משנה גיטין פרק ו׳ משנה ה׳

האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כו': בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו': היוצא בקולר מי שיוצא מבית הסוהר לידון מאת המלך. ומפרש המפרש בים ויוצא בשיירא היוצא בדרך ללכת במדבר עם השיירא ודי לאלו באמרם כתבו בלבד ואע"פ שלא אמרו ותנו לפי שהענין מחייב שהוא ג"כ רצה שיתנו לה גט ושיגרשנה מרשותו. והל' כר"ש שזורי:

האומר כתבו גט וכו'. לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות ספר כריתות אשה. גט. גרשוה נמי כבר נהגו לקרות גירושין. כתבו אגרת ותנו לה. גם זה לשון הגט כו'. רש"י.

רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. פי' הר"ב חולה. וכן לשון רש"י. ומדלא כתב חולה המסוכן. ש"מ דכל חולה מסוכן קרי ליה. וכן הבין דבריו הב"י כפי הנראה מלשונו. וקשה לי דא"כ אמאי לא תנן חולה. מי לא תנן לישנא דחולה במ"ה פ"ג ובמ"ג פרק דלקמן. והרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין [הלכה י"ב] כתב. מסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד. [*ומ"ה פרק בתרא דטבול יום כתב הר"ב חולה הנוטה למות]. ומ"ש הר"ב דהלכה כרבי שמעון שזורי דהכי גרסינן בשחיטת חולין פרק בהמה המקשה. הרי"ף. ובירושלמי איתא בפירקין:

ותנו לאשתי או שאמר:

הרי אלו יכתבו ויתנו דכולן לשון גירושין הן:

עשו לה כנימוס כנהוג:

לא אמר כלום דאפשר שכוונתו שיפטרוה מבע"ח ושיעסקו בצרכיה:

בראשונה היו אומרים היוצא בקולר הוא שלשלת שמשימין סביב לצואר מי שיוצא ליהרג [כסנהדרין ד"ז ב']. מיהו גם בנתפס על עסקי ממון, כל קולר בחזקת סכנה.

ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דאגב פחדיה שכח לומר תנו, אבל כך נתכוון בדבריו:

אף המפרש לים:

והיוצא בשיירא [קאראוואנע], שיוצא בחברותא למדבר במקום סכנה, וטרוד עי"ז, אף שאין סכנתו ברור כ"כ כיוצא בקולר:

אף המסוכן בחולי:

פטרוה גמ' תניא ר' נתן אומר פיטרוה דבריו קיימין פטרוה לא אמר כלום וכתב רש"י ז"ל ולי נראה דגרסינן אפכא דפטרוה בלשון צואה הוא כמו שלחוה דברו שברו אותו והוא לשון גט פיטורין שהוא דגש אבל פטרוה בלשון צואה הוא רפה כמו אמרו שלחו מכם שמעו מלכים אף פטרו הוא לשון פיטור וחובה דאי לשון פיטורין היה לו להדגיש פטרוה. ועוד כתב הר"ן ז"ל בשם רש"י ז"ל פי' אחר פטרוה בחירק תחת הפ"א דבריו קיימין אבל בפתח ובדגש לאו כלום הוא ע"כ. אמר רבא ר' נתן דבבלאה הוא פי' שעלה מבבל דייק בין פיטרוה לפטרוה מפני שבבבל מספרין לפעמי' בלשון עבריו פעמים בלשון ארמי הלכך כי אמר פטרוה לשון גט פיטורין הוא שהדגיש וסיפר בלשון ארמי וכי אמר פטרוה בלי דגש [רק הפ"א בחירק] ספר לשון טברי ואמר לשון פיטור וחובה אבל תנא דידן דבר ארץ ישראל הוא וכל ספורו לשון עברי לא דייק ואפי' הדגיש לא הוי גט. וביד פ' שני דהל' גירושין סי י':

היוצא בקולר ואמר כתבו גט ותנו לאשתי כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב ויש ס"א דלא גרסי' ונתנו ואכן כן הוא בדפוס במסכת טבול יום פ"ד וצ"ע ע"כ. וכולה מתני' עד סוף סי' ו' ביד שם סי' י"ב י"ג ועיין בטור ח"מ סי' ר"נ וכתוב שם בספר הלבוש סעי' ח' והיוצא בשיירא למלחמה אכן באבן העזר סי' קמ"א סעי' י"ו לא הזכיר שם מלת למלחמה ורש"י ז"ל פי' יוצא בשיירא למדבריות וכתוב שם בב"י משמע מדבריו שאם אינו יוצא למדברות אלא הולך מעיר לעיר שלא בדרן המדבר לא טריד ע"כ: ואיתא להאי בבא במכלתין פ"ק דף י"ג ובכתובות ר"פ אע"פ ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ו) ובפ' הקומץ רבא דף ל' ובפ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ה:)

הרי אלו יכתכו ויתנו. ובלבד שיתנו הגט בחייו הרא"ש ז"ל:

אף המסוכן אומר מסוכן אני הר"ן ז"ל ובירושלמי אמרו כל שקפץ עליו החולי וכן הוא שם ביד פ' שני אבל ר"ב ז"ל העתיק מפי' רש"י ז"ל שפירש מסוכן חולה ומשמע דלכל תולה קרי ליה מסוכן וכתוב בתוי"ט שכן הבין הב"י דברי רש"י ז"ל כפו הנראה מלשונו ז"ל וקשה לי דא"כ אמאי לא תנן חולה מי לא תנן לישנא דחולה במשנה ה' פ"ג ובמשנה ג' פירקין דלקמן ע"כ וי"ל דכיון שהוא לשון תנא מיוחד נקט כלישניה. אח"כ מצאתי שהביא הרא"ש ז"ל בפסקיו ירוש' א"ר מנא לא סוף דבר בקולר שסכנה אלא אפי' בקולר של ממון שכל קולר בחזקת סכנה ועוד גרסי' התם תני אף החולה תני רב יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן מה בין חולה למסוכן חולה בדרך ארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי ע"כ. ובגמ' אמר רב הונא מתנתו כגיטו מה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתובו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל דאתא לאשמועינן דהני ד' דתנינן במתני' כולהו כשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה לגמרי ונקנין דבריהם באמירה בעלמא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח דהל' זכיה ומתנה אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב דלא הוה כמצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא דינן במתנותיהם כבריא לגמרי ולא מיקרו באמירה ולא נשתנה דינם אלא לענין גט שאנו אומרים שכיון שאמרו כתבו דעתן לגרש שלא לעגן את נשותיהם וכן דעת הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל העלה כדברי הראשונים ז"ל ע"ש ועיין ג"כ בנמוקי יוסף פ' מי שמת דף רל"ב: