא משם ראיה אף אומר אם היא מביאה את עצמה לידי כערות והוא נותן עיניו בה לגרשה ואתיא דזקנים כב"ש ודר' עקיבא כב"ה. ותימא הוא למה הוצרך לומר ודר' עקיבא כב"ה אלא כדברי עצמו היה לו לומר דהא אית ליה לר' עקיבא דמשום נוי רשאי לגרשה ולדברי ב"ה עד שימצא בה דבר כגון שהקדיחה תבשילו אבל משום כיעור ונוי לא וצ"ע עכ"ל ז"ל: וכתב הרמב"ם ז"ל ומה שאמר ר' עקיבא אינה הלכה אלא שאם מצא נאה ישאנה ולא יגרש את זאת מאחר שלא עברה עבירה כלל וגם שהיא מסכמת למדותיו עד כאן לשונו ז"ל:

סליק פירקא, וסליקא לה מסכת גיטין. בעה"י המחדש לבקרים חדשים. ונותן חכמה ומדע והשכל לאדם לחדש חדושין. נתחיל מסכת קדושין: