משנה גיטין פרק ו׳ משנה ז׳

אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כו': אינו מן הנמנע שבית דין הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים לא שיהיו סופרים ואמרו אחד כותב וכולן חותמין לפי שהתנה בזה והצריך למגרש שיאמר כמו שסדרו שהוא כשאמר לרבים כתבו יבאר ויאמר כל אחד מכם בפני עצמו ואם אמר לרבים חתמו יבאר ויאמר כל שנים מכם אי זה שנים מכם שיהיו ואם אמר לרבים הוליכו גט לאשתי יבאר ויאמר אחד מכם איזה שיהיה והוא ענין מה שאמרו כתבו כל חד מנכון חתומו כל תרי מנכון אובילו כל חד מנכון וכ"ז שלא יבאר כולם חותמין כמו שזכר אמנם שנים משום עדים והשאר משום תנאי ולכך אין אנו קפדין בשאר היותן פסולין או קרובין או שנתאחר עדותן זמן מרובה לפי שהם תנאי לעדים ומזה הטעם אנו אומרים שעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה שאנו חוששין שיאמר כולכם ויעידו מקצתם ותחשוב האשה שהוא גט כשר אחר שיש בו שני עדים ומתנאיו שיעידו כולם כמו שזכר. והל' כר' יוסי:

אר"י וכו'. אמר שמואל א"ר הלכה כר"י. דאמר מילי לא מימסרן לשליח. גמ'. ועיין מ"ח דפרק בתרא:

נומינו. פירשתי בסוף יבמות:

שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים וכו' שילמדו ויכתבו. לשון הרמב"ם אינו מן הנמנע שב"ד הגדול שבירושלים לא יהיו בקיאים בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים. לא שיהיו סופרים:

[*כולכם כתובו. ונראה שצריך שיאמר ג"כ חתומו וכן מדקדק הב"י מלשון הטור בסימן ק"ך]:

אמר לשנים תנו גט לאשתי דבב' אף שלא אמר כתבו לא שוויינהו ב"ד, לפיכך יכתבנו אחד מהן, ויחתמו שניהן, דקיי"ל חתם סופר ועד כשר [כלקמן פ"ט מ"ד]. ואם כתבו שניהן הגט וחתמוהו, לחלקת מחוקק פסול גט שנכתב מב' בני אדם ולרפ"ח [אה"ע ק"כ] כשר:

הרי אלו יכתבו ויתנו ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום, דלא ב"ד שוויינהו רק עדים:

הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו ולאחרים ויחתמו:

וזו הלכה העלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורין של רבי עקיבא:

אמר רבי יוסי נומינו לשליח אמרנו לחנניה שליח של הלכה זו:

שילמדו ויכתבו אף דת"ח צריך שידע, שחיטה, כתב, מילה [כחולין ד"ט א', וסימנך. לעבדו ש'כ'ם' אחד]. נ"ל דמיירי באין העדים מכירין כתב עברי, והרי צריך שיקראוהו קודם נתינה [כגיטין י"ט ב']. והרי רק בשעת הדחק גט כשר בכל לשון [כאה"ע קכ"ו]. ור"ל דאע"ג דת"ח צריך שידע כתב, היינו שום כתב בעולם והרי לכתחילה צריך לכתוב הגט בכתב עברי. א"נ דהא דאמרינן דת"ח צריך שידע לכתוב, היינו אפילו אינו יכול לאמן ידיו לכתוב האותיות כדינן שלא יתדמה שום אות לחבירו והרי בזה צריך ליזהר בגט, ולזה צריך אומנות יתירה שילמדנו שלא יקלקל הגט. ואף דעכ"פ ב"ד הגדול צריכין שיהיו יודעין כל הלשונות. עכ"פ א"צ שידעו כל מיני כתב הלשונות [כסנהדרין י"ז]:

ויתנו ולא יאמרו לאחר לכתוב, דמילי לא ממסרן לשליח [מיהו דוקא באומר אמרו. אבל בלא אמר אמרו מודו כ"ע דמילי לא ממסר [כפ"ז מ"ב], ואי"ל התם תיפוק ליה משום קפידא דבעל, דדלמא מקפיד שיכתבו הם ולא אחר [כגיטין כ"ט א']. יש לומר דאי משום האי טעמא בחלה מותר [כפ"ג מ"ה ואה"ע קמ"א סל"ח]. מיהו אנן קיי"ל גם באומר אמרו אפילו ייחד הבעל את הסופר והעדים, אם גרשה הו"ל ספק מגורשת [כאה"ע ק"כ ס"ד]. ועמ"ש רפ"ב דקידושין:

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי לרבותא דסיפא נקט י'. מיהו ה"ה בפחות מזה. וכל כתובו שנזכר במשנתינו היינו דאמר כתבו וחתמו [אה"ע ק"כ]:

אמנם בטעמא דמילי לא ממסרן לשליח כ' רש"י [גיטין דס"ו ב'] דדוקא בשליח ששלחו עם גט דמסר לו מידי, שליח עושה שליח. משא"כ באומר כתבו, דלא מסר לשליח מידי. אין בדברים כח לחזור ולהמסר משליח לשליח. ולמרדכי ס"פ דלעיל, הכא ה"ט דכל שנעשה שליח לדבר שלא נגמר הענין, אין שליח חוזר ועושה שליח. לפיכך בשליח עם גט דנגמר הענין מדמסר לו הגט שיכול לגרש בו בע"כ, מצי שליח משוי שליח. אבל באומר כתבו, בכתיבה הרי עדיין לא נגמר הענין. והנ"מ בין רש"י למרדכי. בשליח קידושין, לרש"י מצי שליח משוי שליח, דהרי מסר לשליח הראשון הפרוטה. ולמרדכי לא, משום דעכ"פ עדיין לא נגמר הענין, דשמא לא תרצה לקבל הקדושין. והובאו ב' הדעות באה"ע [סי' ל"ה ס"ו וסי' ל"ז ס"ה]. ועוד נ"מ בדיהיב בעל לסופר קלף לכתוב עליו הגט, לרש"י בכה"ג שליח עושה שליח, ולמרדכי עכ"פ בכתיבה לא נגמר הענין, ואין שליח עושה שליח. וכן משמע מדברי הפוסקים כמרדכי, מדלא חלקו בכך [באה"ע ק"כ סק"ד]. מיהו בשליח לקבלה שעשתה האשה, לפי הטעמים הנ"ל לכ"ע אין שליח עושה שליח, דהרי לא יהבא ליה לשליח ולא מידי, וגם לא נגמר הענין עדיין, דמי יודע אם יתרצה הבעל לתת לו הגט. וכ"כ העצמות יוסף רפ"ב דקדושין בשם תוס' רי"ד. אבל בשם הריטב"א שם כ' דבשליח לקבלה מצי שליח משוי שליח. ונלפע"ד דריטב"א ס"ל כמרדכי הנ"ל מיהו ס"ל דוקא בשליח דכתיבה, מחשב שלא נגמר הענין, דבכתיבת גט אין שם גמר. וכ"כ בשליח הולכת פרוטת הקדושין, אולי לא תתרצה האשה לגמור הענין לקבל הקדושין. משא"כ בשליח לקבלה, היא עשאתו שליח על גמר הענין לקבל הגט, וא"צ אח"כ שום דבר. ואילה"ק לריטב"א, ממ"ד בקדושין [דמ"א א'], מנ"ל דבקדושין שלוחו של אדם כמותו. וכ"ת דילפינן מגירושין, מה לגירושין שכן ישנן בע"כ. וק"ל הרי בפירוש אמרינן מקמי הכא לגבי גט ושלחה מלמד שאשה עושה שליח, אף שאינה מתגרשת בע"כ דבעל. בשלמא לתוס' רי"ד י"ל דקושית הש"ס דבקדושין מנ"ל דשליח עושה שליח, דס"ל כרש"י דשליח קידושין באמת שליח משוי שליח מדיהיב ליה לשליח מידי, ובהא ליכא למימר דנילף מגירושין, די"ל שאני גירושין שכן ישנו בע"כ, דליכא למימר הרי שליח של אשה משוי שליח אף שאינו בע"כ דבעל, ליתא דהרי לתוס' רי"ד באמת אין שליח קבלה עושה שליח, אבל לריטב"א דס"ל דגם שליח לקבלה מצי עביד שליח, ק' שפיר דהיכא קאמר הש"ס שכן ישנו בע"כ, הרי בשליח שלה אינו בע"כ דבעל. נ"ל דהכי מקשי הש"ס, דלמא דוקא בעל בגט מצי משוי שליח. מדכחו גדול לגרשה בע"כ, וגם אשה המתגרשת מצי משוי שליח, מדאין במעשיה ממשות כל כך שיהיה צריך שתעשה היא בעצמה. דוגמת מ"ד [פסחים דפ"ח א'] דאי שה לב"א לאו דאורייתא, ממנין על הפסח אפילו שלא מדעתן. מיהו עוד יש דיעה להגאון [הובא באה"ע קמ"א סמ"ג], דבהרשה האשה אותו לעשות שליח, גם שליח לקבלה מצי משוי שליח. אבל אין להקשות ל"ל קרא בשבועת עדות דאין משביעין ע"י שליח [כשבועות דנ"ה א']. הרי בל"ז מילי לא ממסרן לשליח. וכ"כ בנדרים [ד"ח ב'] בעי לן אי בעל יעשה שליח לחרטת אשתו, וק' הרי מילי נינהו שתספר היא לבעל ובעל לחכם. י"ל דבעל דבר עצמו שפיר מצי משווי שליח אפילו במילי לחוד, ואפילו לא מסר לו מידי [וכ"כ פ"י רפ"ב דקידושין] והרי אפילו בשליח שעשה שליח דוקא בשלח שליח א' לב' מעצמו, אבל כל שא"ל הבעל שיעשה שליח שני, מצי משווי שליח ב', וכאומר אמרו לסופר ויכתוב וכו' [גיטין דס"ו ב']. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאבד"ק ל"ב. תירץ, דהיכא דכל הענין רק מילי הם, כשבועות ונדרים שאין בהן מעשה כלל, בכה"ג מילי ממסרן לשליח, עכ"ל. ואומר, שישו בני מעי. דנפק מנך טעמא מלפך, דיפה דבריו מדברי, דלתרוצי הנ"ל עדיין קשה מה מקשו תוס' [יבמות דק"א ב'] ד"ה וקראו לו ולא שלוחן, דנילף מהתם דאין שליח של אדם כמותו. ולדברי, מה קו'. דלמא משום דבוקראו לו אינן בעל דבר, ומילי לא ממסרן לשליח. ולדברי בני הר"ב נ"י לאי"ט דעת שפתי רבותינו ברור מללו:

אמר לשנים וכו' פרק כל הגט (גיטין דף כ"ט) ובירושלמי מתני' דר' מאיר מן דבתרה אמר לשלשה ואמר רב חסדא טעמא דר"מ מה מצינו בכל מקום אחרים כותבין וב"ד חותמין והכא אחרים כותבין וב"ד חותמין. ואיתא בתשובת הרשב"א ז"ל בסי' אלף ורכ"א:

הרי אלו יכתבו ויתנו פי' יחתמו ולמ"ד אמרו כשר יכולין לצוות לסופר אחר לכתוב והם לבד יחתמו אלא שהרי"ף ז"ל פסק כמ"ד אמרו פסול וכמו שפירש ר"ב ז"ל להלכה למעשה אע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני דהלכות גירושין אומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה וכו' וע"ש ובמגיד משנה ובכסף משנה:

וזו הלכה העלה רבי חנינא. הגיה ה"ר יהוסף ז"ל שלח חנינה וכו':

הרי אלו יאמרו לאחרים פי' יכולין לומר לאחרים:

א"ר יוסי נומינו לשליח פי' אמרנו ואית דגרסי נמנו והערוך נראה דגריס נמינו:

שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט ובגמרא מסיק דר' יוסי תרתי אמר לפסולא בין שאמר לשלשה תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו פסול. והנך אמוראי דפליגי בגמרא דחד אמר אמרו וכו' כשר ותעשה וחד אמר כשר ולא תעשה כזאת בישראל גזרה שמא תשכור עדים שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים לחתום אליבא דר"מ הוא דפליגי דלר' יוסי פסול לגמרי. עוד בגמרא אמר שמואל אמר רבי הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח [הגה"ה פי' רש"י ז"ל מילי בעלמא מכר להם שאין חוזרין ונמסרין לשליח אחר ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר ע"כ]. ואמר לפניו ר' שמעון בנו מאחר שר' מאיר וחנינא איש אונו חולקים על ר' יוסי מה ראה רבי לומר הלכה כר' יוסי א"ל רבי לבנו ר' שמעון שתוק בני שתוק לא ראית את רבי יוסי אלמלי ראיתו נימוקי עמו. וגרסינן התם בפ' כל הגט רב אמר מתנה אינו כגט כלומר דבגט הוא דאמרי' דאם אמר כתבו גט לאשתו לא מצו לשוויי שליח למכתב גט משום דבזיון דבעל פי' שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכותבו אבל במתנה דליכא בזיון דבעל כי אמר כתוב שטר מתנה לפלוני על שדה שלי מצי לשוויי שליח פי' דס"ל לרב דטעמייהו דר"מ ור' יוסי במתני' משום בזיון דבעל הוא ובאומר לשלשה תנו בהא קמיפלגי דר"מ סבר כיון שעשאן ב"ד ודרך ב"ד לצוות לאחרים גלי אדעתיה דלא קפיד אבזיוניה ור' יוסי סבר דליכא בהכי גלויי דעתא ולשמואל דאמר דטעמא דמתני' משום דמילי לא מימסרן לשליח באומר לשלשה תנו בהא פליגי ר"מ ור' יוסי דר"מ סבר כי אמרי' דמילי לא מימסרן לשליח לבי דינא מימסרן דאלימא מילתא דבי דינא ור' יוסי סבר דכי היכי דלא מימסרן לשליח ה"נ לא מימסרן לבי דינא ושמואל אמר מתנה הרי כגט דס"ל מה הגט מילי לא מימסרן לשליח ה"נ במתנה הוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח והלכתא כשמואל בדיני והעלה הר"ן ז"ל דלהרמב"ן ז"ל נהי דאמרי' דמתנה הרי היא כגט דוקא באומר לשנים תנו אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים פלוני ופלוני ויחתמו אינה כגט דבגט טעמא אחרינא הוא דאפילו ממנה אותם הבעל שלוחים לכך מדעתו שלא בפניהם לא מהני ולפירוש דעת הרא"ה ז"ל תלמידו ובמה שסייעו הר"ן ז"ל אפילו בגט אם ממנה אותם שלוחים מדעתו מהני ובאומר אמרו אפילו במתנה נמי פסול. וכתבו בתוס' דפקח ששלח בכתב ידו למדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו כותבין ומיהו בתוספתא לא משמע הכי עיין שם בהר"ן ז"ל ובירושלמי רבי כד הוה בעי מקשייא על דר' יוסי אמר אנן עלי בייא מקשייא על דר' יוסי שכשם שבין קדשי קדשים לבין חולי חולין כך בין דורנו לדורו של ר' יוסי אמר ר' ישמעאל כשם שבין זהב לעפר כך בין דורנו לדורו של אבא:

אמר לעשרה כתבו גט וכו' פ' שני דמכלתין דף י"ח:

ושנים חותמין וכו' וכולם חותמין וכו' ס"א מחתמין ה"ר יהוסף ז"ל:

לפיכך אם מת אחד מהם קודם שחתם הרי הגט בטל ומחק הר"י ז"ל מלת זה. וביד פרק שני דהלכות גירושין סימן ו' ובפ"ט סי' כ"ז ובטור אבן העזר סי' ק"כ: