משנה עירובין פרק ד׳ משנה ה׳

מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה כו': רבי יוחנן בן נורי אומר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן ואין דרך לטלטלם אלא אלפים אמה לכל רוח וכמו כן האדם כשאין לו דעת בשעת העירוב רוצה לומר כשהיה ישן הרי הוא כנכסי הפקר שאין להם דעת בעלים ויש לו אלפים אמה לכל רוח. וחכמים אומרים נכסי הפקר אין קונין שביתה במקומן אלא מי שזכה בהם וקנה אותן יש לו להוליכם בכל מקום שיש לו ללכת וזהו ענין אמרם הרי הוא כרגלי כל אדם ולפיכך כשהאדם ישן בשעת העירוב הוא כמו נכסי הפקר שאין להם דעת ולא קנה שביתה ולא ילך אלא בארבע אמות. והלכה כרבי יוחנן בן נורי במה שאמר בכאן והלכה כחכמים בנכסי הפקר שהם כרגל כל אדם וזה קולא ולקחנו הקולא משתי הדעות:

דברי ר"י בן נורי וחכמים אומרים כו'. הא דפסק הר"ב הלכה כר' יוחנן בן נורי בישן וכחכמים בנכסי הפקר בגמרא פסקינן הכי ולא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי דקי"ל כרבנן דנכסי הפקר אין קונין שביתה. וישן היינו טעמא הואיל וניעור קנה ישן נמי קני כדפי' רש"י:

אין לו אלא ד' אמות. כתב הר"ב דקומתו של אדם בינוני ג' אמות כו' גמרא. ומפרשינן בתוספות דהיינו בלא ראשו ובפשוט ידים נכנס הראש. דאי תימא ג' אמות עם הראש אמאי בעינן במשנה ד' בפ"ק דב"ב ד"א להיזק ראיה אלא ודאי דמלבד הראש שיעוריה ג' אמות ואע"ג דאין בראש שיעור אמה מכל מקום מפני הגבשושית שסביב לכותל לפעמים. ופעמים נמי שמגביה עקבו ועומד על אצבעות רגליו הצריכו חז"ל עוד אמה:

[*רבי אליעזר אומר והוא באמצען. נטר עד הכא וה"ה לבתרי בבי דבמשנה קמייתא. נ"ל]:

ומודה ר"י כו'. והיינו דאיכא בינייהו דר' יהודה וחכמים [*דרבנן סברי ד' לכל צדדיו היינו ח' על ח' ור' יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה ר"י לר' אליעזר שאם בירר לו שתים לכאן ושתים לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח אחת. רש"י דף מ"ח]:

ולא ידע שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דישן מדאין בו דעת הו"ל כחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן להיות להם אלפים סביב:

וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות דס"ל דהפקר אינו קונה שביתה, רק הוא כרגלי המוצאו. ולהכי הישן אין לו רק ד' אמות, דדינו כיוצא חוץ לתחום. וקיי"ל בישן כריב"נ. דהואיל וניעור קנה (כמ"ד) ישן נמי קנה., ובחפצי הפקר קיי"ל כחכמים. מיהו חפצי עובד כוכבים קונין שביתה במקומן, ובהביאן לעיר מחוץ לתחום, והעיר מתוקנת בצורת הפתח, מותר לטלטלן בכל העיר כד' אמות, אבל אסור להוציאן חוץ לעיר (ת"א):

והוא באמצען דחכמ' ס"ל ד' אמות לכל רוח ור"א ס"ל ב' אמות לכל רוח:

לאיזה רוח שירצה ילך אותן ד" אמות. ולרמ"א קיי"ל כר"א, ולמג"א קיי"ל כר' יהודה. וי"א דלטלטל אין לו רק ד' אמות (וי"א גם אלכסונן), אבל להילוך יש לו ד' אמות לכל צד (שמ"ט ושצ"ו):

מי שישב בדרך וכו' ראיתי להעתיק הנה רוב פירוש ה"ר יהונתן ז"ל יש לו אלפים אמה לכל רוח דס"ל לר"י בן נורי דנכסי הפקר שאין להם בעלים קונין שביתה במקומן ואדם המוצאן אפי' עירב לצד אחד אין לו להוליכן מאותו מקום שמוצאן אלא אלפים אמה לכל רוח והאדם הישן כנכסי הפקר חשוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח דריב"נ מחמיר גבי כלים של הפקר ומיקל גבי אדם הישן שהרי מתירו לילך אלפים לכל רוח:

וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות. דהואיל וישן בדרך ולא נתן אל לבו שמא תחשך בעוד שיישן ולא אמר שביתתי במקומי והרי הוא כמי שיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות וכלים של הפקר שאינם בני דעה אין לנו לקונסן והם כרגלי המוצאן זה נוטל כלי אחד ומוליכו למזרח שעירב שם וחברו נוטל הכלי השני ומוליכו למערב שעירב שם נמצא דחכמים מחמירין באדם הישן ומקילין בחפצי הפקר ואע"ג דלא תנן במשנה זו האי סברא לרבנן בנכסי הפקר שיהיו כרגלי המוצאן שנינו אותה בפ' המוצא תפילין ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו ואפי' חוץ לתחום א"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ומוקמי' לה בגמ' בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה וחכמים דאמרו לו הוא ריב"נ דס"ל דנכסי הפקר קונין שביתה במקומן וכן נמי מתני' דשלהי יום טוב דקתני ושל עולי בבל כרגלי הממלא סתמא כרבנן אבל מההיא דתניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי אלו כרגלי כל אדם אין להביא ראיה לדעת חכמים דבההיא אפי' ר' יוחנן מודה דלא קני שביתה וכל מידי דאינו יכול להיות קבוע במקום אחד אלא שהוא נע ונד אינו קונה שביתה במקומו וכן מים בעבים נמי לא קנו שביתה דהא מינד ניידי: וסבריתו של ר' יותנן ב"נ בכלים של הפקר נפקא לן בגמ' מהא דתניא גשמים שירדו מעיו"ט ונתמלא מים בור אחד יש לו אלפים אמה לכל רוח ש"מ דקנו שביתה במקומן ואין להוליכן לכל מקום שירצו ואי הוה ס"ל לריב"נ בכלים כרבנן דלא קנו שביתה וכרגלי המוצאן הם הא מני לא ריב"נ ולא רבנן אבל מאדם הישן ליכא לאוכוחי דהוינן יכלין למימר דאע"ג דאדם הישן קני שביתה היינו טעמא משום דהואיל ונעור קנה ישן נמי קנה אבל כלים דלאו בני דעת נינהו ה"א דמודה ריב"נ דלא קנו שביתה כלל:

ר' אליעזר אומר והוא באמצען. ס"ל לר' אליעזר כרבנן שאין לו לזוז מד' אמות שלו אבל פליג עלייהו דרבנן קמאי דאמרי נותנין לו לכל צד ד' אמות שהן ח' אמות על ח' אמות ור' אליעזר ס"ל דלא יהבינן ליה אלא שתי אמות לכל צד ור' יהודה ס"ל כרבנן דאמרי דאין לו אלא ד' אמות ופליג עלייהו דדוקא לרוח אחת ולא לכל צדדיו כדעת רבנן דאמרי ח' על ח' ובברירתו הדבר תלוי שיקחם לאיזה רוח שירצה אבל כיון שבירר אותם לצד מזרח והחזיק ללכת אמה אחת מאותן ד' אמות שוב אין מניחין אותו לילך לצד מערב אפי' שלש אמות עכ"ל ז"ל וביד שם ספכ"ז סי' ד' ובטור א"ח סי' שצ"ו וסי' ת"א:

יש לו אלפים אמה לכל רוח. דסבר ריב"נ חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים קונין שביתה במקומן עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט ובדין הוא דליפלוג בכלים והא דקמיפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דאיכא למימר הואיל ונעור קנה ישן נמי קנה קמ"ל דלא:

ר' אליעזר אומר והוא וכו' בפירקי' דף מ"ה. ור"מ ס"ל כותייהו דחכמים דשמנה על שמנה יהבינן ליה:

ר' יהורה אומר לאיזה רוח שירצה גרסי' ומלת ילך נראה דל"ג לה דלא שייך ילך על ברירת ד' אמות וכן בגמ' ליתא ולא בירושלמי ולא בהרי"ף ולא בהרא"ש ז"ל וגם ה"ר יהוסף ז"ל לא העתיקו ויש מי שהגיה יטול. ופי' הוא ואיכא בין ת"ק לר' יהודה כו' עד ארבעתן לרוח אחת זו היא שיטת רש"י ז"ל וגרסתו ר' יהודה היינו ת"ק אבל תוס' ז"ל כתבו דר"ח גריס בגירסת קושית הגמרא חכמים היינו ת"ק פי' ת"ק דריש פירקי' דמי שהוציאוהו גוים דקאמר אין לו אלא ארבע אמות ואע"ג דאינם מענין אחד פריך דחכמים דפליגי על רי יוחנן בן נורי לא היה להזכיר להם ד' אמות אלא אין לו אלפים ומסתמא דיש להם ד' אמות לכל רוח ע"כ. ונלע"ד דגם לפי' ר"ח צריך לומר דהאי ומודה ר' יהודה היינו לר' אליעזר דאלת"ה למאן מודה. ובירושלמי משמע קצת כפי' ר"ח ז"ל דגרסי' התם לא על הדא אמרה אלא על רישא דפירקא מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה איתאמרת עליה א"ר בון מודה ר' יודה שאם בורר לו שאינו יכול לחזור בו ע"כ: ולענין פסק ההלכה כתב הרמב"ם ז"ל דנקטינן כקולתו דריב"נ וכקולא דרבנן והכי איתא בגמ':