משנה גיטין פרק א׳ משנה ו׳

האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה כו': האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה כו': הלכה כחכמים אבל לא תשלם לו החירות עד שיגיע גט לידו וכמו כן העיקר אצלנו יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. ואמרו פוסל את עבדו מן התרומה לא (תקנו) [יתקיים] זה אלא אם כשיהיה רבו כהן וכן כשיהיה רבו ג"כ ישראל שהוא פוסל אותו משפחה כנענית לפי שאינה מותרת לו אם נשתחרר ומן העיקר גם כן אצלנו אין גט לאחר מיתה ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא כקנינו רוצה לומר שזה העבד באכילת התרומה או בהיותו בועל כנענית לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה. ומה שאמר תנו מנה לפלוני ומת יתנו ואפילו שאינו מייחד ואמר מנה זה והרי זה הוא כשיהיה שכיב מרע בשעת הצוואה לפי שמן העיקרים שבידינו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:

[*לפי שזכין וכו'. עיין בפרק קמא דב"מ משנה ג']:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו. דיכול לומר עבדו עשה עמי ואיני זנך. גמ'. ופירש"י אלא חוזר על הפתחים. ומסיים הרמב"ם בפרק ט' [הלכה ז'] מהלכות עבדים שישראל מצווים להחיות עבדים שביניהם:

והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה. ועבד ישראל מפסידו משפחה כנענית ואע"ג דמתירו בבת חורין. עבד בהפקרא ניחא ליה זילא ליה לזלזל בה לכל תאותו ושכיחא ליה ומתנהגת עמו בפריצות. גמרא. ורבנן הא דמתירו בבת חורין עדיפא להו:

מפני שהוא קנינו. פי' הר"ב מידי דהוה אבהמתו כו'. ולאו מעליותא היא וכן כתב הרמב"ם. וקצת קשה דאע"ג דבהמה נמי אוכלת. מ"מ כיון שאם יהי' בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשיו. וכן תימא דבגמ' ליתא להאי טעמא אלא הכי איתא מפני שהוא קנינו. דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתיה. ולא מהדרו ליה דאי בעי זריק גט שחרור בתוך ד' אמותיו. דהעבד יוכל לברוח ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפסלו בזריקת גט כדאיתא בגמרא ועיין מ"ש (סוף פרק חמישי) [צ"ל פרק ח' משנה ג'] :

האומר תנו גט זה לאשתי כו'. לשון רש"י האומר תנו גט זה לאשתי גרסינן במתני' ול"ג תן שלא מסרם ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. ע"כ:

תנו מנה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דלא אמר מנה זה. ולא אמרינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה:

האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן קודם שיגיע לידן.

יחזור ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן:

וחכמים אומרים בגיטי נשים יכול לחזור בהן דחוב הוא לה:

לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו והרי זכות הוא השחרור להעבד, וכדמסיק, וכבר זכה בו לצרכו:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, רק חזור על הפתחים, לפיכך לא מפסיד בשחרורו מידי:

ושלא לזון את אשתו אינו רשאי ונמצאת מפסדת מזונות על ידי הגירושין:

אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו דכשלא שחררו אף שלא היה זנו, היה מתפרנס בתרומה בתורת צדקה, משא"כ אח"כ. ואם עבד ישראל הוא, עכ"פ אסרו ע"י שחרור בשפחה, ובת חורין אינה מצוייה לו להנשא אחר שישחרר, ונמצא מפסיד ע"י שחרורו:

אמרו לו מפני שהוא קנינו ר"ל אכילת תרומה אינו הפסד כ"כ להעבד, דאכילתו תרומה אינו רק מדהוא קניינו של כהן, והרי יכול למכרו לישראל. גם הא דמותר בשפחה תחלה לא מחשב לו הפסד, דחשיבותיה שכשישתחרר יותר בבת ישראל, אף שאינה מצוייה לו, עדיף ליה:

האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה מדלא אמר תן [כמ"ו], להכי גם בעבד לכ"ע לא עשאו שליח שיזכה עבורו, א"כ אין גט לאחר מיתה [ועי' פ"ו מ"ז]:

תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאחר מיתה דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי. ואף שלא אמר מנה זו, לא חיישינן שעל מנה קבור קאמר. ודוקא במצוה מחמת מיתה, או בחילק כל נכסיו, קצת לזה וקצת לזה. אבל בלא הקנה רק אותה מנה לזה, הו"ל מתנת שכ"מ במקצת, דלא קנה רק בקניין סודר, והרי הכא מטבע הוה, ולא נקנה בחליפין, ולא מהני רק בהקנה לו אגב קרקע, או שמסר המנה ביד שליש [ח"מ רנ"ג י"ח]:

ולכאורה קשה הרי המשחרר עבדו עובר בעשה [כגיטין דל"ח א'], וא"כ היאך ישתחרר ע"י שליח זה, הרי אין שליח לדבר עבירה [כב"מ ד"י ע"ב] . ובשלמא לר"מ דס"ל דעכ"פ דכשיגיע ליד העבד יהיה משוחרר, אילה"ק עכ"פ איך יהיה שליח להביאו לידי העבד. די"ל דכיון דא"צ לזכיית השליח, א"כ דל שליח מהכא, דמעשה קוף בעלמא קעביד. כעירוב ששלחו ע"י עכו"ם ליתנו לישראל [כעירובין דל"א ב']. והרי אפילו בגט כששלחו ע"י עכו"ם ליתנו לישראל שימסרנו לאשתו. כשר כשמתקיים הגט בחותמיו [כאה"ע קמ"א סל"ה] רק שאין נוהגין כן כמ"ש שם. א"כ כ"ש הכא בשחרור דמחשב האי שליח כליתא. אלא לחכמים דפליגי אר"מ, וס"ל דהשליח זוכה להעבד, ק' שפיר, אע"ג שהוא שליח של העבד. עכ"פ הרי הוא גם כן שלוחו של הבע"ב שעשהו שליח שיהיה שליח של העבד, דלולא שליחות של הבע"ב לא מהני שליחות של העבד מידי, דהרי לא יכול ליקח השטר בע"כ של בעה"ב, א"כ קשה שפיר דכיון דאין שלד"ע. הו"ל כאילו עשה השליח כן מעצמו [כרש"י קדושין דמ"ב ב' ד"ה אין שליח], א"כ אם לקח השליח השטר שחרור מעצמו בלי דעת הבע"ב מי הוה שחרור. ולכאורה נ"ל לרמ"א [ח"מ קפ"ב] דקיי"ל דהיכא דאין שליח בר חיובא יש שלד"ע, א"כ ה"נ כיון דאין העבד שלו, לא מקרי שליח ב"ח, ויש שלד"ע. ואפילו למ"ש תוס' [ב"מ ד"י ע"ב] ד"ה דאמר, דכהן דאמר לכהן קדש לי גרושה, דאף שאינו מקדשה לעצמו, מחשב בר חיובא ואין שלד"ע. י"ל דהתם עכ"פ אפשר לו שיקדשה לעצמו. ולהכי מחשב בר חיובא, משא"כ הכא א"א שיעשה השליח איסור השחרור בגוף עבד זה, אם לא שיקנהו תחלה, ואז פנים חדשות בא לכאן. לפיכך בכה"ג יש שליח אפילו לד"ע. ולכאורה נ"ל ראיה לסברא זאת לחלק בכה"ג ממ"ש רמ"א [בי"ד ק"ס סט"ז], דבלוה ע"י שליח מותר לשלוח הרבית ע"י השליח, מדינא, דאין שלד"ע, ולפיכך לא הוה כרבית הבא מיד לוה למלוה. משא"כ בלוה הוא עצמו, אסור לשלוח הרבית ע"י שליח, ע"ש. דלכאורה קשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ע"כ צ"ל דדוקא בלוה ע"י שליח, י"ל הרי היה אפשר שילוה השליח המעות הזה לעצמו ברבית. ולפיכך אמרינן גביה אשלד"ע. משא"כ בסיפא שלוה המלוה בעצמו, ורק הרבית שלח ע"י שליח, הרי בגוף הלואה זו שכבר לוה המלוה, א"א שיעשה השליח העבירה, דאף אם יתן השליח הרבית מכיסו לא יעשה עבירה [וכך כתב רמ"ל פ"ה מהל' מלוה הי"ד], דאף שאפשר שילוה השליח מהמלוה ויתן לו רבית, עכ"פ בכה"ג פנים חדשות בא לכאן. והוא כדברינו הנ"ל. אמנם לפע"ד י"ל דמש"ה קאמר רמ"א בסיפא דבהיה ההלואה ע"י עצמו דאסור לשלוח הרבית, דלא יהא דאין שלד"ע, דל שליחות מהכא, עכ"פ כיון דכבר לוה הלוה בעצמו המעות מהמלוה, אפילו בהניח אח"כ הלוה הרבית ע"ג קרקע ולקחו המלוה, אסור, דוגמת המודר הנאה מחבירו, שאסור לשלוח דבר שמתהנה ממנו, ול"א אין שליח לדבר עבירה, דהרי אפילו הניחו על גבי קרקע ע"ד שיקחו המודר, אסור [כי"ד רכ"א ס"ח וט'] . אבל היכא דצריך שליחות, כגט ושחרור וכדומה, מנ"ל לחלק בין שאפשר לשליח לחטוא אותו חטא בגוף זה, או בגוף אחר. דלמא כיון שאפשר שיחטא שליח אותו חטא אף שא"א שיחטא אותו חטא בגוף זה רק בגוף אחר, ככהן שאמר לכהן שיקדש לו אחות השליח שהיא גרושה, אפ"ה מדאפשר שיחטא השליח אותו חטא בגוף אחר מחשב אשלד"ע. ומלבד זה כבר כתב הש"ך [בח"מ רסי' קפ"ב] דקיי"ל כמ"ד דכל היכא דאי בעי עביד או לא עביד אשלד"ע. ונלפע"ד לפמ"ש תוס' [ב"מ ד"י ע"ב ד"ה דאמר] בתירוץ קמא שם, דהא דאישלד"ע, היינו דלא מתחייב המשלח ע"י המעשה. אבל עכ"פ המעשה קיים [וכ"כ קצת מזה רט"ז בי"ד ק"ס סי"א ע"ש], א"כ ה"נ אף דאישלד"ע, על כל פנים מעשה השחרור קיים. ואפילו לתי' ב' של תוס' שם, דאי אשלד"ע גם המעשה אינו קיים, י"ל דהכא מיירי בשחררו לצורך מצוה לצרפו למנין עשרה וכדומה [כברכות מ"ז ב'], דלצורך מצוה דרבים כי התם, או כדי להציל רבים מחטא, כהאי שפחה שנהגו בה הפקר [כגיטין ל"ח ב'] וכ"כ בחציו עבד וחציו ב"ח [כתוס' פסחים פ"ח ב' ד"ה כופין] שרי לשחררו. ותו נ"ל דבל"ז ק' ממ"ד בגיטין [ד"מ ע"א] דכשאמר בשעת מיתתו, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, כופין להיורשין לשחרר, ואמאי הרי צריך מצוה דרבים דוקא. ונ"ל דה"ט, דמשום דמצוה לקיים דברי המת אסורין לעבוד בה, דאע"ג דלעולם בהם תעבודו עשה דאורייתא, והמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מדרבנן, עכ"פ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה [כיבמות פ"ט ב']. ואם כן כיון דאסורים לעבוד בה, ונסתר העשה דלעולם בהם תעבודו, ליתא נמי ללאו דשחרור הבא מכלל העשה. א"כ גם בכה"ג מצי איירי מתניתין. אמנם אי נימא כר"ן [גיטין קס"ד א'] דהך עשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור הוא, דפשטא דקרא משמע רק שלא ישחררו במתנת חנם, ומה"ט כשמשחררו לצורך מצוה שאינו עושה מתורת חנינה, שרי. א"כ בל"ז מתורץ קו' הנ"ל אמתניתין, דמה"ט נמי כשמשחררו מדעשה לו קורת רוח, שרי, וכדאשכחן בגיטין [ד"מ ע"א] הנ"ל, דהו"ל כמכרו לעצמו. רק דק"ל אדברי רבינו הר"ן מש"ס ברכות הנ"ל, דמה מקשי התם אר"א ששחרר לעבדו כדי לצרפו לעשרה, הרי מצוה הבא בעבירה היא. דמה עבירה איכא, הרי לא מכוון להנות להעבד בתורת חנינה. ותו מה מתרץ התם מצוה דרבים שאני, הרי גם בלי מצוה דרבים כשאינו מתכוין להנות להעבד שרי. ויש לדחוק דהכי מקשה, דכיון דע"י המצוה גופה שיצטרף העבד לעשרה, מתהני העבד, הו"ל שפיר מהבב"ע, ולולא שהיא מצוה דרבים היה אסור. אבל במשחררו מדעשה לו נייחא, שרי בכל ענין. מיהו אין להביא ראיה לר"ן מגיטין [די"ב א'] דבשנת בצורת מותר לשחררו לכ"ע. וכי"נ הרב מוה' וואלך. צעמפלבורג נ"י דנ"ל דהתם כדי להצילו שלא ימות ברעב. עדיף ממצוה דרבים. מיהו אילה"ק בל"ז האיך שחרר ר"א לעבדו, הרי אפילו יהיה עשה דתפלה דאורייתא. לא דחי לל"ת רק אם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה [כשבת קל"ב], והא תינח לר"י [תוס' פסחים דנ"ט א' ד"ה אתי] דבעשה דוחה עשה לא בעינן בעידנא, אבל לריב"א התם דלא ס"ל הך סברא, אשר גם בל"ז הוה כמלתא בלא טעמא, דמ"ש עשה דדחי עשה או עשה דדחי לאו, א"כ ק' כנ"ל. ר"ל דכל היכא דלא סגי בלא"ה א"צ בעידנא [כפסקי תוספות זבחים סי' ס"ט]. וכה"ג צ"ל נמי בחציה שפחה וחציה ב"ח, דכופין לשחררו משום לא תהו בראה דמחשב כעשה דרבים, דמדלא סגי בלא"ה הו"ל כבעידנא. ואילה"ק לפסקי תוס' הנ"ל ממ"ד [ביצה ד"חי ב'] דניתי עשה דכסוי ולדחי ל"ת דמלאכה ביו"ט. ומתרצינן דאינו בעידנא. וק' ממ"נ אי אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, אם כן לא מקשי מידי, דהרי בכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כשבת קל"ב]. ואי בלא אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, א"כ לא תי' מידי, דהרי בכה"ג לפסקי תוס' הנ"ל אין צריך בעידנא. נראה לי דלפסקי תוספות הנ"ל, דדוקא באי אפשר לבוא אל הגוף שבו חל חיוב העשה, כמוח של פסח שסגור בעצם, וכהגוף של העבד המעוכב שחרורו, אמרינן דבכהאי גוונא אין צריך בעידנא. משא"כ בהעפר של הכסוי, אין חיוב הכסוי על העפר, רק על הדם ודו"ק, ואילה"ק לפס' תוס' הנ"ל מדאמרינן [קדושין ד"י ע"א], דאי נימא סוף ביאה קונה, אסור לכה"ג לקדש בתולה בביאה, דמשעת העראה עשאה בעולה ופסלה לעצמו. ולפסקי תוספות הנ"ל הרי בלא אפשר לקיים סוף המעשה בלי תחלתה. הו"ל כאלו נעשו בבת אחת, א"כ כהן גדול נמי לשתרי לקדש בביאה, מדא"א לקיים גמר ביאה עד שיערה בה תחלה. י"ל דהתם נמי אפשר לקדש בכסף ושטר ודו"ק. אמנם לתוס' חגיגה [ד"ב ב'] ד"ה לישא, שתרצו דלהכי אין עשה דלשבת דוחה ל"ת דקדש, מדאינו בעידנא, דהרי משהערה בה עבר, ועשה אינו רק בגמר ביאה. ולפי פסקי תוס' הנ"ל אין מקום לתרוצם. וצ"ל כתרוצם קמא שם, דמדאפשר לקיים שניהן בלי דחוי, ע"י שישחררו, לא דחי עשה לל"ת. מיהו אילה"ק, היכא אפשר שיהיה שום שחרור חל, הרי כל מלתא דא"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב']. ואפילו נימא דשחרור אסור רק מדרבנן, הרי גם באיסור דרבנן נמי אמרינן דלא מהני [כח"מ ר"ח]. י"ל דשאני שחרור דגלי קרא דמהני בשפחה חרופה, דכ' גבה כי לא חופשה, ואי"ל דמיירי בשחררה לצורך מצוה לצרפה למנין עשרה, דהרי שפחה היא, ודוחק לומר דמשחררה מדנהגו בה מנהג הפקר [כגיטין ל"ח ב' הנ"ל], דא"כ למה לא שחררה גם כן הרב השני. אלא על כרחך דקא משמע לן קרא דכששחררה הוה שחרור. אחר זמן רב שכתבתי כל זה, אמרו לי שגם הגאון בעל בית מאיר ז"ל באה"ע [סל"ה], התעורר בקושיא הנ"ל, ותירץ שם באופן אחר, יע"ש. עוד אמרו לי שגם הגאון מהרע"ק מפוזנא זצ"ל בתשובותיו [סקצ"ד], הקשה במשנה זו קושיתי הראשונה, רק שהקשה בהיפך מדברינו, שכתב דלחכמים אין קושיא כלל רק לר"מ. ובמח"כ הגדול אגב שטפיה לא ירד לאמיתות הדברים, כאשר יראה כל יודע ומבין:

האומר תנו גט זה וכו'. תוס' פ' בתולה נשאת (כתובות דף י"א) ודפ' הספינה דף פ"ה:

אם רצה להחזיר בשניהם יחזור. ס"א להחזיר בשניהם יחזיר:

שזכין לאדם וכו'. שם בגמרא:

בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים. בירוש' בעי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי הוא חובה לעבד הרי שהיתה אשתו של מוכת שחין הרי זכות היא לה לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעת שמא אינו מכור אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת היא פי' ע"י אחר בעבד נמכר על כרחו ואין האשה מתגרבת ע"י אחר בעל כרחה תוס' ז"ל פי' שאין הבעל יכול לעשות שליח קבלה:

לפי שזכין לאדם שלא בפניו פי' הרי"ף ז"ל וה"מ לחזרה דלא מצי רביה למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן בסיפא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וש"מ דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה עכ"ל ז"ל ועוד הביא ראיה ז"ל ונראה מדבריו ז"ל דגרסינן זה בסיפא דמתני' ומ"מ כבר האריך הר"ן ז"ל להביא ראיות דמיד ג"כ העבד משוחרר כיון שהגיע הגט שיחרור ליד השליח ודחה ראיות הרי"ף ז"ל ע"ש:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי. פי' דקיימא לן כר' יוחנן דאמר בגמרא יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך והעבד ניזון מן הצדקה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות עבדים שישראל מצווין להחיות עבדים שביניהם ע"כ:

והלא הוא פוסל את עבדו. בגט זה מן התרומה אם של כהן הוא אלמא חוב הוא לו. וביד פ"ט דהל' תרומות סי' ה' ובר"פ ששי דהל' עבדים ובטור יו"ד סי' רס"ז:

אמרו לו מפני שהוא קנינו מפרשינן לה בגמ' דר"מ ה"ק להו לרבנן בברייתא דמייתי בגמרא א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר וכו' השבתוני על המזונות כלומר דכיון שאינו חייב לזונו זכות הוא לו מה תשיבוני על התרומה שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו והשתא אי זכי ליה שליח בגיטא שוב אינו יכול לאכול בתרומה וכי תאמרו זריק ליה גיטא כלומר בר"ה בתוך ד' אמות ופסול ליה בעל כרחו שהרי משוחרר הוא דכיון דאפילו אם לא יקבל לו השליח הגט יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין זה ונמצא שאינו גורם לו השליח הזה בקבלתו הגט שום חוב. זו אינה ראיה דשביק ליה ועריק ליה ואזיל ליה לעלמא ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפוסלו בגט והשתא הוי חוב לו מה שמקבל האי שליח האי גט. ואהדרו לו רבנן לר"מ במתני' מפני שהוא קניינו כלומר טעמא מאי עבד כהן שברח אוכל בתרומה מפני שהוא קניינו דכהן הלכך אי בעי כהן שיפסל עבדו שקיל זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתיה ושוב אינו קניינו של כהן ומיפסל ואפילו אי עבד דישראל הוא מפסיד ליה משפחה כנענית דבהפקרא ניחא ליה דזילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה. ורבנן ס"ל אע"ג דבעלמא קיימא לן דניחא ליה בהפקרא שאני הכא דלפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו גדול הוא לו זכות של שחרור משל הפקר. ורע"ב ז"ל נקט לפרושי מידי דהוה אבהמתו של כהן וכו' מועתק מפירוש הרמב"ם ז"ל ובגמרא ליתיה וגם בתוס' יום טוב הקשה דאע"ג דבהמה נמי אוכלת מ"מ כיון שאם יהיה בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשו ע"כ:

האומר תנו גט זה לאשתי. כתב רש"י ז"ל דל"ג תנו גט זה דאי הכי משמע שמסרו לשליח וא"כ ה"ל לרבנן לאפלוגי אמאי דתנן בשטר שחרור לא יתנו לאחר מיתה כיון דס"ל דזכות הוא לו וכל האומר תנו כאומר זכו דמי אלא תנו בלחוד גרסינן דלעדים מיירי ויש מקיימין הגרסא דהכא במאי עסיקינן כגון שלא מסרו מיד ליד אלא הראהו לו וצוה ליתנו ושליח לא נטלו עד לאחר מיתה א"נ אפילו נטלו לאלתר אפ"ה לא זכה העבד משום דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמסרו לשליח מיד ליד ואשמועינן במאי דנקט זה דאע"ג שהגט בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח והותחל כ"כ מחיים אפ"ה לא יגמרו הדבר לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה כך כתבו בשם ר"ת ז"ל הר"ן ז"ל. ועוד כתבו תוס' בשם ר"ת ז"ל הכרח מסוגיית הגמרא דעל כרחך לא גרסי' כלל זה במתני' ע"ש. ומשמע מדברי הר"ן דלאו אמלת תנו קאמר רש"י ז"צ דגרסי' תנו ולא תן לשון יחיד אלא אמלת זה קאמר דלא גרסי' לה אבל מלשון רש"י ז"ל דבגמרא משמע דאמלת תנו קאמר שכן כתב תנו גרסי' במשנה ול"ג תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר ע"כ. ולשון הרא"ש ז"ל הלכך נראה כפי' רש"י ז"ל. וכפי' ר"ח ז"ל דרש"י פי' דל"ג תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכי האי גוונא נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ור"ת ז"ל פי' דל"ג זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסינן תנו גט לאשתי הלכך לא יתנו לאחר מיתה ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב בשם רש"י ז"ל כן ובשם ר"ת ז"ל כן. ועיין במ"ש בשם התוס' לקמן פ' מי שאחזו סי' ג'. ואיתה להאי בבא בפירקין דף ט' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) ושם ג"כ פלפולו דלא גרסי' זה בין ברישא בין בסיפא גבי מנה. ובירושלמי פליג רבי ארבנן וס"ל דתנו לא הוי כשחררו אלא ככתבו ואין כופין את היורשין לשחררו ורבנן ס"ל דכופים:

תנו מנה לפלוני וכו' ירושלמי פ' התקבל ורב פפא הוא דמוקי למתניתין בשכיב מרע דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו דתקון רבנן שמא תטרף דעתו עליו בחליו אם לא היה מובטח שיקיימו דבריו ורב זביד מוקי לה בבריא ומיירי במעמד שלשתן דס"ל לרב דקנה ליה לפקדון כל היכא דאיתיה ומש"ה במתניתין נמי קאמר רב בגמרא והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית ובגמרא יהיב טעמא מר מ"ט לא אמר כמר דרב פפא ס"ל דכי אמר רב מעמד שלשתן קנה ל"ש בפקדון ול"ש במלוה ואע"ג דלהוצאה ניתנה ואינה בעין הלכך לא בעינן צבורין ל"ש בפקדון ול"ש במלוה ואע"ג דלהוצאה ניתנה ואינה בעין הלכך לא בעינן צבורין אי מתניתין מיירי במעמד שלשתן ורב זביד ס"ל דמתניתין לא מיתוקמא בש"מ מדקתני רישא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דלא יתנו משום דמת דאין גט לאחר מיתה הא מחיים נותנין ולא צריך תו לאימלוכי ביה וטעמא דמחיים נותנין דאמר תנו הא לא אמר תנו אלא כתבו אין נותנין ואילו גבי ש"מ תנן לקמן בפ' התקבל דאע"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן ר"ש שזורי אומר אף המסוכן פי' שכיב מרע האומר כתבו כותבין ונותנין דכתבו ותנו הוה בעי למימר אלא מתוך שהוא טרוד בחליו לא גמרה למילתיה מתקיף לה רב אשי ומאן לימא לן דמתני' דהכא ר"ש שזורי היא דילמא רבנן היא דלא מודו ליה בחולה ואפילו דמסוכן הוא וכתבו תוס' והר"ן ז"ל דלמאן דמוקי לה במעמד שלשתן דמש"ה זכה פלוני באותו מנה משמע מינה דדוקא במנה אבל בגט ושחרור אפילו במעמד שלשתן לא יתנו לאחר מיתה דבכגון הא דתני במנה יתנו אמר בגט שחרור לא יתנו ובגט פשיטא דבמעמד שלשתן לא מהני דלא תקנו רבנן מעמד שלשתן אלא במידי דזכות אבל במידי דחובה לא אבל בשטר שחרור צריך תלמוד אמאי לא מהני מדין מעמד שלשתן וי"ל דטעמא דמילתא משום דבשלמא בדבר שגופו ממון איכא למימר דמגו דזכי לנפשיה תקינו רבנן דליזכי לחבריה אבל דבר שאין גופו ממון כשטר דלא מצי זכי ביה לא תקינו רבנן דליזכי לחבריה זה נ"ל עכ"ל הר"ן ז"ל: