משנה עירובין פרק ג׳ משנה א׳

בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח כו': מערבין ר"ל עירובי תחומין ועוד יתבארו לקמן אבל עירובי חצירות יש להן דינין יתבארו בסוף פרק השביעי. ומשתתפין הוא שתופי מבואות והוא שתוף אנשי המבוי להשתמש בו מבית לבית כאשר יתבאר בפרק שמיני. ואין ראוי שיהיה דבר מזה העירוב אלא במאכלים והמים והמלח אינם מן המזונות אבל הם מוליכין המזון למקומותיו הידועות. וכן אין מערבין ומשתתפין בצמחים הידועים אצלנו בכמהין ופטריות כי אלו מפני פסידת המזון המתהוה מהם והיותם בתכלית הרוע אינן נמנין מן המזונות. ואמרם בכל הוא לשון הבאי והעיקר אצלנו אין למידין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ. וכסף מעשר הוא מעשר שני שדינו לקנות בו מאכל ומשקה בלבד בירושלים והוא מה שאמר הכתוב ונתת בכל אשר תאוה נפשך וכבר ביארנו כל משפטיו במסכת מעשר שני. ואמרם הנודר מן המזון תקנו אותו מן הזן כי הנשבע שלא יאכל מה שיזון או יפרנס מותר במים ומלח לפי שאינם זנים כמו שבארנו. אבל מי שנשבע שלא יאכל מזון אינו אוסר עליו אלא מחמשת המינים ועוד יתבארו אלו הדינים בנדרים. ולנזיר ביין ולישראל בתרומה לפי שהם אפילו אינם ראויות לאכילתו ראוין הן לאכילת זולתו. וסומכוס אומר כי אנו צריכין לדבר שהוא ראוי למערב עצמו כי היין לנזיר ראוי הוא לו כשיהיה נשאל לחכם ויתיר לו נדרו והתרומה אינה ראויה לישראל באותה שבת שיערב בה בשום פנים כי אם נשאל לחכם והוא הוציאה (תועה) [טועה] אינה תרומה אבל היא טבל והטבל אינו ראוי לאכילה ואין מותר לו להוציא ממנו התרומה והמעשרות בשבת כאשר יתבאר במסכת יום טוב ולפיכך חלק סומכוס בתרומה ולא ביין לנזיר. לכהן בבית הפרס הוא שישים הכהן עירובי תחומין שלו בבית הפרס ואנו צריכין בעירובי תחומין שיוכל המערב להכנס במקום שנתן בו עירובו כדי שיהיה הוא ועירובו במקום אחד. ובית הפרס ג' מינין מבוארין בסוף מס' אהלות האחד כשנחרש הקבר בשדה ונתערבו העצמות בעפר והודקו אפשר לכהן להכנס באותו המקום ובתנאי שיחפש העפר שהוא הולך עליו ואחר כן ילך כדי שלא יגע בעצם כשעורה. לחוץ ולאכול הוא שיכנס במחיצה עד שיגיע למקום העירוב ויאכלנו שם אם רצה כמו שיכנס בתוכה באויר. ועיקר מחלוקת רבי יהודה ורבנן מה שאומר לך והוא כי הכל מודים על הארבעה עקרים. האחד בית הקברות אסור בהנאה. והשני אין מערבין אלא לדבר מצוה. והשלישי מצות לאו ליהנות ניתנו. והרביעי כי שעת קניית העירוב הוא בין השמשות. והכל מודים כי בשעת קניית העירוב מותר להיות בבית הקברות אע"פ שהיא אסורה בהנאה כי זה העירוב מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ורבי יהודה אומר כי מעת שיקנה אדם עירוב אינו מקפיד אם נשאר אותו דבר שעירב בו או אבד אח"כ ולפיכך הוא מותר אצלו שיקנה עירוב בבית הקברות ורבנן אמרי כי אדם רוצה שישאר לו אותו דבר שעירב בו לאוכלו כשיצטרך לו ואפי' אחר קניית העירוב ולפיכך אינו מותר אצלם להניחו בבית הקברות לפי שהיא אסורה בהנאה ואין מותר לו להצניע שם דבר ואין שם מצוה כי המצוה היא בשעת קניית העירוב ויתבאר לך מזה כי לא על הכהן לבדו אסרו חכמים הנחת העירוב בבית הקברות אלא על ישראל גם כן. ואין הלכה כסומכוס ולא כרבי יהודה:

מערבין. פי' הר"ב עירובי תחומין כו' ואע"ג דתחומין חמירי שיש להן סמך מן המקרא כמ"ש בספ"ב דשבת. הקלו בתחומין שאינה אלא לדבר מצוה תוספות ספ"ב דשבת. והא דקרי ליה עירוב לפי שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך בו תחלה. עם התחום שהיה יכול לילך בו. כ"כ המגיד רפ"ו מהי"ט אליבא דהראב"ד:

חוץ מן המים כו'. דטעמא דעירובין משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא ונעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם במקום שהניח עירוב ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן. רש"י. ומ"ש הר"ב דלאו פרי מפרי וכו' עיין על זה מ"ש בפ"א ממעשר שני מ"ג בס"ד:

[*והכל נקח בכסף מעשר. עיין במשנה ז' פ"ג דעוקצין]:

מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. עיין מ"ש במשנה י' פ"ב דקדושין:

סומכוס אומר בחולין. פי' הר"ב שאפילו אם ישאל כו' אין מפרישים תרומה בשבת אפי' בין השמשות. כדתנן סוף פרק ב' דשבת וע"ש ולקמן במשנה ב':

ולכהן בבית הפרס. פי' הר"ב דמותר לכהן לכנס שם כשהוא מנפח כו' דכולה ספיקא משום עצמות הוא שהבשר כבר נרקב כמה שנים ועצמות בלא בשר אין מטמאין באהל אלא במגע וכשמנפח לפני רגליו אם יש עצם גדול נראה הוא ויזהר שלא יגע בו ברגליו ואם עצם קטן הוא נדחה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו ואם מכוסה בעפר אינו מטמא דהא עצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע. הר"ר יונתן:

מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול. פירש הר"ב כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל ומסיים רש"י בעגלות מבעוד יום ועיין רפ"ח דאהלות שצריך שמחזיקים ארבעים סאה וכו' [*ועי' מ"ש במשנה ד' פ"ג דחגיגה] ופריך בגמרא היכי אייתי לה דאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר ומדנקט ר"י ולאכול ש"מ דראוי לאוכלו בעי ר"י ומשני שיכול להביא אצלו בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואין מביאין הטומאה [*ומה שכתב הר"ב דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות לשון רש"י וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין מותמת שם מרים (במדבר כ') וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"כ]:

בכל מערבין ערובי תחומין. דערובי חצירות אינו רק בפת שלם ואפי' בפתין הרבה ושיהיה כל א' ככר שלם, ושיהיו כולן יחד מזון ב' סעודות. וכן משמע בעירובין (מ"ט א') דאפי' בהרבה פתין שלמין סגי. וכן משמע בפ"ו מ"ו וז'. וי"א דצריך שיהי' לכולן רק פת א' שלם (שס"ו ס"ו). ואילה"ק לדיעה ראשונה דשרי בהרבה פתין שלמין למה לא ניחוש לנצויי שיאמר א' אני נתתי גדול ואתה קטן כמו דחיישינן מה"ט שלא יערבו בפרוסות. י"ל דחשיבות של שלימה נגד פרוסות היא גדולה יותר מחשיבות גדולה נגד קטנה, ולא אתו לאנצויי עבור זה (ועי' בא"ח כי' קס"ח). ומה"ט לא יקפידו ג"כ כשיהי' פת של א' יפה טפי משל חבירו. מדאין לחבירו יפה ממנה, משא"כ בשלימה. ונקרא עירוב לפי שמערב לעצמו התחום שאינו רשאי להלוך, עם התחום שרשאי להלוך בו, כמבואר בפתיחה:

ומשתתפים שתופי מבואות (עי' פתיחה):

חוץ מן המים ומן המלח ה"ה כמהין ופטריות, דהעירוב מועיל רק משום דמחשב כאילו דר ואוכל שם, והנהו לאו מזון נינהו. מיהו במים מעורבין במלח, מערבין עירובי תחומין ומבואות. וי"א שיערב בהן קצת שמן שפ"ו ה'). ושיעור ערובי תחומין, אם מאכל, צריך כדי ו' ביצים (ת"ט) ובמניח עירובו במשקין, צריך ב' רביעיות, שהן יחד כדי ג' ביצים. ובמערב לרבים, צריך לכל א' כך (תי"ג). אבל ערובי חצירות או שתופי מבואות, סגי בשיעור זה אפי' לרבים רק בערובי חצירות צריך פת שלם כשיעור זה. (שפ"ו ושס"ח ג'):

והכל ניקח בכסף מעשר כסף מעשר שני שהעלה ולירושלים:

חוץ מן המים ומן המלח דכסף מעשר שני צריך שיקנה בו בירושלים דבר שהוא פרי מפרי:

הנודר מן המזון מותר במים ובמלח לאו שנדר ממזון, דאז אסור רק בה' מיני דגן, רק מיירי שאמר כל הזן יהיה אסור עלי, והנהו לא זייני. (ונ"ל נמי דמיירי שנדר רק לזמן. דאל"כ לא חייל כלל, מדא"א להתקיים בלי מזונות הו"ל שבועת שוא (כר"ן שבועות רצ"ו א' ועי' ש"ך י"ד רי"ז סקכ"ט):

מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מדחזי לאחרים:

סומכוס אומר בחולין דס"ל דבעינן שיהא חזי ליה. אבל ביין לנזיר מודה דמערבין. משום דאפשר למתשיל עליה, וכדחזי ליה דמי. דאף דאין מתירין נדרים בשבת משום שבות. לצורך שבת מתירין (כא"ח שמ"א), והכי נמי צורך שבת הוא. אבל בתרומה אי מתשיל עלה הדרא לטבלא, ולא חזי עד שיחזור ויפריש תרומה אחרת, והרי אסור להפריש תרומה משום שבות. דמחזי כמתקן (כביצה פ"ה מ"ב). ואף דאינו צריך שיהיה העירוב חזי ליה רק בין השמשות, דהיינו בשעת קניית העירוב סומכוס ס"ל דגזרו על שבות בין השמשות אף לצורך מצוה, דהרי אין מערבין לתחומין רק לדבר מצוה, ואפילו הכי סבירא ליה דגזרו עליו ביה"ש. ולרבנן עכ"פ לאחרינהו חזי, וא"צ שיהיו ראויין לעצמו. (אמנם ק"ל לש"ס ל"ל למימרא דסומכוס ס"ל דגזרו אשבות ביה"ש הול"ל דמשום דצריך שיהיה העירוב חזי ביה"ש בשעת קניית העירוב, והן תרומה כיון דמקמי הכי לא הוה חזי, הו"ל כמניח אז עירובו והרי בביה"ש אסור להניח העירוב, דאקנויי רשותא בשבת אסור (כשבת פ"ב ס"ט). ואת"ל א"כ נזיר נמי, אע"כ דאף שלא הי' שלו קודם בין השמשות. אפ"ה במתשיל אז לא הו"ל אז כמניח העירוב ביה"ש. עכ"פ מה מקשי הש"ס לסומכוס דמ"ש נזיר דמותר ביין משום מתשיל. א"כ תרומה נמי אי בעי מתשיל. ומה קושיא, נזיר מצוה לאתשולי עליה (כנדרים ד"י ע"א), משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי (שם נ"ט א'). ואפשר י"ל דאף דלכתחילה אסור למתשיל בתרומה, כיון דאי עביד מהני. מחשב כדידי'):

ולכהן בבית הפרס שדה שנחרש בה קבר, דכיון דטומאתו רק מדרבנן. הקילו שיכול לילך לשם כשמנפח והולך ורואה שאינו מניע בהלוכו עצם כשעורה. א"כ יכול להיות הוא ועירובו במקום א', ואע"ג דלרבנן א"צ שיהיה העירוב חזי לעצמו כסי' ז', עכ"פ צריך שיהי' העירוב מונח במקום שיוכל המערב לבוא לשם, מדה"ל כאילו דר שם:

רבי יהודה אומר אפילו בבית הקברות דטומאתו מדאו':

מפני שיכול לילך לחוץ ר"ל לילך ולעשות מחיצה. ובש"ס גרסי' לחוץ ולילך וכו':

ולאכול ר"ל דיכול כהן לילך לשם כשיחוץ בינו להקברות ע"י מחיצת תיבה כשישב בה. והיא רחבה אמה על אמה ברום ג' אמות דאז אינה מקבלת טומאה. ונמשכת מבהמות מבעו"י שג"כ אינן מק"ט (אב"י כך כתב רש"י. ואילה"ק הרי גם בביה"ש עצמו מותר לכנס שם ע"י תיבה הנמשכת מהבהמות, דהרי אינו רק שבות ולא גזרו על שבות ביה"ש. י"ל כיון דאסור שמא יחתוך זמורה, דהו"ל איסור דאו' להכי גזרו על שבות כזה ביה"ש. וכ"כ הרא"ש פ"א דעירובין ס"ד ותוס' עירובין דל"ג א' ד"ה והא בסופו). וגם עירובו יכול ליקח בפשוטי כלי עץ שאינו רחב טפח, דאז אינו מק"ט אפי' מדרבנן גם אינו מאהיל דאל"כ הרי נטמא הכלי מדהאהיל על הקבר ונעשה אב ומטמאה לאדם ואע"ג דאין הכהן מוזהר עליו, דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו (כתוספתא דשמחות פ"ד, וכתוס' נזיר דנ"ד ב'), ורק בכלי מתכות שנטמאו במת י"א שהכהן יהיה נזהר מלהטמא בהן (כי"ד שס"ט), עכ"פ בשיגע בהן, אסור מלאכול בתרומה (ועי' תוס'). ואפי' הוא קבר בנין דאסור בהנאה, עכ"פ מה שקונה שם עירובו, זה לא מחשב הנאה, דמצות לאו ליהנות נתנו. ואף דמתהני מהמקום גם אחר שקנה שם שביתה, ס"ל לר"י דאין אדם מקפיד אם יאבד עירובו אחר שקנה שם שביתה, ונמצא דלא מתהני כלל, ואפי' אם יקפיד שלא יאבד, הו"ל כמקפיד על דבר שאינו חשוב ובטלה דעתו אצל כל אדם. ורבנן ס"ל אדם מקפיד על עירובו שלא יאבד אחר שקנה שם שביתה, ונמצא דמתהני מאיסור הנאה, מדמשתמר שם עירובו, ואפילו מפקירו בפירוש לאח"כ לא מהני. דבטלה דעתו כלעיל. ולהכי, לרבנן אפי' לישראל אסור להניח עירובו בקבר בנין דאסור בהנאה מן התורה. דגמרי' שם שם מעגלה ערופה (כסנהדרין מ"ז ב'). אבל בקבר קרקע לכ"ע שרי לישראל, דקרקע עולם אינו נאסר. וי"א דתלוש ולבסוף חברו גם קרקע עולם נאסר (י"ד שס"ד). וקיי"ל דבבית הפרס מותר לכהן לערב, מדיכול לבא לשם ע"י נפיחה וכדאמרן. אבל להניח עירובו תוך קבר בנוי, אסור אפילו לישראל מדמתהני מאיסורי הנאה. ואף דאין מערבין לתחומין רק לדבר מצוה (ורק בדיעבד מהני אם עירב לדבר רשות. ולאבן עוזר תט"ו אף במערב ברגליו הדין כן) וא"כ מצות לאו ליהנות נתנו (עי' שקלים פ"ב מ"ב ודו"ק). י"ל דהא דקיי"ל דאין מערבין רק לדבר מצוה היינו אפי' יש בה נמי הנאת הגוף (בא"ח סתט"ו) והרי בכה"ג לא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו, דהרי הנודר מהמעין אסור לטבול בו ביה"ח (כר"ה כ"ח א'). א"נ י"ל עכ"פ רק בשעת קניית העירוב יש מצוה, ועכ"פ מדרוצה שיתקיים עירובו גם אחר זמן קנייתו. זה ודאי מחשב הנאה (ת"ט א'):

וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל וזהו כסוגיין (כ"ח א') דהא חזי למרובי בנים. מי לא תנן מערבין וכו' אמנם קשה כיון דסומכוס ס"ל דגזרו אשבות ביה"ש כמ"ש הר"ב בעצמו. א"כ גם ת"ק מצי ס"ל דבעינן חזי לדידיה. רק דס"ל דל"ג אשבות ביה"ש. מש"ה מערבין דאי בעי מתשיל ומפריש מניה. והו"ל כדידיה. ונ"ל דדייק הש"ס דאין זה טעם דת"ק מדנקט סתם ולישראל בתרומה משמע אף שאין לו רק ב"ס מצומצמות. וכעין זה כ' תוס' (ל"א א') ד"ה דמאי. וכן מבואר ג"כ בסוגיין. דב"ש ס"ל אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וקאמר ב"ה והרי מערבין ביו"כ מדחזי לקטנים. א"כ מבואר דלב"ה מערבין בתרומה מדחזי לכהנים. וכ"כ רש"י הכא. ואולם בפסחים (כ"ג ח') כ' רש"י הטעם דאי בעי מתשיל עלה ומפריש מנה. ודבריו צ"ע. אמנם ק' נמי אסומכוס דבעינן חזי לדידי' א"כ ישאר קו' ב"ה ממערבין ביו"כ. דמה דמשני ב"ש. התם איכא סעודה ראוי' מבעו"י. ה"ת לב"ש דלא ס"ל מתשיל גבי לנזיר ביין. אבל סומכוס דס"ל סברת מתשיל גבי נזיר א"כ תרומה נמי חזי מבעו"י ע"י מתשיל וצ"ע. עכ"ל. והנה קול עלה נדף מגדיא מסנקא. מ"ש הגאון הנ"ל דמהסוגיא (ד"כ א') דהא חזי למרובי בנים מוכח כר"ב. אחר מכ"ת אדרבה משם מוכח דלא כר"ב. דהרי בתירוץ קמא שם מוקי לה שהמערב מרובה בנים. וזה דלא כר"ב דסגי בחזי לאחר. ואשתמיטתי' אחמ"כ להגאון הנ"ל שהרי תוס' (ע"ז ד"ז א' ד"ה בשל) כתבו דבכל דוכתא תירוץ קמא עיקר. וכ"כ נמי (שבועות דמ"ז א' ד"ה ומאן) וכ"כ הרא"ש (ב"ב דנ"ב) בשם הגאונים. וה"נ קיי"ל (י"ד ססרמ"ב) בכללי איסור והיתר. דבכל דוכתא הדיעה הראשונה עיקר. וכן הסברא נותנת. ואף את"ל דאף דכל איבע"א הוא כאיכא דאמרי אעפ"כ הלכה כאיבע"א (כמגדל עוז פ"ד דחובל). עכ"פ אפ"ה טפי הו"ל להביא ראיה לר"ב מסוגיין (ד"ל ע"ב) דלא משכח לאוקמי מתני' דהכל לפי האדם וכו'. רק דאתיא כסומכוס. ש"מ דסתמא דש"ס ס"ל. דלרבנן אפי' בחזי רק לאחרינהו סגי. ולימא מסייע לי' לרי"ף שכ' הרא"ש בשמו (ב"ק פ"א אות ה'). דלעולם הלכה כשנויי' בתרא. וכן סתם הרא"ש כוותיה (ב"ב דצ"ח אות י"ב). (אב"י ועי' ברא"ש ר"ה פ"ג אות ה' בשיטה דניקב וסתמו ועי' עוד ברמב"ן מלחמות סוף תענית). ומה שהקשה הגאון הנ"ל דנימא דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן אי גזרו אשבות ביה"ש. או לא. במחכ"ת אי כ"ע ס"ל דבעינן דחזי לדידיה. וכסתמא דמתני' דכלים דהכל לפי האדם וכו' וכלעיל. ורק סומכוס ורבנן פליגי אי גזרו או לא גזרו אשבות ביה"ש א"כ אדמפלגי בעירוב. לפלגו בכל שבות אי גזרו או לא. ולפלגו באילן וקנה וקונדס (מ"ג). ובנפל עליו גל (מ"ד). דבכולהו מוקי הש"ס כרבי. מלבד דאין זה דרך הש"ס דנימא במסקנא דפלוגתא דהנך תנאי כהנך תנאי בחד פרקא אם אין בחד מהפלוגתות דבר חדש שאין בהפלוגתא האחרת. רק בדרך קו' אמרינן הכי בכל דוכתא. נימא הנך תנאי כהנך תנאי. וכן מסתבר. דהאיך ישמיענו בב' משניות סמוכים ב' פלוגתות ויהיו מתנאים נפרדים. ושניהן מענין א'. אמנם תמהתי ביותר. אם קו' הגאון הנ"ל קושי' היא. לא היה צריך לצמצם כל כך בתירוצו לומר מדסתם משמע נמי דמיירי אפי' באין לו רק ב' סעודות. דהרבה רווח והצלה יש להמלט מקושיא זו. דמדסתם משמע נמי דמיירי בתרומה ביד כהן. דלא מצי למתשל עלה (כנדרים נ"ט א'). או שכבר נאכל הנשאר. ואי יתשיל הרי אכל טבל למפרע (ח"י תל"ז סק"י). או שאין בעלי' כאן שיתשילו או שאין חכם כאן להתירו. רק הגמ' נקט הכי לפי הס"ד רק לסומכוס. דלדידיה לא הוה מצי הגמ' לאוקמה בכל הנך גוונא דהרי בל"ז קשה למאי דס"ד התם דמיירי בב"ס מצומצמות. א"כ הדרא תירץ תוס' שם (ד"ה תרומה) להיות קושי'. דא"כ למה נקט סומכוס דרק בחולין מערבין. הרי אפשר נמי שיערב בתרומה וביש לו יותר מב"ש מצומצמות. אע"כ דלס"ד ר"ל דמיירי שאינו רוצה לערב רק בב"ס מצומצמות. דאז אי אפשר שיערב רק בחולין ולא בתרומה אבל אי הוה מוקי לה בתרומה ביד כהן וכו' וכדאמרן. הרי הנך גוונא לא שייכי בחולין. א"כ ודאי הדרא תירוץ תוס' להיות קו'. דא"כ למה נקט רק בחולין. הרי אפשר לערב גם בתרומה ובגוונא דאמרן. שהיא יותר מב"ס. ואינה ביד כהן. ולא אכל מהנשאר. מיהו כל זה לסומכוס דנקט מלת חולין. אבל לת"ק דרצה הגאון הנ"ל לאוקמה באופן דלא שייך מתשל. ודאי מסתבר טפי לאוקמה בסתם תרומה שכבר קבלה הכהן או שכבר אכל קצת מהנשאר. דלהכי קיימי הפרשת תרומה. מדנוקמא במערב רק ב"ס מצומצמות שאין כן הדרך. כמ"ש רש"י (בד"ה ומאי פסקא). וקושיא ב' שהקשה הגאון הנ"ל לרש"י פסחים. במחכ"ת אשתמיטתי' שכבר הקשו כן שם תוס'. ועי' במהרש"א שם. וכדי להצדיק צדיק מעיקרא רבינו ע"ר רש"י זצוק"ל. נ"ל דא"צ להניח קושיא זאת בצ"ע. דלפי מה דאמרן לעיל דיש ב' תירוצים בגמ' (עירובין דכ"ח א') דלתירוץ קמא דמוקי לה באמת במרובי בנים. על כרחך הא דמערבין בתרומה לישראל וביין לנזיר. רק משום מתשיל הוא. ואף לבתר מ"ש הרא"ש (ע"ז ד"ז) בשם רש"י. דבשל סופרים לישנא בתרא עיקר. והכא של סופרים הוא אפ"ה הכא ע"כ קיי"ל כלישנא קמא דאצטרך לטעמא דמתשיל. דהרי קיי"ל כרבה. דאופה מיו"ט לחול אינו לוקה (כפסחים מ"ו ב'). דאפי' בדאו' אמרינן הואיל אפי' לקולא. א"כ מכ"ש הכא דמדרבנן הוא. דנימא הואיל ומתשיל ואת"ל חומרא הוא. היכא דא"א לאתשולי עלה. עכ"פ מדלא מתרץ הש"ס פסחים (כ"ג א') דר' אביה ס"ל כתירוץ קמא דגמ' עירובין הנ"ל. דטעמייהו דרבנן משום מתשיל. וא"כ לא נהנה מתרומה. על כרחך גם להך תירוצא מקשי. דעכ"פ השתא עדיין לא מתשל. ומכ"ש שהקושיא היא אליבא דתירוץ בתרא דעירובין (שם) דטעמי' דרבנן מדחזי לאחרינהו. דנהנה מתרומה להדיא. א"נ נ"ל איפכא. דהרי בל"ז ק' קו' תו' התם. מה מקשי לר' אבוה האיך מותר לערב בתרומה. עכ"פ הרי קיי"ל מצות לאו להנות נתנו. ולא מחשב העירוב כהנאה. אע"כ דקו' הש"ס אינו מכח מה שנהנה מהמצוה רק אי נימא דתרומה אסור בהנאה. א"כ האיך יערב באסורי הנאה שאינה שלו. א"כ הא תינח אי נימא דסוגיא דפסחים התם ס"ל דתירוץ דמתשיל עיקר. מקשי שפיר. דעכ"פ קודם התשלה אינה שלו. אא"א דטעם דחזי לאחרינהו עיקר. א"כ מאי קושיא. כמו דצריך שיערב במילי דחזי לאכילה ואפ"ה מערבין בגודגדניות לחשוכי בנים. מדחזי לאחרינהו. כמו כן באיסורי הנאה דתרומה. אף דלא חזי לדידי'. עכ"פ כהנים יכולין ליהנות. להכי שפיר נקט רש"י טעמא דמתשל. וה"ה דהוה מצי הגמ' לתרוצי התם. דמכח התשלה מחשב כדידיה וכתירוצנו הנ"ל. רק תירץ האמת. דבאמת מותר ליהנות מתרומה. וקושיא ג' שהניח הגאון הנ"ל בצ"ע לסומכוס למה למה. מערבין לגדול ליו"כ. דליכא למימר כתירוץ ב"ש מדאיכא סעודה ראויה מבעו"י. דהרי בנזיר ביין מודה. וליכא גביה סעודה ראויה מבעו"י. אע"כ דמכח מתשיל מחשב כסעודה ראויה. א"כ תרומה נמי נהוי מה"ע כסעודה ראויה. לא ידענא מה קושיא. דודאי היכא דאיכא סעודה ראויה מבעו"י להדיא. כ"ע מודו דא"צ שיהיה סעודה ראויה ביה"ש. כעירוב ביו"כ. ורק היכא דליכא סעודה ראויה מבעו"י רק ע"י מתשיל. ס"ל לסומכוס. דצריך שיהיה גם ביה"ש חזי ע"י מתשל כיין לנזיר. דחזי ביה"ש למתשיל לצורך שבת לשתות יין. אבל תרומה אסור למתשיל ביה"ש. מדליכא צורך שבת כלל. וס"ל גזרו אשבות ביה"ש (וכתוס' ד"ל ע"ב ד"ה אלא). גם אי מתשל הדרא לטבלא. אמנם ק"ל אמאי דקאמר הש"ס תרומה נמי שייך מתשיל. וכ"כ לתירוצא קמא בגודגודניות. על כרחך טעמא דרבנן בתרומה משום מתשיל. ומאי מהני. הרי עכ"פ הו"ל ב' הואיל דלא אמרי' (כפסחים ל"ח א'). ואת"ל כל שבידו לא מחשב הואיל (כרש"י שם ד"ה או דלמא). עכ"פ אף דע"י מתשל מחשב כראוי לאכילה. עכ"פ השתא אינה שלו. והאיך יערב בדבר שאינה שלו. דאף שיש לו בה טובת הנאה לתנה לכל כהן שירצה. עכ"פ הרי קיי"ל (קדושין נ"ח א') דטובת הנאה אינה ממון. ורק במודר הוה ממון (כנדרים דפ"ה) מדגם וויתור אסור במודר (כרלח"מ פ"ה מאישות). ואי"ל דעכ"פ משום דמותר ליהנות מהתרומה הנאה שאינה של כלוי (כתוס' יבמות ס"ו ב') להכי לענין עירוב מחשב כדידיה. או דכמו דמהני סברת מתשל דלחשב כחזי לאכילה. כ"כ מה"ט מחשב כדידיה. ליתא דא"כ מה מקשי בקדושין (שם) אמתני' התם איך רשאי לקדש בתרומה הרי אינה שלו. לישני ליה דמשום דמותר להנות ממנה הנאה שאינה של כלוי או משום מתשיל. מחשב כדידי'. ואי"ל דס"ד הא דמערבין לישראל בתרומה. מיירי בישראל שירש טבל מכהן. דמפריש התרומה והיא שלו לגמרי. שיכול למוכרה לכהן (בכורות י"א). ליתא דהרי קיי"ל (רמב"ם פ"ה מאישות ה"ו) מתנות שלא הורמו כהורמו דמי. א"כ הו"ל ככבר בא ליד כהן שהיה אבי אביו. ותו לא מצי מתשיל עלה (כנדרים ט' א'). ונ"ל דאע"ג דע"י הואיל ומתשל מחשב כדידיה ומותר לערב בו. עכ"פ לענין קדושין (שם) ממונא בעינן. וכל עוד דלא התשיל לאו ממונא הוא. ואל תתמה שיהיה דבר כדידיה ואפ"ה לא הוה ממונא. דהרי חמץ שעבר עליו הפסח ודאי לאו ממונא הוא (כפסחים ד"ל ע"א). ואפ"ה מחשבה כדידיה דהגוזלו ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן מדהיה יכול להחזירו לנגזל (כב"ק צ"ח ב'). וכך כ' סמ"ע (ח"מ שפ"ו). ואף דלש"ך שם פטור. התם טעמא אחרינא הוא. משום דה"ל גרמי חייב רק משום קנסא. וכל דלא שכיח ל"ג אבל עכ"פ מודה דכדידיה דמי. ואע"ג דבהניח עירוב מחמץ שעבר עליו הפסח. ודאי לא היה עירוב. ואי מחשב כדידיה. אמאי לא. ומ"ש מתרומה. י"ל דבכה"ג. ודאי בין בעירוב בין בקדש בו אשה. לא מהני. מיהו בעירוב טעמא לחוד ובקדושין טעמא לחוד. בעירוב משום דאף דכדידי' דמי עכ"פ לא חזי לאכילה. ובקדושין אף דכדידיה הוה. עכ"פ לא הוה ממונא (ועי' קדושין נ"ו ב') אבל תרומה כיון דראוי לאכילה. וע"י הואיל מחשב כדידי'. אף דאכתי לאו ממונא הוא לקדש בו אשה. אפ"ה מותר לערב בו. דלעירוב לא בעינן שיהיה ממונא גביה. ואין להקשות לפי מ"ש תוס' (ע"ז ס"ב א' ד"ה בדמיהן) דטעמא דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת. לאו משום דלא הוה ממונא. רק משום דקדושין גופייהו מחשבו הנאה. וכשמקדש נהנה מדבר שאסרה תורה ליהנות ממנה א"כ המקדש בתרומה אמאי אינה מקודשת הרי רשאי ליהנות ממנה. מדכתיב לכם. נ"ל דודאי מודו רבעת"ו דבעינן בקדושין שיהיה ממונא. ואסורי הנאה מחשבו ממונא. מדשוה אפרן פרוטה כשישרפן. רק דאסור ליהנות ממנה השתא למכרן לשרפן. משא"כ תרומה אף דרשאי להנות ממנו עכ"פ לא מחשב ממונא דידי'. או נ"ל לבתר מ"ש רמל"מ (פ"ה מאישות א') דאף היכא דהוה ממונא לגבי' דידי'. כל שאינו ממונא לגבי דידה. אינה מקודשת. א"כ ה"נ בקדשה בתרומה. אף אי נימא דמשום הואיל מחשב ממונא לגבי דידי' לענין עירוב. עכ"פ בקדשה בה ליכא ממונא לגביה דידה. דהרי איהי לא אפשר לה לאתשולי. דאף דאי יתשיל איהו יהיה אצלה ממון. עכ"פ מדלאו מצוה לאתשולי עלה (כנדרים נ"ט א'). לא סמכה דעתה. דבקדושין בעינן סמכה דעתה (כקדושין ד"ז ב'). אמנם ק"ל א"כ מה מקשי ש"ס עירובין (ד"ל ע"ב). דכמו דבתרומה אפשר למתשל. ה"נ בנזיר מה קו'. תרומה לאו מצוה לאתשולי. משא"כ נזיר. מדהו"ל כבונה במה (כנדרים ד"י ע"א). וי"ל:

ותמוהין דברי רמג"א [ת"ט ד'] שכ' וז"ל דאף שנטמא העירוב ואסור לו לאכלו. עכ"פ שרי לישראל. עכ"ל. ותמוה. וכי אסור לכהן לאכול חולין טמאין. ומה שתי' באשל שם דכהן מוזהר מלפסל גופיה [כחולין ל"ד ב']. במח"כ ליתא. דהתם קאמר שפיר מי ספינן לי' בידים אוכלין טמאין שמעורבין בנזיד הדמע שהוא תרומה. דהרי ודאי נפסל גופו ע"י שיאכל האוכלין הטמאין. ואסור לאכול עמהן התרומה שמעורב בהן. אבל שיהא כהן אסור לאכול חולין טמאין לא שמענו. ואף שרש"י [חולין דל"ה א'] כתב כן. הרי רבעתו"ס [שם דל"ד ב' ד"ה והשלישי] הוכיחו דלא כרבינו בזה יע"ש:

והקשה הקשה כברזל בני הרב המאה"נ החרוץ מהו' ברוך יצחק שליט"א. אמאי לר"י הוה עירוב מדאין מקפיד על עירובו. נגזור ע"ש תו עיו"ט דעלמא אטו שבת אחר יו"ט אי איפכא. דאז צריך להקפיד בעירובי כדי לילך בשני על עירוב זה. כלקמן בפרקן מ"ו. וכדגזרינן כה"ג (עירובין דל"ד א'). נ"ל דדווקא התם גזרי' מדאיכא חשש איסור הוצאה מרה"ר לרה"י דאו' משא"כ הכא בין שמקפיד או לא מקפיד הוא רק מדרבנן. וחילי מתוס' (עירובין דל"ד א' ד"ה גזירה) דבכל דרבנן ל"ג ביה"ש ול"ג אטו ב' יו"ט סמוכין. ומה ששאלני החריף מהו' יוסף במ"ש משענלאנקי נ"י. אמאי לרבנן בדיעבד אינו ערוב. נ"ל דה"ט משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אפי' באיסור דרבנן (כח"מ ר"ח) וה"נ אמרו רבנן לא תערב באיסורי הנאה. וכ"ש הוא דאית בי' דררא דאיסור דאו'. ובני הרב החרוץ הנ"ל שליט"א הוסיף בה דברים דאף למ"ש בפירושי פ"ה י"ח. דכל שחטאו מצד ד"א. כמכירה בשבת דאיסורו מכח הזמן. ל"א לא מהני. והרי ה"נ הנחת העירוב אינה איסור. רק מצד ד"א אסור שם. דהיינו משום שהמקום אסור בהנאה. י"ל התם מכירה בשבת אינו תלוי ושייך עם הזמן. דאפשר זה בלא זה. משא"כ הכא המקום והנחת העירוב צריכי להדדי וכל עיקר הנחת העירוב הוא שיהא שביתתו במקום הזה. וכיון דבשעת הנחת העירוב רצה שיהיה העירוב משומר אח"כ. כבר היה הנחת העירוב בעצמו באיסור. ולהכי לא מהני. עכ"ל בני הרב הנ"ל:

בכל מערבין ומשתתפין וכו'. ומצאתי כתוב בספר שארית יוסף שחבר החכם השלם ה"ר יוסף בן וירגא ז"ל וז"ל ראיתי תשובה לגאון ובה הקשה על מה ששנינו בכל מערבין וכו' והכל נלקח וכו' והנודר וכו' למה לא סדרם רבי במקומן כי מה דין מעשר ונדרים גבי עירוב ולמה עקרן ממקומן הטבעי כדי להביאם בשביל התיחסות מה ותירץ שרבי כשסדר המשנה פעמים מצא דברים סדורין ובאין ופעמים סדרם הוא כפי חכמתו איש על מקומו ואותם שסידרו כבר ע"י הראשונים לא נראה לו לשנות הסדר וזה מטעם שחייב אדם לומר בלשון רבו ומשנה זו מעירוב כן מצאה והראשונים לא היו שונים כסדר המסכתות אבל היו מחברין דברים הדומין באיזה דמיון ולא תקשה להם למה עשו כך כי הם היו שונין באותו סגנון לפי שהיה מועיל להם שלא לשכחם כדמיון הדברים אוחזין זה לזה ויזכרו עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וטעמא דאין מערבין במים ומלח משום דטעמא דעירובא דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו בני החצר כדי מזונותיהן בבית אחד נעשו כולן כאילו דרים בתוכו ונמצאו כולם רשות אחת וכן בעירובי תחומין נעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל: ירושלמי א"ר אחא דר' אליעזר היא דתנינן לקמן פ"ז בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר"א א"ר יוסי דברי הכל היא מערבין בחצרות ומשתתפין בין בחצרות מן בתחומין (צ"ע) מתני' דר"מ דתני כל דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא מערבין בו עם הפת אין מערבין בו השום והבצלים על דעתיה דר"מ אין מערבין בהן. תנינן תרין כללין ולא דמיין חד לחד בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח בין בדבר שהוא נאכל חי כמות שהוא בין בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא רישא בין ר' ישמעאל בין ר' עקיבא סיפא כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל וכו' ע"כ. עוד שם בירושלמי והביאו ספר הרוקח בסי' קצ"ב ז"ל חוץ מן המים ומן המלח ירושלמי לפי שהוא מין קללה ואין הגוף ניזון הימנה והטעם במדרש ויכולו בפסוק וה' המטיר על סדום ע"כ:

חוץ מן המים ומן המלח. אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ והכא הא איכא נמי כמהין ופטריות וגודגדניות שהוקשו לזרע וכפניות ותבלין ופולין יבשין ועדשים וחטין ושעורים מהרא"ש ז"ל. גמרא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ וכו' ר' אלעזר ורי יוסי ברבי חנינא חד מתני' אעירוב וחד מתני' אמעשר האי לא שנו דבעינן למימר השתא חד מתני אעירוב לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו הוא דאין מערבין אבל במלח ומים המעורבין מזון הוא לטבל פתו בו ומערבין וכתבו תוס' ז"ל בסמוך מוקי כשנותן לתוכן שמן וקשיא דתיפוק ליה משום שמן כדפריך לקמן אמעשר והכא לא שייך שנויא דהתם. וי"ל דהכא איצטריך דאע"ג דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות ע"כ. וחד מתני אמעשר לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלת בפני עצמו היא דאין ניקחין בכסף מעשר אבל מים ומלח מעורבין יחד ניקחין בכסף מעשר מאן דמתני אמעשר כ"ש אעירוב כדפי' תוס' ז"ל דדבר שאין צריך תקון אם ניקח בכסף מעשר כ"ש דמערבין בו ומאן דמתני אעירוב אבל אמעשר לא משום דפירא בעינן כדילפי' לה מכלל ופרט ולמאן דמתני אמעשר מוקמינן לה בגמ' דהיינו דוקא כשנתן לתוכן שמן אז נקחין ופריך לה אביי ותיפוק ליה משום שמן ומשני לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה דבשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכה"ג שרי וכדתניא בברייתא בגמ':

הנודר מן המזון וכו'. ובירושלמי ומנין שכל הדברים קרויין מזון רב אחא בר עולא אמר ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון מה ת"ל מזון אלא מכאן שכל הדברים קרוין מזון ע"כ. ואיתא נמי שם ר"פ הנודר מן המבושל ובפ"ג מינין:

וכתוב בתשובת מהר"י קולין שרש צ"ט וז"ל ונחזיר לעיקר התירוץ שתירצת דלהכי לא קתני הנודר מן הבשר אסור בכל בשר וכו' דא"כ ה"א התירא דדגים דומיא דאיסורא דכל בשר וכי היכי דאיסור דכל בשר הוא בכל מקום ה"נ התירא דדגים ואינו כן ומתוך תירוץ זה חילק הרמב"ם בין עופות לדגים לפי דבריך. וקשיא לי חדא דלמה לא יוכל התנא לשנות אסור בכל מיני בשר דמשמע בכל ענין חוץ מבשר דגים וחגבים שאינו אסור בכל אדרבה לפו הנראה לע"ד כשהוא שונה מותר בדגים וכו' טפי משמע בכל ענין מבשנותו אסור בכל בשר חוץ מבשר דגים וכו' דאז לא היה מחליט ההיתר של דגים כולי האי אלא דהוה אומר דבשר דגים וחגבים יוצאים מכלל שאר כל בשר שהוא אסור בכל ענין. אבל דגים וחגבים אינם אסורין בכל ענין. אבל השתא דקתני מותר קא פסיק ותני בכל ענין. ועוד דמה תאמר בפרק בכל מערבין דקתני בסגנון הזה לא פחות ולא יותר דתנן התם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח הנודר מן המזון מותר במים ומלח עד כאן לשון המשנה. והתם נמי איכא למידק מאי טעמא לא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ מן המים ומן המלח דלהוי דומיא דסגנון דרישא דהתם לא שייך לשנויי כדשנית הכא דפשיטא דהתירא דמים ומלח בכל ענין דהא לא זייני כלל ומשום כך אין מערבין ומשתתפין בהן כדפי' שם רש"י ז"ל. ואין לומר דהתם נמי לא בעא למיתני הכי דא"כ הוה משמע בכל ענין מותר במים ומלח דומיא דאיסור דשאר מילי ונימא דמים עם מלח אסירי על הנודר מן המזון חדא דלכאורה הכי הוא דהנודר מן המזון מותר אפי' במים עם מלח דאע"ג דלענין עירוב איקרי מזון כשהם מעורבין התם היינו טעמא דרגילות לטבל בהן פתם ושפיר מיחזי כקבוע שם דירתו כיון שנתן שם דבר הראוי לאכול עם הפת ואע"ג דמצד עצמו לא חזי למידי אבל לענין נדר הדעת מכרעת שהיה מותר דהא לא זייני מצד עצמו כלל ואפי' מעורבין יחד ועוד ק"ק לפי דבריך וכו' ע"ש עוד ועיין ג"כ שם בשרש קע"ז:

מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. ואיתא בפוסקים ומערבין לגדול ביום הכפורים אע"פ שהוא אסור לאכול מפני שהוא חייב להתענות ע"כ וכמו שאכתוב מן הברייתא בס"ד: ומתני' דלא כב"ש דתניא בש"א אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובה"א מערבין אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב"ש סברי התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום ומוקמי' בגמ' להא מתניתא דשמעת מינה מיהא שהיו ב"ש מודים בעירוב דלא כחנניא דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא היו מודין בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם. ואיכא בגמ' ברייתא אחרת דלא אתיא אלא כחנניא אליבא דב"ש:

סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס. בירושלמי משמע קצת דגריס סומכוס אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס מעתה אפי' בין הקברות ראוי הוא לעבור על שבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח ולתחוב בכוש ובקיסם ולאכול ע"כ וצ"ע. אחר זמן רב מצאתי שהגיה כן ה"ר יהוסף ז"ל. וכתב ברוב הספרים (מצאתי הגי') אף בחולין לכהן בבית הפרס ובקצת ספרים מצאתי (הגי') סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס. ונ"ל שיש כאן ט"ס כי לפי הספרים דגרסי אף הכל מדברי סומכוס הוא וה"ק כמו שמערבין לישראל בתרומה כך מערבין אף לכהן בחולין בבית הפרס ודוקא בחולין ולא בתרומה כי התרומה כיון שנכנס לבית הפרס נטמאה ואסורה באכילה אבל בחולין אע"פ שאין הכהן רשאי ליכנס לשם מ"מ כיון שלא נאסרו החולין לשם אפשר לנפח ולילך לשם ודוק וכן היא הגי' בתלמוד ירושלמי עכ"ל ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל סומכוס אומר בחולין דמידי דחזי ליה בעינן וכו' עד סוף. אמר המלקט דסומכוס סבר כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והקשו תוס' ז"ל מהאי טעמא נמי נזיר לא יערב ביין כיון דשבות הוא לשאול על הנדרים בשבת כדאמרינן פ' מי שהחשיך ותרצו ז"ל דלצורך שבת נשאלין כדאמרי' התם והאי הוי לצורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת:

ולכהן בבית הפרס וכו'. ביד בפ"ו הל' עירובין הי"ז ופי' מערבין לכהן בתרומה ומניחו במקום שנחרש בו קבר וכתב ה"ר יהונתן ז"ל דמיירי בתרומה שלא הוכשרה אם היא תרומת פירות או תרומת דגן שנילושה במי פירות ואינה יכולה לקבל טומאה ואע"ג דבעינן דוכתא דליהוי איהו מצי למיזל ולמישקליה ולמיכליה התם וקני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שכב שם בבית הפרס אפ"ה שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר לכהן ליכנס וכו' כדפי' רעז"ל: וכתבו תוס' ז"ל ובמצוה רבה אפי' בלא נפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהם כדי להציל מידם כדאמרי' בע"ז ובפ' מי שהוציאוהו וכו' והא דאמרינן בפסחים אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם משום דאיכא כרת אם לא יעשה פסח והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא העמידו דבריהם כיון דטומאת כהן ליכא כרת אלא לאו לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאפי' אם מערבין לדבר הרשות אורחא דמילתא היא לערב לדבר מצוה כדאמרי' בפ' כיצד משתתפין ע"כ:

אפי' בבית הקברות. ס"א בין הקברות:

מפני שיכול לילך לחוץ. כך צ"ל. וברב האלפסי ז"ל הלשון כך מכני שיכול לצאת לחוץ ולאכול. ואית דגרסי במקום ולאכול ולוכל גם הר"מ דילונזאנו ז"ל בנכ"י וירוש' והרא"ש שיכול לחוץ ולאכול והוא פועל ומקור מלשון חציצה לחוץ בחולם כמו לרוס את הסולת ע"כ. אבל ברוב המקומות כך הלשון מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע"ג דחזי לישראל משום דהוי במקום אחד ועירובו במקום אחר והיינו טעמא דת"ק דלא הוי עירוב ולאו משום דס"ל כסומכוס ומיהו ר' יהודה משמע דסבר כסומכוס מדקאמר ולאכול וכן קאמר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה משמע דבעי מידי דחזי ליה ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ בסוף הסוגיא. וה"ר יהונתן ז"ל כתב ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות וכו' רבנן ס"ל דאין מניחין ערובי תחומין לכהן בבית הקברות ואפי' יהיה חולין לפי שאינו יכיל ליכנס לשם אלא ע"י שידה תיבה ומגדל וס"ל דאהל זרוק לאו שמיה אהל כלומר אהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים וכיון שאין בין הטומאה והשידה והתיבה והמגדל פותח טפח מקריא טומאה רצוצה ובוקעת עד לרקיע ור' יהודה פליג ואמר דמערבין בבית הקברות דס"ל אהל אע"פ שהוא זרוק שמיה אהל ואינה בוקעת ומגינה בפני הטומאה וא"ת היאך יקחנה מעל הקבר שאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר מתרץ בגמ' שיכול להביא בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואינם יכולין להביא אצלו טומאה כיון שאין ברחבן טפח ואפי' יהיה לו רוחב טפח מצד אחד אם יהפכנו לאותו הצד שהוא פחות מטפח אינו מביא את הטומאה לכהן האוחז אותו בידו עכ"ל ז"ל והרשב"א ז"ל הוא לבדו פסק הלכה כר' יהודה מפני שמקיל בעירוב אבל כל הפוסקים חלקו עליו דהלכה כחכמים: