משנה עירובין פרק ד׳ משנה י׳

מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו כו': עיקר זה המאמר כי בני העיר עשו אותו שליח לעשות להם עירוב למדינה אחרת שהיא יושבת להם ברחוק שני תחומין כדי שיוכלו ללכת ממחרת חוץ למדינה ארבעת אלפים אמה וזה השליח כשיצא ללכת (ממחרת) חוץ למדינה החזירו חבירו למדינה קודם שיגיע ולא עירב רבי יהודה אומר כיון שיצא ונכנס בדרך לקנות בו שביתה ברחוק אלפים אמה קנה לשם שביתה לפי שהוא עני כאשר הקדמנו לומר שהוא קונה שביתה ברחוק מקום בלבד כשהוא יוצא לדרכו והחזיק לו בדרך כיון שיצא בזאת הכוונה יש לו ללכת חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה ואנשי המדינה ששלחו אותו לא נגמר עירובם ולפיכך אין הולכין חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה אבל הולכים חוץ למדינתם אלפים אמה לכל רוח בלבד. ור"מ אומר כי זה השליח מאחר שהיה לו לערב ולא עירב נדון אותו להחמיר ולא ילך אלפים אמה לכל רוח כמו אנשי המדינה שעשו אותו שליח אלא ילך אלפים אמה לאותו רוח ששלחו אותו לערב בו וברוח האחר שכנגדו ילך כמו שהיה הולך אילו היה מערב וזה הוא חמר גמל כמו שבארנו במה שקדם. והלכה כר' יהודה:

והחזירו חבירו כו'. פי' הר"ב שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה כו' כלומר דלא אמרינן נמלך הוא שלא לקנות שביתה אלא אמרינן דבדעתו עומד וזוהי דעת הרמב"ם. ויש דעות אחרות לפוסקים. ומ"ש דא"ל עת צינה כו'. וחזר בו מללכת היום. אבל דעתו לילך למחר:

מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה ר"ל שיצא להניח שם פת לעירוב לצורך בני עירו:

והחזירו חבירו דא"ל עת חמה או צינה היום:

הוא מותר לילך למחר למקום שרצה לערב, דמדהחזיק בדרך, הו"ל כבא בדרך לעיל. מיהו באינו עני והתכוון מתחלה לילך להחזיק בדרך ולחזור, לכ"ע לא מהני (ת"י א'):

וכל בני העיר אסורין ואין להם רק אלפים מהעיר סביב:

הרי זה חמר גמל ר"ל כגמל שרוצה לילך. וחמור החלש האסור עמו מושכו לאחוריו ומעכבו וה"נ קאמר למיל מ"ד. וה"נ מספקא לי'. אי דינו כעשיר ותחומו כבני עיר, או דנו כעני ושביתתו במקום שרצה לערב, להכי אין לו רק אלפים שבין ביתו למקום שרצה לערב. וקיי"ל כר"י (ת"י ג'):

מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. ביד פ"ז דהלכות עירובין סי' ח' ובטור א"ח סי' ת"י: ופי' רש"י ז"ל מי שיצא כל דהו ובגמ' תניא נמי הכי דכשיש לו שני בתים וביניהו שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר' יהודה יתר על כן אמר ר' יוסי ב"ר יהודה אפי' מצאו חברו ואמר לו לין פה עת חמה היא עת צינה היא למחר משכים והולך. ומפרש ר' יוסף בגמ' דלר' יהודה בעינן תרתי שיחזיק בדרך וגם שיאמר שביתתי במקום פלוני ור' יוסי ב"ר יהודה ס"ל אינו צריך אלא להחזיק אבל לומר אינו צריך כיון שגמר בלבו לשבות במקום פלוני והחזיק בדרך קנה שביתה באותו מקום והלכתא כר' יוסי ב"ר יהודה וכפי מה שפירש דעתו רב יוסף ועיין בגמ' בפי' רש"י ז"ל שיש לו שיטות אחרות וזו הדרך בחרתיה מן הרב אלפס ז"ל וכן היא שם בהרמב"ם ז"ל וכבר נתבארה מתני' באר היטב במה שקדם. ורש"י ז"ל פי' לשון אחר איפכא ממה שפירש לעיל בסוף הסוגיא ואלו הן סוף דבריו ז"ל ונראין הדברים דר"מ אכל מי שהוא עשיר פליג ובאומר שביתתי במקום פלוני מדקתני כל שיש בידו לערב וכו' דר"מ ס"ל אפי' בודאי שאינו עירוב ה"ז חמר גמל דאי ס"ד ר"מ עני משוי ליה להאי וטעמא משום דמספקא לן היכא ניחא ליה הוא הואיל ולא אמר א"כ מאי כל הא לא משכחת לה הך ספיקא אלא בהך לחודיה שיצא וחזר למקומו והר"ז חמר גמל מיבעי ליה:

ר"מ אומר כל שהוא יכול לערב בו ה"ז חמר גמל. גמ' הא תנינא חדא זימנא לעיל פ' בכל מערבין ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים ה"ז חמר גמל ופירש רש"י ז"ל אלמא כל ספיקא חמר וגמל הוא ומתני' נמי ספיקא הוא וללישנא בתרא הכי קא קשיא ליה תנינא חדא זימנא לר"מ דהיכא דעירב במקום שאינן עירוב הוי חמר גמל ע"כ ומשני אמר רב ששת לא תימא טעמא דר"מ התם הוא דספק עירב וקנה שם שביתה וספק לא עירב וקנה בביתו הוא דהוי חמר גמל אבל היכא דודאי לא עירב כגון חוזר זה שהיה לו לומר שביתתי במקום פלוני לא הוי חמר גמל דאין כאן ספק אלא לגמרי נתכוין אביתו ולא הוי עירוב ויהא כאנשי עירו אלא אפי' ודאי לא עירב שלא אמר שביתתי לשם נמי מחזקינן ליה בספק משום גלוי דעתא דהא הכא ודאי לא עירב וקא הוי חמר גמל: