משנה עירובין פרק ג׳ משנה ו׳

ר"א אומר יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה כו': ר' אליעזר סובר כי שבת ויו"ט שתי קדושות הן וכל אחד מהן מובדל מחבירו ולפיכך מותר לאדם שיעשה ב' עירובי תחומין מעיו"ט כשחל יום טוב להיות בע"ש או מערב שבת אם חל יום טוב ביום ראשון ויניח העירוב האחד במזרח והשני במערב ויסמוך על האחד מהם ביו"ט ועל הב' בשבת או יעשה עירוב באחת הרוחות ויסמוך עליו באחד מן הימים וביום הב' יהיה כבני עירו וילך למקום שהן יכולים ללכת ויש בידו הברירה באלו הפנים כולם. וחכמים אמרו קדושה א' הן לפיכך אין לו רשות לערב אלא ברוח אחת לשני הימים. ומה שאמרו חכמים בכאן בזאת המשנה הם כמו טוענים על רבי אליעזר ושיעור טענותם שהם אומרים לו כך כמו שהאדם אי אפשר לו לערב ביום א' חציו למזרח וחציו למערב אבל הוא מערב לרוח אחת בלבד או אינו מערב כל עיקר כמו כן בשני ימים יערב לרוח א' בב' הימים או אינו מערב כל עיקר לפי שהם חושבין אותם קדושה א' לחומרא וחושבין אותם ב' קדושות לענין שהוא חייב לחזור ולהניח עירוב אחר כאשר תראה בדמיונם. והעיקר אצלנו מי שעירב בפת בראשון ורצה לערב בפת בשני צריך שיערב באותו העירוב ולפיכך נוטלו ובא לו וזה אי אפשר לו אלא כשיחול יו"ט בערב שבת הוא שאפשר לו שיוליך העירוב יום חמישי ומחשיך עליו ויביא אותו ויוליכנו ולמחר שהיא יום טוב יחשיך עליו ויאכלנו לפי שהוא שבת ואינו יכול להחזירו וכשיהיה יום טוב אחר שבת אין לו דרך אחרת אלא שיניחנו שם מע"ש במקום מוכן וישאר שם עד מוצאי שבת שהוא ליל יו"ט וכששמע אותם ר' אליעזר שהם הצריכו לו להחזרת העירוב אמר להם מודים אתם לי שהן שתי קדושות ולולי זה היה מספיק לו שיחשיך עליו בראשון והן דנין לחומרא כמו שזכרתי לך. והלכה כרבי אליעזר בסברתו שהן שתי קדושות ויש לו לעשות כל מה שזכר ומה שחייב שלא נתיר לעשות עירוב ביו"ט לשבת לפי שהעיקר אצלנו אין יו"ט מכין לשבת כאשר נבאר במס' ביצה ולפיכך נערב לשבת מערב יום טוב:

מערב אדם שני עירובין. מוקמינן בגמרא כגון דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאלת"ה אלא דמנח ליה לסוף אנפים לכאן. נמצא שהפסיד כל האלפים של צד אחרת והרי אינו יכול לילך ביום הראשון אל מקום הערוב של יום השני ואנן בעינן שיהא הוא וערובו במקום אחד בשעה שיקנה הערוב וכדתנן במשנה ד'. ומ"ש הר"ב שיערב ערב יום הראשון משום יו"ט שחל להיות אחר השבת נקט ליה שאי אפשר לו ביום השבת להוליך הערוב אבל ביו"ט שלפני השבת יכול ליטול אותו הפת עצמו שכבר נקרא עליו שם ערוב ולהוליכו לרוח האחרת דהא מפרש לקמן בד"ה ובשני כו' דבאותו ערוב עצמו לא הוי כמכין מיו"ט לשבת. ואין נראה לחלק בין מוליכו לאותו רוח שכבר היה שם מאתמול. או מוליכו לרוח אחרת שכיון שנקרא עליו שם עירוב תו מצי לאנוחיה בשתיקה ולא הוי הכנה. וכ"כ בטור סי' תי"ו בהדיא לענין עירוב שתי רוחות. [*ומ"ש הר"ב דהל' כר"א. גמ']:

ובשני כבני עירי. כתב הר"ב ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן. כלומר לאיזה רוח שעירב אינו רוצה להפסיד האלפים שכנגדה בין שעירב מכאן בין שעירב מכאן. אבל לעולם אין כאן הפסד אלא פעם אחת אלפים והיינו אותן אלפים שברוח שהיא כנגד אותו שעירב בה ועי' ל' הר"ב במשנה דלעיל בד"ה הריני כו':

מוליכו. פי' הר"ב השליח וכן פי' רש"י. וטעמייהו דאילו ע"י עצמו הא קי"ל במשנה ט' פ"ז דעיקר ערוב ברגל ואין צריך פת:

משתכר כו'. *)וכ"ש לרבי אליעזר בעינן שיהא קיים בין השמשות דשני כמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מה"ע והטור סימן תי"ו. שאם אינו קיים אין כאן עירוב ליום שני דהא קדושה אחריתא היא. הילכך האי משתכר כו' לא אמרו חכמים לאפוקי מדר' אליעזר. אלא מלתא אגב אורחא קאמרי:

ר"א אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה מערב אדם שני עירובין אם צריך לילך בכל יום לצד אחר. ומיירי במניח עירובו לסוף אלף אמה מהעיר. דאי במניחן לסוף אלפיים, הרי שהפסיד כל האלפיים שלצד אחרת מעירו, ואינו יכול לבוא ביה"ש השני למקום עירובו:

ואומר ערובי הראשון ליום ראשון:

למזרח והשני למערב ר"ל וליום שני למערב:

הראשון למערב והשני למזרח מיהו אם יום ראשון יו"ט. יכול ליטול אותו עירוב שעירב בו ביום ראשון. מוליכו למקום שרוצה לערב בשבת ואם יום ראשון שבת, שא"א לו להוליכו למקום השני, צריך להניח ב' עיר בין מע"ש:

כבני עירי ר"ל אהיה כבני עירי שלא עירבו, ויהיה לי אלפיים לכל רוח:

ערובי השני והראשון כבני עירי דס"ל לר"א יו"ט ושבת ב' קדושות הן, ולא קנה ביה"ש של הראשון גם ליום השני. ולפיכך יכול לערב לו לרוח אחר:

וחכמים אומרים מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר הא דכפלו רבנן דבריהם, דהרי מאי דקאמרו מערב לב' ימים, על כרחך נמי לרוח א' קאמרו. ה"ק רבנן לר"א. הרי מודית במערב ליום א', שצריך לערב לרוח א', ולא חצי יום למזרח וחצי יום למערב. ה"נ במערב לב' ימים צריך שיערב בהם לרוח א'. דרבנן מספקא להו אי יו"ט ושבת הסמוכין, קדושה א' הן, ושניהן כיומא אריכתא נינהי, או ב' קדושות הן. להכי מחמרינן שצריך שיערב עירוב א' לב' הימים לרוח א' דשמא קדושה א' הן. ושניהן כיומא אריכתא נינהו, ומחמרינן נמי בסיפא כשנאכל עירובו בראשון, דשמא ב' קדושות הן:

כיצד יעשה מיירי במערב ב' הימים לרוח א', הרי לדידהו צריך שיהיה העירוב במקומו גם בבין השמשות השני, דשמא ב' קדושות הן, ושמא יאבד העירוב ביום א' להכי נוטל לביתו אחר הבין השמשות:

מוליכו בראשון ומחשיך עליו שיקנה העירוב שם שביתה בין השמשות:

ונוטלו ובא שלא יאבד עירובו:

בשני מחשיך עליו ואוכלו דבשני שהוא שבת, אי אפשר שיביאו לביתו. מיהו אם חל שבת תחלה, ע"כ ישאר שם העירוב בשבת ובודק בבין השמשות השני אם העירוב קיים:

ונמצא משתכר בהליכתו ומשתכר כערוכו דאם היה נאבד עירובו בראשון, היה מפסיד עירובו, וגם הליכתו שביום ב'. דבפת אחר א"א שיערב לשני, דהו"ל כמכין מיו"ט לשבת. ומה"ט ג"כ בביה"ש הב' כשמניח העירוב לא יאמר כלום, דגם האמירה שיהיה זה לעירובו למחר, מחשב כמכין מיו"ט לשבת. (אב"י וכולהו מתני' מיירי במערב ע"י שליח, דאי ע"י עצמו, א"צ לפת כלל, כיון שמחשיך שם הרי עירב ברגליו וכא"ח ת"ט ס"ז):

אמר להם רבי אליעזר מודים אתם לי שהן שתי קדושות בנאכל עירובו בראשון. א"כ ה"ה כשעירב לב' הימים. ולרבנן רק משום ספיקא מחמרינן. וקיי"ל כר"א (תט"ז):

ר' אליעזר אומר י"ט וכו' ביד פ"ח דהלכות עירובין סי' ה' ח' ט' ובטור א"ח סי' תי"ו:

עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי גרסי' בבית וה"נ גרסי' בסמוך:

מערב אדם שני עירובין מוקמינן ליה בגמ' כגון במנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דלא הוה צריך למיזל לא בראשון ולא בשני אלא שלשת אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל צד הלכך ביום ראשון אע"פ שקנה עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו במערב דהא ממקום עירוב שבמזרח עד עירובו שבמערב אלפים הוא דהוה:

וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת. ירושלמי כיני מתניתא או מערב לרוח אחת לשני ימים או אינו מערב כל עיקר מודה ר' אליעזר שאינו מערב חצי יום בדרום וחצי יום בצפון חצי יום בדרום וחצי יום בצפון לבני עירו א"ל כשם שלא חלקת לנו יום אחד כך לא תחלוק לנו שני ימים ע"כ:

כיצר יעשה בפרקין דף ל"ג:

בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו נמצא וכו' כך צ"ל:

ה"ג מודים אתם שהן שתי קדושות. וכן משמע מפי' רש"י ז"ל שהביא רעז"ל וגם מן הברייתא דאיתא בגמ' משמע כן: וכתב ה"ר יהונתן ז"ל אליבא דרבנן דמספקא להו אי שתי קדושות הן או אחת צ"ע אם הוא כבני עירו ויש לו אלפים אמה לכל רוח או דילמא כיון דמשום ספק הוא אין לו אלא אלפים אמה לבדן ואין לו לצאת כנגד אותו רוח שעירב אפי' אמה אחת. ולכאורה משמע דאין לו אלא אלפים אמה לבדן ונעשה חמר גמל ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה היא (בברייתא בגמ') דלר' יוסי ודאי שתי קדושות הן והרי הוא כבני עירו אע"ג דאזיל לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות ור' יהודה ס"ל דחמר וגמל הוא ואין לו אלא אלפים אמה אבל ממה נפשך בהנהו אלפים משתרי עכ"ל ז"ל: ועוד בסוף הברייתא תניא אמר להם ר"א אי אתם מודים שאם עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני א"ל אבל. וכתבו תוס' ז"ל לאו לגמרי מודו ליה לר' אליעזר דלר' אליעזר הוי כבני עירו ולרבנן כיון דמספקא להו הוי כחמר גמל ע"כ. ומסיים בברייתא אמרו לו לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו"ט לשבת פי' אם לא עירב בין השמשות של עיו"ט והוצרך לצאת בשבת אי אתה מודה שאינו יכול לערב מי"ט לשבת אלמא קדושה אחת הן והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות אמר להן אבל והוא סבר התם משום הכנה שמכין מי"ט לשבת ולאו משו' טעמא דחד יומא הוא: