משנה עדויות פרק ח׳ משנה ד׳

איל קמצא. איל הוא מין הארבה דומה לאיל תרגום חגבים קמצין והעידו שהוא מין החגבים הטהורין ומותר לאכלו ותרגום טהור דכי וטהורין דכיין ובית מטבחיא הוא בית המטבחים והוא בית ידוע בעזרה ששוחטין בו הקדשים ועוד נצייר אותם במקומו מן העזרה כשנצייר צורת המקדש כולו במס' מדות. ורצונו לומר במשקה בית מטבחיא הדם והמים שמשתמשין בו לשם והעיד שאותן המשקין טהורים ואינם מקבלין טומאה מן הטומאות בשום פנים ובטומאת משקין מחלוקת בין החכמים שיש מי שסובר שהיא דאורייתא ויש מי שסובר שהיא מדרבנן ובזה משא ומתן גדול ועוד נבאר אותו בעיקריו במסכת טהרות אבל אפי' מי שאומר שטומאת משקין דאורייתא משקה בי מטבחיא דכן הלכתא גמירי לה וכמו כן אותם המשקין אינן מכשירין לטומאה לא הדם ולא המים שמשתמשין בו באותו המקום והוא אמרם לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ועל דרך הדחייה אמרו בגמ' שהדם בלבד אינו מכשיר ונתבאר אחר כן שהוא כדם כלו' משקה בית מטבחיא כולן אינן מכשירין ואמנם היות דם הקדשים לא יכשיר סמכוהו לזה שנא' בדם חולין על הארץ תשפכנו כמים אמרו דם שנשפך כמים מכשיר לפי שעיקר הכשר ודאי הוא למים כמו שנאמר וכי יותן מים על זרע ולמדו שאר הששה משקין לפי שהם דומים למים בייחוד קריאת השם ומהם מה שנקרא בשם המים כמו שנבאר במסכת (משקין) [מכשירין] והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זו שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחיא טהור וכן יתבאר כולן בדין [צ"ל טומאה. יעב"ץ.] ולא כיוסי בן יועזר:

ודיקרב למיתה מסאב ביארו בגמרא שהוא ספק טומאה ברשות הרבים טהור לפי שענין אמרו דיקרב שנודע בבירור שנגע במת הוא שנטמא אבל כשהוא ספק הוא טהור וזכר המת לפי שהוא החמור בכל הטומאות כל שכן מה שהוא למטה ממנו שספקו ברשות הרבים טהור וכן הענין שאומרים תמיד שספק טומאה ברה"ר טהור אבל לכתחלה נאמר לאותו האיש שנסתפק אינך מפסיד שתטבול כיון שהמים מצוים על דרך שמירה ואמר הוא כי אינו צריך טהרה ואפילו לכתחלה ולפיכך נקרא יוסי שריא לפי שהתיר שלשה דברים כמו שאתה רואה וכן דרכן שכל בית דין שמתיר שלשה דברים נקרא בי דינא שריא ופסק ההלכה בספק טומאה ברשות הרבים שנאמר לו אינך מפסיד לטבול ואם לא טבל ונגע בקדשים הם טהורים בלא ספק לפי שספק טומאה ברשות הרבים מכלל ספיקות שטהרו חכמים ועדותו ברורה והלכה למעשה:

איל קמצא. פירש הר"ב מין חגב וראשו ארוך וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב כתיבי. והני אין ראשן ארוך. הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. ור' יוסי בן יועזר דורש בכלל ופרט וכלל. ומרבה כל כעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן במשנה דסוף פ"ג דחולין. ואיכא מ"ד בראשו ארוך לא פליגי דלכ"ע שרי [ה"ג התוס'] והכא בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמיפלגי. מ"ס רובא כל דהו בעינן. ומ"ס רובו דמינכר בעינן גמרא פ"ב דע"ז דף ל"ז:

דכן. פי' הר"ב טהור חרגום טהור. דכי. וטהורים דכיין. הרמב"ם:

דאינון דכיין. כתב הר"ב איכא מ"ד דכיין טהורים לגמרי. דטומאת משקין לאו דאורייתא דדריש כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר כדאיתא בפ"ק דפסחים דף ט"ז. והא דתנן בפרק ז' דפסחים מ"ז הציץ מרצה על טומאת הדם. ההיא דלא כר' יוסי בן יועזר כדאיתא בגמרא. ועיין בפי' הר"ב במ"ו פרק ט"ו דכלים שמפרש ג"כ שהן טהורות לענין הכשר וכן פי' הרמב"ם שם ובכאן. ומ"ש הר"ב איכא למ"ד. דכיין טהורים מלטמא אחרים. וכו'. במ"ט פ"ד דטהרות. ואיכא נמי מ"ד התם במ"י דאפילו אחרים מטמאים מדאורייתא. והיינו אוכלים אבל לא כלים. עיי"ש בפירוש הר"ב:

ודיקרב למיתא מסאב. כתב הר"ב ה"ק וכל דיקרב ודאי למיתא מסאב אבל ספק וכו' ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור דאורייתא. דכל איסור ספק מסוטה וכו' ומה סוטה רה"י וכו'. גמ' פ"ב דע"ז [דף ל"ז] הלכתא מסוטה גמרינן לה. מה סוטה רה"י וכו' כלומר והלכך לית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא רה"י ממילא ספק ברה"ר טהור. דהעמד דבר על חזקתו. והלכתא גמירי לה לאו דוקא אלא העמד וכו' כ"פ התוס'. ובגמרא דריש מסכת נדה איתא טעמא דהעמד וכו' אבל במי"א פ"ד דטהרות מייתי ליה הר"ב דספק טומאה בר"ה טהור. מצבור טמא בפסח וכו'. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב ואין מורין כן. פירש"י ברבים דלא לזלזולי ביה טפי:

על איל קמצא מין חגב:

דכן ר"ל שמותר באכילה:

ועל משקה בית מטבחייא דם ומים שבבית מטבחייא שבעזרה:

דאינון דכיין י"א דר"ל דאינן מקבלין טומאה, מדטומאתן רק מדרבנן, במקדש לא גזרו. וי"א דר"ל שאינן מכשירין דבר אחר לקבל טומאה, אבל הן עצמן מקבלין טומאה מדאורייתא. מיהו י"א דגם שיטמאו לאוכלין אחרים נמי דאורייתא:

ודיקרב במיתא מסתאב ר"ל דוקא בוודאי נגע במת. אבל ספק אם נגע בטומאה, אפילו בטומאת מת, אם בר"ה יעמידנו על חזקתו וטהור וקודם עדותו אמרו, הלכה ואין מורין כן:

וקרו ליה יוסי שריא מדהתיר ג' דברים שנהגו בהן איסור:

העיד יוסף בן יועזר וכו' (כן הגיה הר"ר יוסף ז"ל בפ"א וכן הגיה גם כן בפ"ק דמסכת אבות. ואיתא בפ"ק דפסחים דף ט"ז ודף י"ז (ולא גרסי מלת רבי כן הגיה הרי"א ז"ל גם מחק אלף דקמצא וכתב במקומה ב' יודין גם הגיה דכי ביוד והשני בנון לבד). וכתבו תוס' ז"ל שם בדף י"ט דלר' עקיבא דאית ליה התם טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא לית ליה דכן פי' דכיון דמדאורייתא טמאין היכי מצו רבנן לטהורינהו. ואיתה בפ' ואלו [מותרין] ד' י"ט ברייתא ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' ל"ז) מתני' גופה ותוס' פ' אלו טרפות (חולין ד' ס"ה.) ורב הוא דס"ל התם בפסחים דדכן לגמרי ושמואל ולוי ס"ל דלעצמן יש להן טומאה מן התורה להטמא. וכתבו תוס' ז"ל בפסחים ד' ט"ז דבחולין פ' שני ד' ל"ו משמע דמשקי ביוד גרסינן וכן נמי משמע בסוף פירקין מדקתני דכן לשון רבים ודלא כמ"ד דלא קאי רק אדם ולא אמים של בית המטבחיים ומאי משקים משקים דעלמא כדאמרינן מאי בוגרות בוגרות דעלמא ע"כ. וכן כתבו ג"כ שם בחולין. ושם בפסחים בדף י"ז אמרינן רב תני משקי בית מטבחייא בטית דהיינו הדם והמים ושמואל נמי הכי ס"ל ולוי תני משקי בית מדבחייא דהיינו היין והשמן ג"כ שהם משקי המזבח ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דלוי. וכתב שם רש"י ז"ל דלר"ש דההיא ברייתא דת"כ דרב כי אתמר דכן דיוסי בן יועזר אמים לחודייהו אתמר למאי דמפרש רב פפא התם מילתיה דר"ש ע"ש. וכתוב בהר"ן ז"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות בדף ש"ו דמאחר דמשקי בי מטבחייא ודאי הם כולם שאובין ואעפ"כ קתני בפ"ק דפסחים בברייתא משקי בי מטבחייא בכלים טמאים ובקרקעות טהורין משום דחזו למיטבל בהו מחטין וצנוריאות אלמא מדאורייתא אפילו כולו שאובין כשר וכן כתבו תוס' ז"ל שם בפסחים דף י"ז וכתבו עוד די"ל דטעמיה דגזרו שאיבה אטו דילמא אתי לאטבולי במאנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא ע"כ. ועיין עוד במה שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ג' ד' כי שם הארכתי בס"ד. וביד בפ' עשירי דהלכות טומאת אוכלין סי' י"ו ובפ' שני דהלכות ממרים סימן ח'. ושם בפ' עשירי כתב הואיל ודם הקדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ ממשקין בית המטבחיים עכ"ל ז"ל:

איול קמצא כך מצאתיו מוגה בויו. ודיקרב למיתא מסאב כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל: