משנה גיטין פרק ד׳ משנה ב׳

בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר כו': בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו כו': תקון העולם שהוא כשמסר עליו מודעא בב"ד או שבטלו אחר שנכתב ואפי' בפני ב' [או] אם שינה שמו או שמה תנשא והיא לא תדע שהגט בטל ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארה אשת איש לפיכך מי שמבטל גט היו מלקין אותו מלקות מטעם תקנת רבן גמליאל [ע' תוי"ט ריש שבת] שאמר לא יהיו עושין כן וכמו כן אמרו רב מנגיד מאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא וזה שאמר שהוא כששינה שמו ושמה וכתב כל שם שיש לו שזה כשר לא יתקיים זה אלא א"כ היה לו לאדם שתי שמות שנודע בשניהן או כשכתב אחד מן השמות ובתנאי שיכתוב המפורסם מהם ואמר וכל שם שיש לי יהיה הגט כשר וכמו כן האשה אבל אם היה שמו על דרך משל יצחק וכתב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי הרי הגט בטל ודע זה:

היה עושה ב"ד. פי' הר"ב שלשה וזוהי דעת רב ששת. וריש לקיש נמי כוותיה ס"ל דדייקי דב"ד היינו שלשה. וטעמא דמצריכין שיהו שלשה. והרי אין זה אלא עדות בעלמא. כתב הר"ן דתקנה קדומה. היתה כדי שיהא לדבר קול. ע"כ. כדאמרי' בגמ' לקמן דבי תרי לא מפקי קלא. [דהכא בעינן גילוי מלתא טפי. ולא דמי לגובה מנכסים משועבדים ע"י שני עדי מסירה כדתנן במשנה ד' פרק בתרא כמ"ש התוס'] והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלא ומינסבא ואיכא ממזרים. ולכך אמרו דבטול יהא דוקא בג' כי היכי דמפקי לקלא. וכח ביד חכמים לתקן שלא יהא בטול ושיהא גט משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ואפילו אי קדיש בביאה עשו בעילתו בעילת זנות. ותימא לי דלקמן אדתנן התקין ר"ג כו' פי' הר"ב שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נישאת בו. וכן לשון רש"י. וליתא למאן דמפרש דב"ד דתנן דהיינו בפני ג' דלדידיה ליכא חששא שתנשא. דהא ג' מפקי לקלא. אלא טעמא דתקנת ר' גמליאל היתה מפני העגונות כדאיתא בגמרא. דהשתא דאצריכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח. הוא לא יטרח בכל אלה בשביל לעגנה. אבל זה שפירש"י בדהתקין ר"ג דטעמא שמא תנשא בו. הוא אליביה דרב נחמן. ור' יוחנן נמי כוותיה ס"ל. דהא דתנן ב"ד היינו תרי דתרי נמי ב"ד קרי להו. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דשביעית לפי סברתו וכמ"ש שם בס"ד. והשתא קודם תקנת ר"ג היה סגי בביטול בפני ב' דלא צריכין אלא עדות בעלמא. ומיהו עדות בעינן. דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואע"ג דב"ד קרי ליה לא נגעו בו אלא משום עדות כמ"ש הר"ן וכיון דבי תרי לית להו קלא ושמא תנשא וירבו ממזרים בישראל. התקין ר"ג דתרי לא סגי ומכיון דראה לתקן. התקין דלא לסגי אלא בפניו. ואע"ג דחששא דממזרים בתלתא הוי מיתקן. כיון שהוצרך לתקן תיקן ג"כ מפני עגונות וכמ"ש התוס'. ונמצאת למד שז"ש הר"ב ברישא בשלשה והדר ופי' גבי תקנה שהיתה מחשש שלא תנשא. דמזכי שטרא אבי תרי. ואי הא לא הא. ולא עוד אלא שז"ש בשלשה והיינו כרב ששת וריש לקיש. וזה דלא כרב נחמן ור' יוחנן. קשיא טובא דאע"ג דמשום רב נחמן ורב ששת דהלכה כרב נחמן בדיני ליתא. משום דהכא איסורא איכא. מ"מ רבי יוחנן לגבי ריש לקיש הלכתא כוותיה בר מתלת. וכן פסקו הפוסקים הלכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כותיה. ולא תקשה על מ"ש במשנה ד' פרק בתרא דשביעית. דלהטור התם בשלשה. והיינו כרב ששת וכמ"ש שם בס"ד. היינו דפלוגתא דר"י ור"ל ליתא אלא בביטול דהכא. אבל בפרוזבול לא פליגי. ואע"ג דרב נחמן מייתי ליה לדהכא סייעתא מדשביעית דמדהתם בתרי ה"נ בתרי. לא קשיא. דאיכא למימר דר' יוחנן התם נמי ס"ל דב"ד דוקא בג' צריך. ואפ"ה הכא לא בעי אלא ב' וטעמא רבה איכא לחלק. דפרוזבול מכח דין נגעו בו שיהו שטרותיו מסורין לב"ד. דתו לא קרינן ביה לא יגוש. ולפיכך צריך שיהו שלשה. דהיינו ב"ד ממש. מה שאין כן הכא בביטול. שלא נגעו בו אלא מכח עדות בעלמא וסגי בשנים וכדאמרן. וא"ת ולר' יוחנן דסגי ליה בשנים אמאי קרי ליה ב"ד. דבשלמא לרב נחמן כדכתבו התוס' כיון דפרוזבול סגי ליה בב'. קרי להו ב"ד. דהא התם משום ב"ד נגעו בו ואפ"ה סגי בב'. אלא לר"י שכתבתי דהתם ס"ל נמי בג' כי היכי דלא תקשה לסברת הפוסקים שם בג' והכא פסקינן בב'. ונ"ל דלטעמיך תקשה רב נחמן גופיה אמאי קרי ליה הכא ב"ד. כיון שאין כאן אלא שנים. ואין אנו צריכין להם אלא מכח עדות. ואמאי קרי להו כלל ב"ד. [ועיין בכ"מ סוף פ' ב' מהלכות סנהדרין בשם תשובת הרשב"א] ונותן בזה מקום לטעות ושיהיו צריכין ג' ובפחות לא הוי בטול ונמצאת מתיר א"א לעלמא. אלא על כרחך אית לך למימר דמש"ה קרי להו ב"ד. לפי שאע"פ שאינם אלא משום להעיד. אפ"ה כיון דבעלמא לא אברי סהדי אלא לשקרי. ואילו בדבר שבערוה אפילו שניהם מודים וליכא שקרי. הצריך הכתוב לשנים. כדאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. ונמצא שזה שהצריך הכתוב שנים אינו דומה ממש לעדיות אחרות. אלא כעין מקיימי ומחזיקי הדבר הם וכלפי הא הוא דקרי להו ב"ד. ורב נחמן אי לא אשכח בשום דוכתא דקרי להו לתרי ב"ד לא היה מפרש כן בכאן. אבל ר"י מה"ט לחוד שכתבתי סגי ליה לפרש הכא בשנים. ומכח סברא בעלמא דאין אנו צריכים אלא לשנים. ודקרי להו ב"ד היינו מזה הטעם שכתבתי. ואפשר נמי דרב נחמן גופיה לרווחא דמלתא מייתי ראיה מדשביעית. וא"נ לא ה"ל ראיה היה מפרש כן. וכדר"י. ואלא מיהת לר"י נוכל לומר שאין צריכין לראיה ואע"ג דהכא ס"ל )א) [*בשנים לא משום כך אנו מוכרחים לומר דבשביעית ס"ל] [גם כן] בשנים אלא התם בעי ג' כדין כל ב"ד דמשום ב"ד ממש נגעו בו התם. ולא תקשה דברי הפוסקי' אהדדי. כך נ"ל:

מפני תקון העולם. כתב הר"ב ומכח תקנת ר"ג מלקין כו' וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בחיבורו פרק ו' כתב מכין אותו מכת מרדות. דודאי דאין כאן מלקות דאורייתא. ועיין מ"ש בכיוצא בזה בריש מסכת שבת בס"ד וטעמא דמלקין משום דקיי"ל דתקנתא דר"ג לא היתה אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל. ומיהו דוקא לאחר תקנת ר"ג. אבל מה שקודם ר"ג למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. אפילו בדיעבד הוא ומהטעם שכתבתי בריש מתני':

היה משנה שמו כו'. פי' הר"ב כשהיה לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים. עיין מ"ש במשנה ח' פרק בתרא ומה שכתב והיכא דשינה שמו כו'. כדתנן במ"ה פ"ח. ועיין מ"ש שם.

בראשונה היה עושה בית דין של ג'.

במקום אחר שלא בפני האשה ושליח:

ומבטלו דהרי מצי למעבד הכי [כפ"א מ"ו]. והיינו קודם שנתנו השליח להאשה:

מפני תקון העולם שנעלם משליח שבטלו, וימסר לה הגט ותנשא. מיהו בבטלו בפני ב', אפילו זה שלא בפני זה, הגט בטל [קמ"א ס'] דלא קיי"ל כרשב"ג בש"ס [דל"ג א'] דס"ל דאינו מבוטל. דאע"ג דמדאורייתא בטל, עכ"פ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מניה]:

שם עירו ושם עירה כששינה שמו שלא יכירוהו, כותב בגט שם שבמקום הכתיבה ועשו כן לפעמים מפני הבושה:

מפני תקון העולם שלא יוציאו לעז על בניה מהב', לומר שלא נתגרשה מבעל ראשון. ואנן נוהגין כשנקרא פעמים כך ופעמים כך, כותבין שם העיקר תחלה ואח"כ הטפל, וכותבין ביניהן דמתקרי [קכ"ט]:

וק"ל מ"ש מתליוהו וקדיש [ב"ב מ"ח ב'] דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. וכ"כ אמרינן [יבמות ק"י ע"א] בהאי דאותבא אכורסא, ואתא אחר וחטפה וקידשה. דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. ואת"ל דבהנך שאני משום דבאותן הקדושין שקדשה אדעתא דרבנן. בהן עצמו היה הקלקול, משא"כ הכא הקלקול בהגט היה ולא בהקדושין. או דבהנך שאני מדהוה להכניס לכלל א"א אלים חזקת פנוייה דמעיקרא, משא"כ הכא הוה לאפוקה מכלל חזקת א"א דמעיקרא. עכ"פ ק"ל ממה דקיי"ל [באה"ע קמ"ד] אין אונס בגיטין, ובכתובות [ד"ג א'] אמרינן הטעם, משום דכל דמקדש וכו'. וכ"כ קיי"ל [אה"ע קמ"ה] בשכ"מ שגירש אף דבמתנה אם עמד חוזר מדאורייתא, עכ"פ בגט אפילו עמד מגורשת, ובש"ס [גיטין דע"ג א'] אמרינן דטעמא משום דכל דמקדש וכו'. ואמאי אפקוה מחזקת א"א, ומ"ש מהכא דלא אמרינן דכיון דקידש אדעתא דרבנן, לא הוי ביטול. וכ"כ ק"ל במה דאמרינן [גיטין כ"ז ב'] באבד הגט והיה לו סימן וטביעת עין, והחזירוהו לו, והסתפק אי משום סימן החזירוהו לו דסימנין דאורייתא. או סימן דרבנן, והחזרוהו משום טביעת עין. וק"ל אפילו סימן דרבנן א"צ טב"ע, דהרי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אמנם נ"ל דהר"ן סוף נדרים הקשה באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת. שלא תהא נותנת עיניה באחר. והקשה הר"ן אם מדינא נאמנת, האיך התירוה לו חכמים. ותירץ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינוהו וכו'. והקשה לי הגאון מה' משה טוביה זצוק"ל אבד"ק האנוי, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, דעדיין תוכל להפקיע עצמה מבעלה, שתאמר טמאה אני ונטולה מיהודים. דאי נימא אפקינהו וכו' א"כ לא יוכל להפר נדרה שאמרה נטולה אני מיהודים. אח"כ מצאתי קו' זו בכנ"י של אאמ"ו הגזצוק"ל בשם קו' העולם. אמנם נ"ל במאי דק"ל דאי נימא אפקעינהו וכו', א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו, דא"כ אם זנתה תחתיו במזיד ונאסרה ואח"כ אירע שאפקעינהו וכו', לא תהרג ותהיה מותרת לו. ואת"ל כתוס' [גיטין ל"ג א' ד"ה אפקינהו] דבכה"ג לא אפקעינהו. ליתא, דהיינו במתכוון לכך וכמ"ש שם, אבל מה נאמר בלא התכוון לאפקעינהו לקדושין. ותו הכי ס"ד דבכל אפקעינהו נימא שהוא מותר בקרובותיה והיא בקרוביו. ותו אם נדרה מלאכול והפר לה ואכלה, או שהיתה אשת כהן ואכלה תרומה, ואח"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבד איסורא למפרע. ותו אם אנסה אדם ונהרג עליה, ואח"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבדינן אסורא למפרע שהרגנוהו חנם. ועוד קושיות רבות. אמנם ל"מ מרבותי נ"ל דהא דאמרינן כל דמקדש וכו' ואפקינהו וכו' אין הכוונה שבטלו הקדושין לגמרי, דא"כ הוה סגי דנימא אפקעינהו רבנן לקדושין, ומה מניה דקאמרינן. אלא ר"ל דמניה אפקינהו, אע"ג דקידש בלא תנאי, עכ"פ מדקאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל, הו"ל כאילו התנה בשעת קידושין שכשיארע אח"כ דבר בעניין הנשואין. יהיה כמו שאמרו חכמים. דאע"ג דהפרוטה שלו היא. עכ"פ הרי קיי"ל הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב'], והו"ל כאילו הקנה הפרוטה שקידש בה לרבנן, והם נתנוה לו ע"ד שלא יהיה לו רשות בה כ"א לקדש על פי דעתם. וכ"כ בקידש בביאה, מדאמר כדת משה וישראל הו"ל כאילו התנה שבאם לא אתרצה כפי שיאמרו חכמים יהיה בעילתי בעילת זנות, והרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [כאה"ע קמ"ח]. לפ"ז בשלמא באונס בגיטין [כתובות ד"ג א'], כיון דכשגירשה אמר סתם, אי לא אתינא עד ל' יום. להכי תקנת חכמים היא שיהיה כאילו התנה בשעת קדושין שאם אגרשיך ואמר אי לא אתינא יהיה אונס בכלל. וכ"כ לקמן בשכ"מ שגירש, מדגירשה סתם, הו"ל כהתנה בשעת קדושין שאם יגרשה כשהוא שכ"מ סתם, יהיו גירושין גמורים. אבל הכא שמבטל הגט להדיא, כיון דמדינא אינו גט כשבטלו קודם שבא לידה, היכא נימא דהוה כאילו התנה מעיקרא שלא יהא ביטול, הרי מבטלו ומבטלו קמן. וכ"כ באותו שהחזירו לו הגט בסימנין, אי נימא סימנין דרבנן היכא נימא דהו"ל כאילו התנה שבאם אגרשך בגט שאינו שלי תהיה מגורשת, דכיון דסימנים דרבנן אין זה הגט שלו, וכי ס"ד שיוכל להתנות כזה. א"כ מתורצת קו' תוס' [גיטין ל"ג א'] הנ"ל, גם קו' מהרמ"ט זצוק"ל, דוודאי אשתו היא לכל דבר, רק דהו"ל כהתנה בשעת קידושין שכשתאמר טמאה אני לא תהיה נאמנת. דוגמת מה דאמרינן [לקמן ע"ו ב'] נאמנת עלי שלא פייסתי [ועי' תוס' לעיל די"ח ב'], אבל ודאי יכול להתיר נדרה. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א יצא בחרבו ובקשתו והרבה לגמגם בתרוצי הנ"ל. גם הקשה הקשה כברזל. מרש"י [פסחים ד"ז א'] ותו דאמאי לא נימא גבי בטול הגט נמי דהו"ל כאילו התנה בשעת קדושין בתחלה שכשיבטלו אח"כ לא יהא בטול דומיא ביטול דמודעי דמודעי. וכמה פעמים אשכחן דיכול אדם להתנות על העתיד שכל מה שידבר או יעשה יהיה מבוטל [כאה"ע קל"ד, ועירובין ד"כ א'] וכדומה. ותו עכ"פ האיך יתישבו דברי הר"ן בנדרים שכתב וז"ל ונמצא בשעה שנאנסה פנוייה היתה. והשבתי לבני חדות לבי הנ"ל, שימי את. אם אינך רוצה להסתפק בדברי הנ"ל. תא ואימא לך מלתא דשוה לתרוויין, דקו' הגאון מהרמ"ט הנ"ל בל"ז לפע"ד ל"ק מידי. לפי מ"ד [נדרים דע"ג ב'] דלר"א התם דבהגיע זמן נשואיה, מדאוכלת משלו מפר נדריה, א"כ ר"א ומשנה ראשונה [כתובות דנ"ז א'] דאוכלת משלו ובתרומה אמרו דבר א' דהתם אוכלת בתרומה מדהגיע נשואיה, כ"כ מה"ט מפיר נמי נדריה. ומשנינן, דלמא ע"כ לא אמרה משנה ראשונה. רק דתאכל תרומה דרבנן, אבל מנ"ל דמתיר נדרים דאורייתא. וכמו כן עד כאן לא קאמר ר"א אלא דמתיר נדריה, וכדר' פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת, אבל בתרומה לא תיכל. וקשה לפי מאי דקיי"ל [רמב"ם תרומות פ"ו] דלהכי ארוסה לא תאכל בתרומה שמא תשקה לאחיה, א"כ ל"ל לש"ס כלל לדר' פנחס, הול"ל ע"כ ל"ק ר"א אלא בנדרים דליכא טעמא דשמא תשקה, אבל בתרומה דאיכא הך חששא אסור. והרי בל"ז צ"ל לפי תירוץ זה דר"א ס"ל דלאו דוכתא מיחד לה, וכמ"ש הר"ן כאן. וע"כ צ"ל דהש"ס נקט דרב פנחס. כדי ליישב נמי לאידך טעמא דכתובות דארוסה אסורה בתרומה משום סמפון. א"כ ק' באמת מה הועיל הש"ס דקאמר דבנדרים להכי מיפר לה בעל משום דרבי פנחס, דנודרת על דעת בעלה, עכ"פ שמא ימצא לה אח"כ סמפון, ונמצא שלא היה בעלה למפרע, ולא נדרה אדעתיה ואיך יפיר נדריה. ע"כ צ"ל דאעפ"כ כיון דעכ"פ בשעת נדרה סברה שהוא בעלה, הו"ל כאילו פירשה דעל דעתו נודרת. תדע דהרי אפילו בליכא נשואין דאורייתא כלל, כאשתו קטנה שנדרה, אפ"ה מפר לה בעל אפילו לכשתגדל, אף דאין בעל אחר מפר בקודמין הכא כיון דסברה שהוא בעלה, נודרת רק אדעתיה כשירצה [כנדה דמ"ו ב']. א"כ מתורץ קו' מהרמ"ט הנ"ל דאף דנימא דאפקוה רבנן לקדושין לגמרי. עכ"פ כיון דבשעת הנדר סברה שהוא בעלה, נדרה רק על דעתיה ויכול להפר לה ודו"ק:

