משנה עדויות פרק ד׳ משנה ח׳

ב"ש שאומרים שהצרה חייבת בחליצה לפי דעתם ראוי כשחלצה חזרה גרושה ופסלה מן הכהונה ולדעת ב"ה אינה גרושה לפי שיהא כאילו חלץ לאשה שאינה אשת אחיו או שגירש אשה שאינה אשתו וכשנתייבמה הצרה פוסלין לפי שהוא זנות והזונה אסורה לכהן:

ולא נמנעו אלו מאלו לפי שלא היו חושדין אלו ואלו שיטעו אותם בדבר שסוברין שהוא אסור שיאמרו להם שהוא מותר וכבר בארנו הלכה זו בראש יבמות ג"כ:

בית שמאי מתירין את הצרות לאחין וכו'. שנויה בספ"ק דיבמות וע"ש:

בית שמאי מתירין את הצרות לאחים [יבמות פ"א מ"ד], ור"ל מי שנשא אשה שהיא ערוה לאחיו, ועוד אשה אחרת, ומת בלי בנים, אז איתה שהיא צרת הערוה מותרת להתיבם לאחיו:

חלצו הצרות להאחין:

בית שמאי פוסלין מן הכהונה ר"ל הצרות שחלצו אסורה לכהן, דחלוצה אסורה לכהן מדרבנן [אה"ע ו']:

ובית הלל מכשירין דשלא לצורך נחלצה, וכנחלצה מנכרי דמי:

בית שמאי מכשירין הצרות לכהן כשנתאלמנו מיבמיהן:

ובית הלל פוסלין דמדנבעלה לאסור לה, נעשת זונה, שאסורה לכהן:

לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא חששו שמא זאת האשה צרת ערוה היתה ואסורה לשוק עד שתחלוץ. אבל בניה משוק גם לב"ש כשירים, דהרי רק בני חייבי לאוין נינהו דמותרין לקהל:

ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי ולא חששו שמא זאת האשה מזרע צרה שנתיבמה היא, שלב"ה חייבי כריתות היא שבניה ממזרים. ואפ"ה לא נמנעו, מדהיו מודיעין זה לזה במה שהן מחמירין:

לא נמנעו להיות עושים טהרות אלו על גב אלו להשאיל כליהן זמ"ז, מדהיו מודיעין להן במה שהן מחמירין:

וק"ל דמהכא משמע דצריך המתיר להודיעו להאוסר, כדי שלא יכשל לפי דעתו, אף שלפי דעת המתיר מותרין לגמרי, ואף דלדעתו אין כאן משום לפני עור לא תתן מכשל, אפ"ה אסור, דלא כמהר"ל בן חביב בתשובה [סי' קכ"א], וק' הרי בחולין [דקי"א] פליגי, דלרב דגים שעלו בקערה אסור לאכלן בכותח, ולשמואל מותר. ואמרינן התם דר' אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, והביאו לפניו דגים שעלו בכותח ולא אכל. א"ל שמואל, לרבך [ר"ל לרב] יהבי ליה ואכיל ואת לא תיכל. אתא לקמיה דרב, א"ל הדר ביה מר משמעתתא. א"ל חס לי דלספי לי מידי דלא סבירא לי, עכ"ל הגמ'. א"כ חס לן נמי לומר ששמואל אמר שקר לר"א שהאכילו לרב אע"כ שהאכילו לרב ולא הודיעו שעלו בקערה, וק' שפיר וכי רשאי היה שמואל להאכילו. וי"ל דהא דקאמר שמואל לר"א לרבך יהבי ליה ואכל, לא שנתן לו במכוון. אלא שקרה כך שאכלן רב אצל שמואל, מבלי שידע שמואל שעלו בקערה. והביא אח"כ ראיה לר"א דשריין, דאל"כ השתא בהמתן של צדיקים וכו' צדיקים עצמן לא כ"ש [כחולין ד"ה ב']. ור"א לא הבין דברי שמואל, וחשב שהאכילו במכוון ורב הדר בו. והשיב לו רב דחס ליה לשמואל להכשילו, רק דלא הבין דברי שמואל, אלא שקרה כך, והביא ראיה מדהזדמן שאכלתים ש"מ דשריין. ול"מ היה נ"ל דהא שהשיב רב חס ליה וכו', ר"ל מה אתה מסתפק שהאכילני מידי דלא ס"ל, וודאי הדרני בי. אלא שרש"י לא פירש כן. ובדברינו יתורץ קושית תוס' שם שהקשו אמאי דקאמר התם הך דרב לא בפירוש איתמר הרי אין לך בפירוש יותר מזה שאמר חס לי, ותירצו במח"כ בדוחק, והיו יכולין לתרץ אולי מחמיר על עצמו היה. אמנם לפי דברינו מתורץ בפשיטות. מיהו נ"ל טפי דהא דהודיעו ב"ש לב"ה וב"ה לב"ש הכא, ר"ל מתורת חסידות, ולא מצד דינא, דאל"כ מה קמ"ל. וכן משמע לישנא ביבמות [די"ד ב'] דקאמר דמודעי אהדדי, ללמדך שחיבה וריעות נהגו זל"ז. ואי מדינא אסור, מהיכא מוכח שחיבה וריעות נוהגת ביניהן. ומזה נ"ל ראיה לספר חסידים [סי' תק"ן] ותשובת שערי אפרים [סי' צ"ז וצ"ח] דאשה שאירעה אבל ולא ידעה, מותר בעלה לשמש עמה, דכ"ש הוא מהך דהכא:

ב"ש מתירין וכו' שנויה בפ"ק דיבמות. ומצאתי במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל שכתב וז"ל בכל המשניות ל"ג לכל זו המשנה ע"כ: