משנה עדויות פרק ד׳ משנה י׳

אם הוסיף על שבת אחת יוציא ויתן כתובתה או יתחרט ויתיר שבועה וכמו שביארנו בפרק חמישי מכתובות. ופירוש אור לשמונים ואחד ליל אחד ושמונים מעת לידתה נקבה ועיקר הלכה זו כי האשה שילדה וולדות הרבה אינה חייבת אלא קרבן אחד ואם הפילה כמו כן היא חייבת קרבן ובלבד שיהא בו מצורת האדם כמו שנתבאר בריש כריתות ולשון התורה ביולדת נקבה כי אחר מלאת שמונים יום תביא קרבן והוא שנאמר ובמלאת ימי טהרה וגו' וכל נפל שהפילה האשה באלה השמונים יום אינה חייבת עליו קרבן לדברי הכל לפי שהוא בימי הלידה הראשונה ודינה דין האשה שילדה וולדות הרבה וכשהפילה יום אחד ושמונים אין מחלוקת ג"כ שהיא חייבת קרבן לפי שהוא לידה השנית כיון שעברו ימי הלידה הראשונה אבל מחלוקתם במה שתפיל ליל אחד ושמונים ב"ש אומרים כאילו הפילה בתוך ימי טהרה ואינה חייבת זולתי קרבן אחד בשביל שהוא מוטל עליה מן הלידה הראשונה וב"ה מחייבין אותה שני קרבנות אחד על הלידה הראשונה וקרבן שני על הנפל כאילו הפילה אותו יום אחד ושמונים שהוא אחר מלאת ועוד תבא הלכה זו בראש כריתות ולשם נבאר ונפרש לאיזה ענין חולקים בליל אחד ושמונים ליולדת נקבה ולא נחלקו במה שתפיל ליל א' וארבעים אם יולדת זכר:

וסדין. שלמת פשתים יתעטף בו האיש אומרים ב"ש אינו חייב בציצית לפי שהציצית בפשתים שעטנז מפני התכלת שאינו אלא מצמר תכלת וזה מותר ביום לפי שנאמר וראיתם אותו וזכרתם ולמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה ומדרך בני אדם שלובשים סדיניהם בלילה ואם לבשו בלילה ובו תכלת יתחייב מלקות לפי שלא נאמר אתי עשה ודחי ל"ת אלא ביום שלבישתו מצות עשה וב"ה לא גזרי לכסות לילה:

וכלכלת השבת אמרו בתאנה המיוחדת לשבת ונשארה מאותה תאנה כלכלה אומרים ב"ה כיון שפירות אותה תאנה מוכנים לשבת תמיד ומעיקרנו שבת קובעת למעשר הנה כבר נקבעו למעשר ואין מותר לו לאכול מכלכלה זו ואפילו עראי עד שיעשר וב"ש אומרים לא הוקבעו למעשר ביחוד זה וכבר קדמה הלכה זו בפרק ד' ממעשרות:

המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו'. שנויה במתניתין ו' פ"ה דכתובות וע"ש:

בית שמאי אומרים שתי שבתות וכו'. עיין מ"ש בשם התוספות ברפ"ח דכתובות:

המפלת לאור שמנים ואחד וכו'. שנויה בארוכה במשנה ו' פ"ק דכריתות וע"ש:

סדין בציצית. כתב הר"ב וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר וכו' הוי כלאים בסדין של פשתן. וביום דהוא מצותו. אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז. וא"ת דהיכא דאפשר לקיים שתיהם לא אמרינן דדחי [וכמ"ש במשנה ד' פ"ב דיבמות] והכא אפשר לקיים שתיהם בשלא ילבש אלא טלית של צמר. כבר תירצו התוספת. בפרק אלו נערות [כתובות דף מ' ד"ה כגון]. שאין זה חשוב אפשר. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכין. [דכתיב(דברים כ"ב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וסמיך ליה גדילים תעשה לך] למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן. א"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה. כ"מ פ"ג מהלכות ציצית [הלכה ו']:

בית שמאי פוטרין. פי' הר"ב דגזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מחייב. גזירה וכו'. ואפילו ממינו נמי פטרי ליה דלמא אתי למיעבד תכלת. והלכך שייך שפיר לשון פטור תוס' פ"ד דמנחות דף מ' [ד"ה סדין]. וכתב רש"י ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמפטריה מציצית משום גזירה ההיא. הא אותיבנא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ'). ומשנינן דכל דבר שאמרו לך ב"ד שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה. דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים. ע"כ. ועמ"ש בריש פ"י דיבמות בדבור תצא מזה ומזה: [ב)

כלכלת השבת כו' נשנה במשנה ב' פ"ד דמעשרות]:

המדיר את אשתו מתשמיש המטה [כתובות פ"ה מ"ו]. ור"ל שאמר לה כשנדר, הנאת תשמישך עלי, דבאמר הנאת תשמישי עליך, או שבועה שלא אשמשך לא מתסר, דמשועבד לה:

בית שמאי אומרים שתי שבתות תמתין ב' שבתות, ואח"כ או יתיר נדרו או יגרשה, דס"ל דיליף מיולדת נקיבה שטמאה שבועיים, דנדר דמי ליולדת, שהוא גרם לה:

ובית הלל אומרים שבת אחת כטומאת נדה דאורייתא שטמאה ז"י. דס"ל נדר דמי לנדה, דכעס הבעל מצוי כמו נדה שג"כ מצוי:

המפלת לאור שמנים ואחד [כריתות פ"א מ"ו]. ור"ל יולדת נקיבה, שאסורה לבעלה י"ד ימים, ואח"כ טובלת ומותרת לבעלה. אבל אסורה מקודש ומלכנס למקדש עד שתביא קרבנותיה ביום פ"א מלידתה. וזאת נתעברה אחר הי"ד יום והפילה בליל שלפני יום הבאת קרבנותיה, דהיינו בליל שלפני יום פ"א. [אבל ביולדת זכר אי אפשר, שהרי טמאה רק ז' ימים, ואח"כ טובלת ומותרת לבעלה, ומביאה קרבנותיה ביום מ' מלידה, וא"כ איך אפשר שתפיל וולד בל"ג ימים, והרי ילודת ולד הוא מ' יום [כנדה ד"ל ע"א]:

בית שמאי פוטרין מן הקרבן ר"ל מהקרבן שחייבת מלידה ב'. דאף דלידה ב' אחר מלאות היתה. עכ"פ לילה אינה ראוייה לקרבן, וכילדה תוך מלאת דמי, דאז הוה סגי בקרבן א' לכמה לידות:

ובית הלל מחייבין קרבן לבד גם ללידה ב', דאחר מלאות הוא:

סדין של פשתן שמתכסה בו האדם על מטתו:

בית שמאי פוטרין מלעשות בו ציצית. דסתם סדין תשמישו בלילה, שאז פטור מציצית. והרי התכלת שבציצית שהוא צמר צבוע [בלויא], הוא כלאים בסדין פשתן, והו"ל בלילה כלאים שלא במקום מצוה, וגזרינן ביום אטו בלילה. ואפילו מציצית פשתן נמי פטור, דגזרינן שיעשם מצמר, ויש כח ביד חכמים לעקור מצוה בשב ואל תעשה [יבמות דפ"ט ב']:

ובית הלל מחייבים בציצית אם לבשו ביום, דהתורה התירה בפירוש כלאים בציצית, אף דאפשר שלא בכלאים, ולא גזרינן ביום אטו לילה:

כלכלת השבת [מעשרות פ"ד מ"ב]. ור"ל סל פירות שיחדן לסעודת שבת, דמדחשוב הוא, קובע למעשר. מיהו זה רוצה לאכלן ארעי קודם שבת:

בית שמאי פוטרין ממעשר, דאין שבת קובע רק באוכל בשבת:

ובית הלל מחייבין דביחדה לשבת סגי גם להאוכל קודם שבת שיתחייב במעשר:

המדיר את אשתו מתשמיש וכו' שנויה בפ' חמישי דכתובות:

המפלת לאור שמונים ואחד נ"א אור לשמונים ואחד ושנויה בארך בפ"ק דכריתות:

סדין בציצית בשבת פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ה) וגם במנחות פ' התכלת (מנחות דף מ') ברייתא דמסיים בה התם ר' אלעזר בר' צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין ופירש הר"ב רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל וכן בערוך וגם רש"י ז"ל בלשון שני דאב"ש קאי היאך ב"ש פוטרין והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהין שתמהין עליו בני אדם אותם שאין יודעים שהוא מותר תמיהא איכא איסורא ליכא ופירשו עוד ז"ל דהאי דנקט לשון פיטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרין ומתירין משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא דכיון דלב"ש פטור הוו להו כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים ולב"ה דמחייבי ליה בציצית מותר ללובשו. ור"ת ז"ל חלק עליהם דאנן קיימא לן חובת גברא וב"ש חיובי מחייבי ליה מדאורייתא ולא פטרי אלא משום הנך טעמי דאיכא התם והלכך שייך שפיר לשון פיטור ע"כ. וז"ל הר"ן שם פ' במה מדליקין ובדין הוא דליתני אוסרין אלא הא דקתני פוטרין משום דס"ל דכלי קופסא חייבים בציצית והכא פטירי ולא שייך למיתני בהו אוסרין ע"כ והוא דעת רש"י ז"ל דדוקא מן התכלת היה נפטר משום גזרה אבל במינו דהיינו לבן חייב. אבל התוס' ז"ל ס"ל דב"ש אף מן הלבן היו פוטרין אותו והיינו דקתני לישנא דפטורין משום לבן עכ"ל ז"ל בקיצור כל מאי דאפשר. והשתא נמי דייק לישנא דקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדא"ר אלעזר בר' צדוק כל המטיל תכלת בסדינו וכו' כמו שכתבו שם תוס' ז"ל. ועי' בקולין שרש קמ"ז. ורבינו נתן בעל הערוך בשם הגאונים ס"ל דסדין אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתן וכן דעת רבינו תם ז"ל ג"כ. ועיין ג"כ בהלכות קטנות דהרא"ש ז"ל או באותן שבתלמוד או בפירושו שעל הרב אלפסי דף פ"ח ודף פ"ט ע"א ותוסיף לקח טוב וז"ל בקיצור מופלג ואפשר לדעת הרי"ף ז"ל שכשאמרו ב"ש וב"ה דבריהם בבית המדרש אמרו ב"ה דבריהם תחלה ואמרו מחייבין דאפילו בתכלת מחייבין והשיבו ב"ש על דבריהם ואמרו דאיסור איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתם הקדימו בית הלל דברי בית שמאי מפני ענותנותם שהיו מקדימין בכל פעם דברי ב"ש לדבריהם ואגב דב"ה שנו מחייבין שנו גם בדברי בית שמאי פוטרין ולעולם במינם מחייבין פשתן לפשתן ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל הביא טעם אחרון דקאמר ר' זירא התם. ואיתא בתוס' פ"ק דסוכה דף ג' ובהרא"ש פ' ואלו מגלחין דף מ"ג. והיא אחת מששה מקומות שהלכה כבית שמאי כדכתבינן בברכות ס' אלו דברים. ובית יוסף א"ח סימן ט' האריך בזה ובסוף דבריו כתב וכבר כתבתי דכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל סוברים דשאר מינים בר מפשתים וצמר רחלים לא מחייבי בציצית מדאורייתא כמו שנתבאר בראש הסימן נכון שלא לעשות הטלית משום דבר אלא מצמר רחלים כי היכי דלקיים מצות ציצית מדאורייתא וכן כתב האגור בשם הר"ר ישעיה והר"ר מולן ז"ל שירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ומיהו היכא דלא אפשר לו יעשה משאר מינים ובלבד שלא יעשה של פשתן כדי לחוש לכתחלה לדברי האוסרים ואי לא אפשר לו יעשה אפילו של פשתים ומברך עליו בהסכמת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ע"כ. וזה לשון הר"ר יהוסף ז"ל על מה שכתב רעז"ל וסברי ב"ש גזרינן וכו' כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שפירש מגומגם כי כך היה לו לומר סדין ב"ש פוטרין מן הציצית וכו' מהו זה שאמר סדין בציצית א"נ היה לו לומר סדין בציצית ב"ש אוסרין וכו' ואם היינו מפרשים סדין שיש בו ציצית ב"ש פוטרין את הלובשו מלאו דלא תלבש שעטנז הוה אתי שפיר טפי וצ"ע ע"כ:

כלכלת שבת וכו' שנויה בפ"ד דמסכת מעשרות: