משנה גיטין פרק ה׳ משנה ה׳

העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת כו': מריש קורה. ועל זה הדין תעשה היקש בכל דבר גזול כשעשה בו הגזלן מעשה שאי אפשר להסירו אלא בהפסד מרובה הרי הוא נותן דמי זה הדבר שגזל בלבד ואמנם נעשה זה מפני תקנת השבים כדי שלא תקשה דרך התשובה על בעל העבירה. ואלו העדיות כולם הלכה:

העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החרשת כו'. משום תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו. תנא ליה הכא. רש"י:

שהשיאה אביה. פירש הר"ב כשהיא קטנה. ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"ד דיבמות:

ועל קטנה כו' שאוכלת בתרומה. אבל חרשת דאיירי בה ושבקה ש"מ דלא [אכלה]. וטעמא בגמ' גזירה שמא חרש שנשא פיקחת יאכילנה. גזירה משום תרומה דאורייתא:

שנשאת לכהן. ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעדיות. דאע"פ שלא נבעלה:

שאוכלת בתרומה. פירש הר"ב בתרומה דרבנן. וכתבו התוספות ואם תאמר ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא [וכתבתי בסוף פרק ט' דשבת דאין מצווין להפרישו] וי"כ דבפרק האשה רבה (יבמות דף צ') משמע דאפי' מאכילה בידים ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת מכח זה. אע"פ שעדיין לא בעל. והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. כדגזרינן גבי חרש בפקחת [שכתבתי לעיל] דאפילו תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא עכ"ל. ומסיים בעל ח"ש. ומלתא דלא שכיחא היא שתגדל ולא תבעל על כן לא גזרו. ע"כ. ודקדקתי בהלכות תרומות להרמב"ם לדעת מה יפרש הוא בזה ולא מצאתי שהעתיק בבא זו כלל וצ"ע. [*דמ"ש בפ"ו הלכה ג' [מה"ת]. היינו בהשיאה אביה כדמוכח מיניה וביה שכתב ודין תורה שתאכל משנתארסה כו' וגם מדכתב שאוכלת בתרומה סתם משמע דאורייתא ולא חילק ומשמע אף להאכילה בידים. וגם כתב שאוכלת חזה ושוק. וגם הכ"מ הראה מקום על משנה ד' פ"ה דנדה]:

ואם מתה בעלה יורשה. דהפקר ב"ד הפקר. בנאמר (עזרא י׳:ח׳) כל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והסגנים [צ"ל כעצת השרים והזקנים] יחרם כל רכושו. א"נ מהכא (יהושע י״ט:נ״א) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. גמרא פ"י דיבמות דפ"ט:

הגזילה. ויאוש כדי לא קני. גמ':

שלא נודעה לרבים. דאי נודעה לרבים שהיא גזולה. מלתא דלא שכיחא הוא שיביאנה הגזלן. ולא תקנו במלתא דלא שכיח. כך נ"ל. ובירושלמי אסמכוה אקרא ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה (מלאכי א׳:י״ג) מה פסח וחולה בגלוי. אף כל בגלוי וכו':

לרבים. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה [הלכה ז'] מהלכות איסורי מזבח. וכתב הכ"מ ואמרינן בירושלמי דרבים היינו שלשה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. ול"נ לתרץ דהרמב"ם סובר דר' אבין דאסמיך אקרא דפסח וחולה כו' אף כל בגלוי. חולק על האומר דרבים שלשה. אלא גלוי בעינן ותלוי בראות הדיין כפי הזמן והענין. ומשום כך בבבלי לא פרשינן כמה רבים. משום דסובר כר' אבין. ותדע שהרי במשנה ז' פרק דלעיל נדר שידעו בו רבים פליגי התם בבבלי כמה הם רבים ואילו הכא לא איתמר ולא כלום. ובירושלמי איפכא דלעיל לא אתמר כלום:

שהיא מכפרת. ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה. ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב. הא אמרינן ביבמות [רפ"י][דף צ'] שב ואל תעשה שאני. דלאו מיעקר הוא. רש"י:

שהיא יוצאה בגט אף דבקבל אביה קדושיה הו"ל קדושין דאורייתא, וחרשת לאו בת דעת היא לקבל גיטה, עכ"פ בגט א"צ דעתה:

שאוכלת בתרומה אפילו יתומה שהשיאוה אחיה ואמה, שקדושיה רק מדרבנן, אפ"ה מותר להאכילה בידים עכ"פ תרומה דרבנן. אבל חרשת שנשאת מעצמה, אף דנמי הוה קדושיה דרבנן, לא אכלה אפילו בתרומה דרבנן, דגזרינן חרשת לפקח אטו חרש לפקחית, דנמי קדושיו מדרבנן, והיא גדולה שאסורה לאכל, גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. משא"כ בקטנה הכא, א"א שתעשה איסור:

בעלה יורשה דהפקר ב"ד הפקר:

ועל המריש קורה:

הגזול שבנאו בבירה בית גדול שהפסד גדול לסתרו:

מפני תקנת השבים שכשתחייבו להחזיר הקורה ימנע מלשוב. מיהו גם בסוכת החג הדין כן [כסוכה דל"א א']. אבל בגזל קרקע אפילו בשוגג, מקעקע כל הבירה ומחזירה [ח"מ ש"ס א']:

ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שלא ידעו ג' בני אדם שהבהמה גזולה, ועכ"פ יאוש כדי לא קנה:

שהיא מכפרת וא"צ להביא חטאת אחרת דהפקר ב"ד הפקר [כיבמות דפ"ט ב']:

מפני תקון המזבח שלא יתעצבו הכהנים שאכלו חולין בעזרה:

על החרשת עיין במ"ש ביבמות פרק חרש סי' ב':

ועל קטנה בת ישראל. בגמרא דייקינן מדשני תנא במילתיה דעד השתא איירי בחרשת והשתא נקט קטנה ש"מ חרשת גדולה דנשואיה דרבנן נינהו לא אכלה ע"י קדושין דידה מ"ט גזרה שמא יאכיל כהן חדש שאין קנינו קנין בפקחת שמוזהרת על האיסור הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נשואין אפילו מדרבנן ופריך וליכול חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתו נשואין דרבנן ומהנו לתרומה דרבנן ומשני גזרה שמא אתי למיכל בתרומה דאוריית' וכתבו התוס' ועל קטנה בת ישראל וכו' בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרי' בריש האשה רבה דמפ' ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן וא"ת ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבלות הוא וי"ל דקטן אוכל נבלות בעיא היא ולא איפשיטא בפ' חרש אי ב"ד מצווין להפרישו אי לאו ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפילי מאכילה בידים ועוד משמע וכו' [עי' בתוי"ט]:

מריש הגזול פלוגתא בברייתא וסתמא דמתני' כב"ה ודלא כב"ש שאומרים מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו:

שיטול כך נ"ל לגרוס אמנם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה שיתן את דמיו. וביד פ"א דהלכות גזלה ואבדה סי' ה'. ובטור ח"מ סי' ש"ס:

שלא נודעה לרבים דאי נודעה לרבים שהיא גזולה מילתא דלא שכיחא היא שיביאנה הגזלן ולא תקנו במילתא דלא שכיחא כך נ"ל תוס' יו"ט. ואני הדיוט נלע"ד דאי נודעה לרבים [שהיא גזולה] אין לקבלה משום דגנאי הוא למזבח שאוכל גזלות ואם באולי קבלוה צריך להביא אחרת וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

מפני תקון המזבח שלא יהיו הכהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה ונמצא מזבח בטל שנמנעים מלעבוד עבודה ומשום הנך תרתי בתרייתא דמשום תקנה תנא ליה הכא והכי מפרש עולא טעמא דמתניתין דס"ל יאוש לבדו בלא שנוי רשות אחר היאוש לא קני לענין הקרבה ואפילו שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו ומן התורה אינה מכפרת אלא כדי שלא יהיו הכהנים עצבים ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקר דבר מן התורה ולפטור את זה הגזלן מחטאת שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא ורב יהודא מתרץ למתניתין מטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ומתני' ה"ק לא נודעה מכפרת נודעה לרבים אינה מכפרת מפני תקון המזבח שלא יאמרו אוכל גזלות המזבח ולרב יהודה הא דנקט תנא דמתני' חטאת לרבותא דל"מ עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפ"ה גזרו שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ופלוגתייהו תליא ביאוש כדי בלא שנוי רשות עולא סבר לא קני ודבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ורב יהודה סבר קני ודבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת. ועיין בתוס' דפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ז.) וביד פ"ה דהלכות איסורי מזבח סי' ז':