בראשונה וכו'. תוס' פ"ק דקדושין ד' י"ב:

היה עושה ב"ד רב נחמן ס"ל בפני שנים דתרי נמי קרי להו תנא ב"ד ומייתי לה מדתנן בפרק בתרא דשביעית גבי פרוזבול פלוני ופלוני הדיינים ורב ששת ס"ל דוקא בפני שלשה דבית דין תנן והתם בשביעית לאו דוקא תרי קתני דתנא לאו כי רוכלא. וטעמא דבעו שלשה דמפקי קלא טפי ושמעא איתתא ולא מנסבא אבל אם בטל בפני שנים לא הוי בטול ועיין בתוי"ט שהקשה על פי' ר"ע ז"ל שפירש היה מבטלו בפני שלשה כדעת רב ששת ואח"כ פירש שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נשאת בו והוא לשון רש"י ז"ל וליתיה למאן דמפרש דב"ד דתנן היינו בפני שלשה דלדידיה ליכא למיחש שתנשא דהא ג' מפקי לקלא אלא טעמא דר"ג דתקנתו היתה מפני העגונית כדאיתא בגמ' ורש"י ז"ל לא פירש אותו לשון רק אליביה דמאן דסבר דהא דתנן ב"ד היינו תרי ונמצא הר"ב ז"ל מזכה שטרא לבי תרי ע"כ בקיצור מופלג שהוא האריך ע"ש:

שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם. ר' יוחנן מפרש מפני תקנת ממזרים כדפי' ר"ע ז"ל אבל ריש לקיש פירש מפני תקנת עגונות דס"ל כרב ששת דאמר דבפני שלשה היה צריך לבטלו ובי תלתא אית להו קלא ושמעא וידעא ולא מינסבא ונשארת עגונה וכיון דאצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח לא יטרח כ"כ בשביל לעגנה ור' יוחנן ס"ל דהוה סגי בשנים כרב נחמן. ואם בטלו אחר תקנת ר"ג רבי ס"ל דהוי מבוטל ואע"ג דעבר אתקנתא בטל שליחותא ורשב"ג אומר דאינו מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה ושריא לעלמא דרבנן אפקעוה לקדושיה מיניה וכאילו לא היתה א"א מעולם והם אמרו שיפקעו כל קדושין שבישראל ע"י גט כזה:

מפני תיקון העולם. כתוב בתוי"ט כתב הר"ב ומכח תקנת ר"ג מלקין על מי וכו' פי' מכין אותו מכת מרדות וטעמא דמלקין משום דקי"ל דתקנתא דר"ג לא היתה אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל ומיהו דוקא אחר תקנת ר"ג אבל מה שקודם תקנת ר"ג פחות משלשה לרב ששת או פחות משנים לרב נחמן אפי' בדיעבד אינו מבוטל ע"כ אלא ששניתי לשונו לביאור הענין כפענ"ד:

בראשונה היה משנה וכו'. ירושלמי פ' גט פשוט ועיין במ"ש בפירקין דלעיל סי' ב' ופי' הר"ן ז"ל היה משנה לא שהיה עושה כן בכוונה אלא הדבר היה מזדמן שהיה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה כיצד יוסף ואשתו מרים היו דרים בא"י ולפעמים היו משנים דירתם למדינת הים וקורין לו יוחנן ולאשתו שרה ואשתו היתה חוזרת לא"י ונקראת שם מרים כבתחלה והוא היה נשאר במדינת הים ונקרא שם יוחנן ולפעמים הוה שולח גט לאשתו שבא"י וכותבין בו בני מדינת הים שמותיהן שבכאן ושם עירו שבכאן וכשהיה הגט בא לארץ ישראל ב"ד שלשם היו מקבלין עדים שכך היו נקראים במדינת הים והיו מתירין אותה להנשא ולזמן שהיה נשכח הדבר היה הבעל יכול לקלקלה ולומר שלא נתגרשה מעולם ששמותיהן אינם אותם הכתובים בגט ולא שם העיר ולפיכך עמד ר"ג ותיקן שיהא כותב איש פלוגי ואשה פלונית דהיינו שמות מקום הכתיבה וכל שום שיש להם בשביל שמות מקום הנתינה מפני תקון העולם כדי שלא יוכל להוציא לעז אבל מדינא מגורשת גמורה היא ועכשיו לא יוכל להוציא לעז דכיון שיראו בגט וכל שום יאמרו אפשר ששני שמות היו לו ונודע הדבר על פי העדים שהותרה על פיהם ומשמע ודאי דר"ג כשם שעשה תקון לשמותיהן כך עשה תקון לעיירותיהן ובבלל איש פלוני הוא כך היה כותב בגליל מאתא אנא ראובן שמארץ יהודה וכל שום שיש לי כדאמרינן ביבמות וכו'. ור"ת ז"ל פי' דתקנת ר"ג היתה שיכתוב כל השמות שיש לו ולישנא דמתניתין לא מוכח הכי דא"כ הוה ליה למיתני התקין ר"ג שיהא כותב כל שם שיש לו אבל מדקאמר אני פלוני עם כל שם שיש לי משמע שאותו הלשון בעצמו תיקן אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דה"פ התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני כלומר שני השמות שיש לו בפירוש של מקום הכתיבה ושל מקום הנתינה ומפני שחשש ג"כ לשם לווי וחניכות התקין שיהא כותב ג"כ כל שם שיש לו וכך היה כותב פלוני דמתקרי פלוני וכל שום אחרן וכו' עכ"ל ז"ל והעלה הוא ז"ל דלית לן תרי גווני בשנוי השם חד גוונא דמפסיל וחד גוונא דצריך לכתחילה בלחוד ומשום לעז כדעת קצת מפרשים דמתני' לא מיירי אלא מפני תקון העולם דלעז דליתא אלא בגוונא דמתני' נמי אם לא עשה כן אינה מגורשת אפילו בדיעבד וכתב שכן דעת הרי"ף ז"ל והאריך ע"ש וביד פרק ג' דהלכות גירושין סי' י"ג ובטור א"ה סי' קכ"ט וסי' קמ"א: