משנה עדויות פרק ד׳ משנה ה׳

אמרו כרם רבעי וה"ה בשאר אילנות שחייבין בערלה ואמנם זכר הכרם על דרך משל ואמרה תורה בנטע רבעי קדש הלולים ואמר במעשר קדש לה' ב"ה דרשי קדש קדש וידינו בו דין מעשר והוא שמוסיף בו חומש אם פדאו לעצמו כמו שנאמר אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו וחייב בביעור והוא שיסיר אותו מביתו כשישלים עניינו כמו שבארנו בפרק חמישי ממעשר שני וזהו שאמר (יתעלה) בערתי הקדש מן הבית ולפיכך ג"כ אינו חייב בפרט ועוללות לפי שהוא כמו מן המעשר אלא דורכין אותו כולו ויאכל בירושלים כמו מעשר שני כמו שבארנו בפרק שביעי מפיאה וב"ש אומרים אין דנין בו בשום דבר מאלה הדינין לפי שלא נתבאר במקרא כלום מזה ומעמידין אותו ממון בעלים אבל יאכל בירושלים ולפיכך יפדו העניים לעצמם הפרט והעוללות כדי שיאכלום בארצותם וישארו דמיהם בידיהם כדי שיאכלום [בירושלים] והלכה זו נשנית בפרק שביעי מפיאה ובפרק ה' ממעשר שני:

כרם רבעי וכו'. שנויה משנה ו' פ"ז דפאה. וע"ש ועוד היא שנויה במשנה ג' פ"ה דמע"ש:

וב"ה אומרים כולו לגת. והא מלתא נמי חומרא לב"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית. הראב"ד:

כרם רבעי [פאה פ"ז מ"ו]. ולאו דוקא כרם, דה"ה כל עץ מאכל, בשנת ד' מנטיעתו מעלה פירותיו או דמיהן לירושלים ואוכלן שם, כמו מעשר שני:

בית שמאי אומרים אין לו חומש דכשפודה הפירות בביתו א"צ להוסיף חומש מלבר כבמעשר שני:

ואין לו ביעור דא"צ לבערו מהבית כשמבער המעשרות בערב פסח שנת ד' וז' בשמיטה:

ובית הלל אומרים יש לו דילפי קודש קודש ממעשר שני:

ויש לו עוללות פרט, הם הגרגרים שנפרטין ונופלין בשעת בצירה. ועוללות הם גרגרי ענבים יחידים שאין להם כתף ונטף [פאה פ"ז מ"ג וד'], ופרט ועוללות שייכים לעניים. וס"ל לב"ש דאפילו בכרם רבעי נמי שייכים לעניים. וה"ה שאר מתנת עניים דחייב בו, דכחולין גמור חשוב:

והעניים פודים לעצמן ומעלין הדמים לירושלים כשירצו לאכול הפירות כאן:

ובית הלל אומרים כולו לגת דממון גבוה הוא כמע"ש, וכולו לבעלים שיעלוהו לירושלים או דמיו:

[ומ"ש רתוי"ט דהא מלתא נמי חומרא לב"ה היא ככל פרקן, דהרי מחמיר לגבי עניים. והקשה בתוס' חדשים, א"כ ב"ש מחמרי להיפך גבי בעה"ב. ותירץ הוא דהחומרא לב"ה, דדינו כמע"ש שאין מקדש בו אשה [כקידושין נ"ד ב']. ותמהני דנמדד לו כמדתו לרתוי"ט, אבל במדה יותר טפופה, דאי לעניין קדושין, וודאי יש חומר טפי לב"ש דמתקדשת ונאסרה לעלמא, יותר מחומרת ב"ה דאינה מתקדשת בו. וכעין זה הקשו תוס' קידושין [דס"ח א' ד"ה לחומרא], ותירוצם לא שייך הכא. ולפעד"נ כיון דפלוגתייהו דלב"ש חולין גמורים הם, רק צריכים פדיון מדכתיב הלולים אחליה והדר אכליה, וב"ה ילפי קודש קודש ממעשר, דהוי כמעשר שני. א"כ בלא קידושין יש כמה וכמה חומרות במעשר, שאין מוכרין ואין ממשכנין אותו וכדומה, וגם בירושלים יש כמה חומרות בדמי מעשר, שאינו קונה שם בהן רק פרי מפרי וגדולו מהארץ וכדומה, שכולן לב"ש אינן נוהגין בדמי רבעי. ואף שגם לב"ה מסתעפים כמה קולות. עכ"פ עיקרא דמלתא דאקרי קודש חומרא היא. אמנם במשנה ב' דבה"א שכחה נ"ל דמחשב חומרא לב"ה. מדהו"ל חומרא לבעה"ב, דאי"ל דלהוי כשאר דיני ממונות דלא שייך גבייהו חומרא, משום דמה שהוא חומרא למר הוה קולא למר, ומה"ט נ"ל דממונא מאיסורא לא ילפינן, ודו"ק [ועי' תוס' ב"מ ד"כ ע"ב]. ליתא, דהיינו בב' בנ"א מיוחדין. משא"כ הכא רק הבעה"ב מיוחד וניכר לנו וידוע חומרא שעליו שיוציא מחזקתו. אבל עניים אינן מיוחדין ונכרים לנו, דהרי יכול ליתן לכל מי שירצה. והרי עדיפא מנה אשכחנא בערכין [דכ"ז ב'] דב"ש ס"ל אין מוסיף חומש על עלויו, ולב"ה מוסיף, ומקשינן ולתנייה גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, מדהו"ל חומרא נגד בעה"ב המוחזק, אף דבאיפכא הו"ל לב"ש חומרא להקדש, ויש לו תובעין מהגבאי. מכ"ש הכא שאין העני יכול לתבוע בדין מדמצי א"ל לחבירך אתן]:

כרם רבעי וכו' שנוייה היא בפ"ז דמסכת פאה ובפ"ה דמסכת מעשר שני. ואיתא בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ד.) ובר"פ כיצד מברכין פליגי תנאי מ"ס בכולהו מתני' גרסי כרם רבעי כדכתיב בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומ"ס בכולהו גרסינן נטע רבעי דס"ל דרבעי בהדי ערלה שייך וכל היכא דנהגא ערלה נהוג רבעי. ובברייתא תניא רבי אומר לא אמרו ב"ש אלא בשביעית אבל בשאר שני שבוע בש"א יש לו חומש ויש לו ביעור:

ובה"א יש לו ביעור מחק הר"ר יהוסף מלת ביעור. ופי' הר"ש שיריליו ז"ל ובה"א יש לו למ"ד דפליגי בשביעית טעמא דב"ה היינו משום דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר לקולא לא ילפינן ולמ"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפרש בפרק האיש מקדש דב"ש לא גמרינן קדש קדש ממעשר וב"ה סברי גמרינן קדש קדש ממעשר:

יש לו פרט ויש לו עוללות הך בבא בין לרבי בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתא דלרבי דגמרי ב"ש נטע רבעי ממעשר שני אית להו לב"ש כר' יהודה דמעשר שני נכסיו הוי ומש"ה חייב בחלה וה"נ גבי כרם רבעי יש לו פרט ויש לו עוללות דנכסיו הוי ולרשב"ג דלא גמרי אתי שפיר טפי דשניהם נכסיו גמורים נינהו והא דכתיב בתרוייהו קדש היינו דצריך להעלותם לירושלים וב"ה דפליגי היינו משום דס"ל דמעשר שני ונטע רבעי ממון גבוה נינהו כר"מ דהאיש מקדש:

והעניים פודים לעצמם אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה: [הגהה עיין במ"ש שם פ"ז דפאה ושם פ"ה דמעשר שני]:

כולו לגת ואין לעניים בו כלום עכ"ל ז"ל. ופירש הראב"ד ז"ל והא מילתא נמי חומרא לב"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית ע"כ: