משנה גיטין פרק ד׳ משנה ה׳

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו כו': אם היה עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהם חזר חציו עבד וחציו בן חורין וכמו כן היו לו אלף בעלים ושחררו אחד מהם כופין את השאר וכמו כן אפי' היה לו אדון אחד וקבל ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו באלו הדמים שקבל חזר ג"כ חציו עבד וחציו בן חורין אבל אם שחררו רבו חציו בשטר ה"ז אינו כלום לפי שהעיקר אצלנו המשחרר חצי עבדו לא קנה וזהו בשטר ובתחלת קידושין אבאר איך תתקיים השחרור בשטר ואיך תתקיים בכסף:

וחציו בן חורין. פי' הר"ב שקבל ממנו חצי דמיו עיין במשנה ג' פ"ק דקדושין:

דברי ב"ה. עיין מ"ש במ"ט פ"ג דסוכה למה הקדים ב"ה לב"ש:

לישא שפחה א"א. משום לאו דלא יהיה קדש (דברים כ״ג:י״ח) [דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה] וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולדחי הלאו. וי"ל דאפשר לקיים שניהם ע"י כפייה [ועוד עיין מה שאכתוב לקמן] וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות [ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ח דכלאים] וא"ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בספ"ג דקידושין וצד חירות נמי שרי בה כדתנן ברפ"ד דקדושין חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ"ת אתי צד עבדות וישתמש באשת איש ישאנה באיסור בלא קדושין כמו שממזר נושא שפחה. ואומר ר"ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל [כדמפרש הר"ב בספ"ג דקדושין בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר] וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתינין מותרין לבא זה בזה כדתנן בריש פ"ד דקדושין וי"ל דצד עבדות אסור בנתינה והא דאסור טפי בנתין מבממזר אע"ג דשניהם פסולי קהל. אור"ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכוליה מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי בה קידושין [ועיין מ"ש בספ"ג דקדושין] והא דשרי חרורי בנתינה ואסירי בשפחה. אע"ג דבתרווייהו איכא לאו. אור"ת דנתינה ילפינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל אבל עבדות דלא בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו. תוס':

שנאמר לא תהו בראה כו'. הא דלא נקט קרא דאורייתא דפרו ורבו משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו. משום פרו ורבו לא הוה כפינן ליה דלא מחייב בה כיון דאנוס הוא. ועוד י"ל דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות [דאתתא לא מפקדה אפריה ורביה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה]. תוס':

לא תהו בראה. יוצר הארץ לא על תהו להיות רקנין ברא אותה כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה. רש"י.

מי שחציו עבר וחציו בן חורין שהיה עבד של שותפין ושחררו א' או שנתן לו א' חצי דמיו שישחרר חציו:

אמרו לו בית שמאי תקנתם את רבו שלא יפסיד:

לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין דאסור בשפחה בלאו. ולא אתי עשה דפרו ורבו ודחי ל"ת דשפחה. מדאפשר לקיים שניהן שישחררו רבו:

בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד ואת"ל ישא ממזרת, דמשוחרר ועבד מותרים בה, ואף דלצד עבדות שבו הו"ל כאשת איש של צד בן חורין, עכ"פ ישאנה כפלגש. י"ל אין מרבין ממזרים בישראל, דלמא אתו לידי תקלה:

לא תהו בראה לשבת יצרה לא נקט קרא דפרו ורבו. דרצה למנקט קרא דשייך נמי גבי צד עבדות שבו. ותי דשייך נמי גבי אשה שחציה שפחה. והכי פירש דקרא, לא ברא הקב"ה העילם להיות תהו וריקן, רק לשבת בה בנ"א:

מי שחציו עבד וכו' פי' דוקא עבד מפני שהוא מצווה על פרו"ר כופין את רבו אבל שכחה תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום א' ואי' בפסחים פ' האשה דפ"ח ורפ"ג דחגיגה וכתבו שם תוס' ז"ל והרב רבינו משולם גריס תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם כלל שגם הרב מפסיד הולדות ע"כ. ויש להסתפק אם כוונתו ז"ל להפך נוסח המשנה או לבד לפרש שאתם חשבתם שתקנתם אותו ואת רבו ולא תקנתם לא אותו ולא את רבו שגם הרב וכו' ונלע"ד שצ"ל דלרבינו משולם גם לב"ש לא נתקן אלא העבד לפרו"ר. עוד כתבו כאן ושם לא תהו בראה האי עשה אלים טפי מפרו ורבו כדאמרי' בגמ' דמגלה בפ' בתרא מוכר אדם ס"ת לישא אשה וללמוד תור' ומש"ה מייתי לא תהו בראה א"נ משו' דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לא הוה כפינן ליה. וריב"ם מפרש דנקט לשבת יצרה משו' דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות וכן משמע קצת בירוש' דפירקין ודפ"ק דמועד קטן דאמר וכו' וכ' הר"ן ז"ל בפ' אותו ואת בנו דממתני' מוכח דאפי' לישא חציה שפחה וחציה בת חורין נמי אינו יכול משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות דאי שרי היכי אמרינן יבטל ע"כ. ותוס' ז"ל ג"כ האריכו לתרץ דאמאי לא ישא ממזרת או נתינה ע"ש וז"ל תוס' אשר שם בפ' האשה לישא שפחה אינו יכול וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש וי"ל משום דידה דליכא עשה דאפשר לה בעבד ועוד דבתחלת ביאה מיעקר לאו ולא מקיים עשה אלא בהוצאת זרע וכאן תרצו כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפייה לא דחינן ליה ללאו ע"כ. וא"ת וימכור עצמו בעבד עברי ויהיה מותר בשפחה וי"ל בזמן שאין היובל נוהג דאז נמי אינו נוהג עבד עברי ועוד אומר ר"י דאסור למכור עצמו בעבד כדאמרינן בפ"ק דקדושין וא"ת ישא חציה שפחה וחציה בת חורין וי"ל דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וא"ת וישא ממזרת דממזר מותר בשכחה דבפ' האומר דקדושין א"ר טרפון יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה ומותר נמי בצד חירות דחרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וי"ל אי חציו קדושין תפוסין אתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש ואי לא תפסי א"כ בעילתו בעילת זנות ובהשולח מספקא ליה אי תפסי אי לא ועוד אומר ר"ת דאין תקנה להרבות ממזרין וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה וי"ל דאע"ג דממזר מותר בשפחה נתין אפשר דאסור בה דקדש ועומד הוא הממזר שנוצר מאיסור דלא תכסי קדושין ולכך מותר בלאו דלא יהיה קדש והא דקאמרינן ביש מותרות דממזרת ונתינה לישראל לפי שיכול להכשיר זרעו שישא בנו שפחה ואע"ג דנתין אסור בשפחה האי גברא לא אכפת ליה באיסור דהא קא נסיב ממזרת ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ט דיבמות סימן ג' ואיתה בפ"ק דב"ב דף י"ג וברפ"ק דערכין ובטור י"ד סי' רס"ז:

לישא שפחה אינו יכול. בת חורין אינו יכול כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן הגרסא בדפוס בפרק קמא בעדויות:

ליבטל והלא לא נברא והו. כך צריך להיות:

כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. עיין בתוס' ז"ל שכתבו דלא שייך לומר כאן וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך כיון שלא פשע חברו ושם בפסחים תרצו דמצוה רבה דלא תהו בראה שאני כדמשנינן גבי ר' אליעזר ששחרר עבדו דמצוה דרבים שאני אע"ג דעבר אעשה דלעולם בהם תעבודו הכא נמי דכוותה וכן תרצו ג"כ בסוף: