משנה עדויות פרק ב׳ משנה ג׳

שאין קיום הגט אלא בחותמיו. לפי שקיום השטר אמנם הוא בעדות העדים לא בגוף הכתיבה ולפיכך תכתוב האשה גיטה והאיש מחילת אשתו שמחלה לו מן הכתובה לפי שהעיקר על העדים ועדות זו מעדות ר' חנינא סגן הכהנים והרביעית על המחט שנמצאת בבשר וזה כי כששחט קדשים בעזרה וחתך הבשר וכשהיה חותך מצא בבשר מחט טמאה טומאת מת והוא כשיכיר אותה שהיא המחט שנטמאה במת ואבדה לו ונסתפק לו אם נגע אותו הסכין במחט או לא נגע והעיקר אצלנו שספק טומאה ברשות הרבים טהור וכבר זכרנו זה פעמים מה שקדם לנו מן הפירוש ועוד יבא ביאור זה במסכת טהרות והעזרה היא אצלנו בחזקת רשות הרבים לרוב השתמשות בני אדם בה ולפיכך הסכין והאיש שחתך הבשר טהורין אבל הבשר הוא טמא בלי ספק לפי שהמחט הטמאה נמצאת בו וכבר ידעת כי מן העקרים המפורסמים שהאוכלים אינם מתטמאין אלא אחר הכשר ולפיכך העמיד הלכה זו בפרה של זבחי שלמים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקין טופח עליה כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה שבפנים במים וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא ואמנם הוצרכנו לזה ולא אמרנו שהבשר הזה נשרה במים מן המימות שמשתמשין בהן בבית המטבחים לפי שאותן המים אינן מכשירין כמו שנבאר במסכת זו וזהו מה שאמר משקה בית מטבחיא דכן ר"ל טהור ומן העיקרים שהאוכלים הטמאים מטמאין את הידים כמו שנבאר במסכת טהרות ובמסכת ידים וזה מדרבנן וכפי עיקר זה כיון שהבשר טמא יהיו גם כן הידים טמאות לולי עיקר אחר אצלנו אין טומאת ידים במקדש והוא דאמר ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש רוצה לומר כי רבנן שגזרו טומאת ידים לא גזרו על הידים טומאה במקדש ואם נמצאת זו המחט הטמאה בתוך הכרס הכל הוא טהור לפי שלא נגע בבשר שיטמא אותו ולא נטמא ג"כ הכרס עצמו לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה והואיל ואין שם הכשר אין שם טומאה כמו שזכרנו ואלו העדיות ברורות:

והתירו. וכן העתיק הר"ב ובפ"ב דגטין בגמ' דף כ' מייתי לה וגרסינן והכשירוהו.

לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה. כלומר אע"פ שהוא לא העיד אלא בדבר שבממון. וקשיא דוהאיש את שוברו מאי אצטריך לאשמעינן דהא נמי אינו אלא דבר שבממון. וי"ל דכותבת את גיטה והאיש שוברו מתני' היא בפרק ב' דגטין משנה ה'. ואהכי קאמר דמכאן אנו למדין אותה המשנה. נ"ל. ואכתי תקשה היאך אתה למד שהאשה כותבת את גטה מהא דשטרי הלואה. דבהלואה א"צ לשום שטר מן התורה כמ"ש בסוף ב"ב. הא מלתא מיתרצה במה שכתבו התוס' בגטין פ"ב [דף כ'] אההיא סוגיא דבעי למפשט מהכא דאשה ידעה לאקנויי והקשו דשטרי הלואה אין צריך אקנויי ותירצו דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה. ונותנים לו במתנה. או מוכרים לו שדות. דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר. כגון שדי קנויה לך או מכורה וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים. ע"כ:

שאין קיום הגט אלא בחותמיו. פי' הר"ב העדים החתומים וכו'. ולא דק לפרש כהלכה אלא כמ"ש שם בשם הר"ן דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. [*וכל שטר קרוי גט כמ"ש הר"ב ברפ"י דב"ב]:

הסכין והאדם טהורים. פירש הר"ב דספק טומאה ברה"ר היא וכו' דאילו רשות היחיד אע"ג דסכין אין בו דעת לישאל וכל כה"ג אף ברה"י טהור כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג דטהרות. הכא דאדם עסיק בה נשאלין עליה. גמ' [דפסחים דף י"ט]. ועמ"ש בשם הכ"מ במשנה ד' פרק ד' דטהרות:

והבשר טמא. כתב הר"ב ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה. בגמ' פ"ק דפסחים דף כ' בפרה של זבחי שלמים וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ופירש"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים. ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרי' בסיומא דביצה. ע"כ. ודאמרינן דעדיין משקה טופח עליה. פירש"י ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהוא בשעת הפשט. ע"כ. ועיין במשנה ו' פ"ד דמכשירין. דמים תלושים מכשירים. וכ"פ שם הרמב"ם בהדיא. ומסולקת קושיית התוס' [דף כ' ד"ה ובשעת] בזה. ועיין בתוס' דפסחים דף ט"ז [ד"ה חד]. ואין להאריך בזה. ומ"מ פי' הרמב"ם ועדיין משקה טופח עליו בענין אחר וז"ל כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה שבפנים במים. וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא וכו' דכל משקה בית מטבחיא דכן. משנה היא בפרק בתרא ושם פי' הר"ב הדם והמים ובהכי ניחא דלא מתכשר בדם היוצא בשחיטה דמכשיר. כדתנן במשנה ה' פ"ב דחולין. והכי אמרי' בהדיא בפסחים דף כ' דבדם לא מתכשר. משום דדם קדשים לא מכשיר. והרמב"ם ספ"י מהל' טומאת אוכלים כתב דהכא לא אמרן אלא להתטמא מדון תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חבת הקדש מכשירו. אע"פ שלא הוכשר במשקה. כמו שבארנו [בפי"ב מהל' שאר אבות הטומאות [הלכה י"ג]. ע"ש. וכמ"ש ברפ"ג דזבחים ועמ"ש רפ"ח לקמן בדבור והלבונה וכו'] והשיג הראב"ד דמדאורייתא היא אלא דמבעיא אי מונין בו ראשון ושני. והכ"מ השיב דזה לריש לקיש [בחולין דף ל"ז]. אבל לרב יוסף ליתא אלא מדרבנן ופסק כוותיה דבתרא הוא. ע"כ. וקשיא לי דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך כמ"ש הרא"ש בספ"ק דב"מ:

ואם נמצאת בפרש הכל טהור. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הרמב"ם. וכרב אשי בגמ' דפסחים [דף כ ] :

וכותב בכתב ידו השט"ח:

ואחרים חותמים להיות עדים על השט"ח:

ובא מעשה לפני חכמים והתירו התירו לעשות כן, דאעפ"כ יהיה השטר כשר אף שהמלוה כתבו:

לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה קמ"ל דאף באיסור אשת איש מהני.

והאיש כותב את שוברו שקבלה כתובתה. [ונ"ל דקמ"ל שובר. דלא תימא דוקא בשט"ח שלא נתחייב מלוה בכתב אחר בהפוך מהשט"ח, להכי אשמעינן אפילו שובר שכבר נתחייב הבעל בכתובה בהפוך מהשובר. אפ"ה כותבו הבעל. והא דנקט בעל ולא לוה שכותב שוברו. נ"ל דקמ"ל דלא תימא דוקא בשעת הדחק שאין הנותן הכתב יודע לכתוב, מותר המקבלו לכתבו. להכי נקט גט ושובר, ששניהן נכתבים בעת א', ושניהן יודעין לכתוב, ואפ"ה מותרים לכתוב להיפך, האשה גטה והאיש שוברו]:

שאין קיום הגט ר"ל קיום השובר, דכל כתב התחייבות קרוי גט [כתוס' גיטין ד"ב א']:

אלא בחותמיו ר"ל כל חוזק השטר נעשה רק ע"י עדים החתומים בו. אמנם בגט אשה, רק עדי מסירה כרתי [כאה"ע סי' ק"ל]:

ועל מחט שנטמא במת והכירה השתא. אבל ליכא למימר מדגזרו טומאה על כלי מתכות הנמצאים, דהרי בכה"ג #א) לא גזרו על שבות במקדש:

שנמצאת בבשר של קדשים, ויש ספק אם נגעה המחט בהאדם ובסכין שבידו:

והידים טהורות דעזרה ר"ה היא, וספק טומאה בר"ה טהור [ועו' יבקש דעת סי' ס"ה]. דאילו ברה"י אף דסכין וה"ה המחט, הוא דבר שאין בו דעת לשאול, וכה"ג ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד, עכ"פ מדנתטלטל הסכין ע"י האדם, הו"ל כיש בו דעת לשאול [כפסחים י"ט ב'] והרי בכל יש בו דעת לשאל אזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע [כסוטה דכ"ט א']:

והבשר טמא מדוודאי נגע בהמחט, וכבר הוכשר הבשר לקבל טומאה ע"י חיבת הקודש דמכשיר מדאו' [כחולין ל"ו ב' ומנחות ק"ב ב'] וכשנגע בו טומאה נפסל. אבל שיחזיר הקודש הנפסל ויעשה ראשון ושני, זהו מדרבנן. ובש"ס מסתפק דאפשר שגם זה מדאורייתא והניח בתיקו [כתוס' חולין ל"ז א' ד"ה כי]. ואין להקשות עכ"פ נטמאו הידים מדרבנן כשנגעו בהבשר. י"ל לא גזר. חכמים על טומאת ידים במקדש:

הכל טהור משום דמשקה סרוח אינו מק"ט, ולא נגעה בבשר כלל:

ותמוהין לי בזה דברי תוס' [חולין ד"ב ב' ד"ה דליתא]. שהקשה בש"ס שם למה בטמא ששחט מוקדשין צריך אחרי' רואין אותו שלא נגע. נשיילי' לשוחט. ומתרץ הש"ס, דליתא קמן דנשיילי'. והקשה בתוס' למה באין אחרי' רואין אותו נטמא הקרבן, הרי עזרה ר"ה וכל ספק טומאה בר"ה טהור. ותרנו דאי איירי בבמה אתא שפיר, דהו"ל ר"הי. ותמהני מאוד היכי אתא שפיר. דעכ"פ מדאזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע, והרי הנוגע שהיא הבהמה הוה אין בו דעת לשאול ב). ואי"ל דהא דאמרי' כל ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה ר"ל אפי' כשמטלטל האדם רק את המגיע ולא את הנוגע. ליתא, דא"כ היכי אמרי' בסוטה, [שם] דבאין בו דעת לשאול אזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע. הרי אי אפשר שיהיה הנוגע דשאבד"ל ולא המגיע, רק ע"י אדם שמגיען יחד. דבכה"ג אמרי' התם דלא אזלינן בתרה. וצ"ע]. והא דנקט והידים טהרות. והרי אם נחוש שנגעו הידים בהמחט נטמא כל גופו. היינו מדיש לחוש נמי שנגעו הידים בבשר שוודאי נטמא, וקמ"ל דא"צ לטובלן דלא גזרו על טוטאת ידים במקדש:

והא דמוקי לה [פסחים ד"כ ע"א] בהעביר הקרבן סמוך לשחיטה במים, וכשהפשיט נטף ממים שבעור על הבשר, והוכשר הבשר עי"ז לקבל טומאה מהמחט, ויחזור ויעשה ראשון ושני. אילה"ק ומה צריך לזה הרי תיבת הקודש הכשירתו. י"ל דאוקימתא דפסחים הנ"ל היינו אי נימא דחיבת הקודש אינו עושה ראשון ושני. אמנם לרמב"ם [פ"י מטומאת אוכלין], גם שיקבל טומאת עצמו אין חיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן, ומוקי למתני' דידן באמת בהעבירם במים. ונתקשה בו הראב"ד הרי בחולין [שם] מסתפק רק אם חיבת החודש עושה ראשון ושני, אבל לטומאת עצמו, קאמר התם בפירוש דהוי דאו. ומה שתי' הכ"מ דרמב"ם ס"ל כרב יוסף התם דהוא בתראה לגבי ר"ל, ואיהו ס"ל דחובת הקודש רק מדרבנן. כבר תמה עליו רתוי"ט כאן. דזה רק מאביי ורבא ואילך [כרא"ש פ"ק דב"מ אות מ"ט]. ולפעד"נ דאי נימא כי"א דכל היכא דפליג אביי או רבא עם חד מקמאי. אין הלכה כתלמיד במקום הרב [כמ"ש הרי"ף ב"ק ד"ט ב], א"כ י"ל דט"ס יש ברכ"מ, וצ"ל דרמב"ם ס"ל כרב יוסף דהוא רביה דאביי. ואיהו ס"ל דחיבת הקודש מדרבנן. אמנם מלבד זה אני תמה על ב' רבותינו אלה, האיך פירשו הסיגיא [חולין דל"ו ב] הנ"ל. דהנה ריש לקיש אבעי' ליה התם אי מונין מחמת חיבת הקדיש ראשון ושני אי לא. ובעי ר"א למפשט ליה, מדתניא מכל אוכל אשר יאכל. אוכל שבא במים מכשיר. ושלא בא במים אינו מכשיר. ור"ל דליכא למימר דאינו מכשיר כלל, דהרי כבר אתרבי מוהבשר וגו' דגם חיבת הקודש מכשיר, אע"כ צ"ל דהא דקאמר הברייתא שאינו בא במים אינו מכשיר, ר"ל לעשות ראשון ושני. ואהא משני *)(ר' יוחנן) דקרא דמכל אוכל וגו' לגופה אצטריך. לשרצים ולמת. ואהא קאמר הש"ס מתיב רב יוסף וכו'. והנה בפי' מתיב רב יוסף זה, יש לפנינו ב' דרכים, או דקאי על ריש לקיש. כלומר מאי מבע"ל אי חיבת הקודש עושה ר"וש או לא, הרי לא גרע משחיטה דעושה ר"וש, וכ"כ מקשי ר' זירא דחיבת הקודש לא גרע מבוצר לגת דג"כ עושה ר"וש. ולתרווייהו משיב אביי. דמהנך לא מוכח רק דעושה ר"וש מדרבנן, כשחיטה וכבוצר לגת דג"כ אין עושין רו"ש רק מדרבנן. זהו הפי' הא' בסוגיא. אולם אם נפרש כן. א"כ ק' מה הדר קאמר רב יוסף לאביי אמינא לך וכו' דר"ל מדמהדרת לי ולר"ז דחיבת הקודש עושה ר"וש דרבנן. א"כ מאי מבע"ל לר"ל. ומהדר ליה אביי. דאבעיי' דר"ל היינו אם עושה ר"וש דאוריי'. וקשה ומה צורך לש"ס לכל כפילות דברים הנ"ל ללא צורך, דפשיטא מדמהדר ליה אביי כבר לעיל לר' יוסף ולר"ז, דמשחיטה ומבוצר לגת לא מוכח רק דחיבת הקודש עושה ר"וש מדרבנן, מוכח ממילא כבר מדבריו. דמהנך לא אפשטה אבעיי' דר"ל דאיהו בעי אי תבת הקודש עושה ר"וש דאורייתא. לכן מסתבר טפי דמתיב רב יוסף לא קאי אאבעיי' דר"ל, אלא אברייתא קאי דקאמרה אוכל הבא במים וכו'. וכן משמע לישנא דרב יוסף ודר' זירא, דקאמרו ברבעיי' דידהו, והא לאו אוכל הבא במים הוא ור"ל היכא קאמרה הברייתא דאוכל שאינו בא במים אינו מכשיר, דע"כ ר"ל שאין עושין ר"וש, והרי שחיטה ובוצר לגת לא באו במים ואפ"ה עושין ר"וש. והשיב להן אביי דהייינו מדרבנן עושין ראשון ושני, וברייתא דקאמר דשלא בא במים אינו מכשיר לעשות ר"וש. היינו מדאורייתא, ואהא הדר תו רב יוסף וקאמר לאביי אם כדבריך א"כ מה מבע"ל לר"ל אם חיבת הקודש עושה ר"וש או לא. דס"ד דרב יוסף, דריש לקיש מסתפק דלמא אינו עושה רו"ש כלל, והרי לדברי אביי מוכח דעכ"פ עUשה ר"וש מדרבנן, דהרי חיבת הקודש לא גרע משחיטה ובוצר לגת. ועל זה משיב לו אביי דאבעיי' דר"ל היינו אי חבת הקודש שהכשרו מדאו', עושה ר"וש מדאורייתא, דעדיף משחיטה ובוצר לגת, שהכשרן גופיה מדרבנן. ואהא מסיק הש"ס, דמכלל דכ"ע ס"ל חיבת הקודש שהכשרו מדאורייתא. עושה רו"ש מדאירייתא דעדיף משחיטה ובוצר לגת שהכשירן גופיה מדרבנן, ואהא מסיק תו הש"ס דמכלל דכ"ע ס"ל חיבת הקודש לטומאת עצמו, מכשיר מדאו' מדכתיב והבשר. א"כ בין לפי' הסוגיא שהבאנו תחלה, בין לפי' הב', לא זכיתי לראות שום מקום רמז דס"ל לרב יוסף דהכשר חיבת הקודש לטומאת עצמו, הוה דרבנן. ואי משום דמדמו חיבת הקודש לשחיטה ובוצר לגת לעניין ר"וש, נימא נמי דדמו להדדי גם לעניין קבלת טומאת עצמן, דהוו דרבנן. ליתא. דילמא מתוך כ"ש קאמרו רב יוסף ור"ז, דמה שחיטה ובוצר לגת דהכשרן לטומאת עצמן גופיה מדרבנן, אפ"ה עושין רו"ש, כ"ש חיבת הקודש דהכשרו לטומאת עצמו דאו', מכ"ש דעושה ר"וש עכ"פ דרבנן. ע"כ דברי רבינו הרמב"ם נשארים בצ"ע, דהרי אין שום מ"ד דפליג אחיבת החודש לטומאת עצמו דהכשרו לאו דאו'. ואם נאמר דלרמב"ם, ר"א דפשט חבעיי' דר"ל מקרא דכל האוכל וכו', ס"ל דדוקא אוכל הבא במים מכשיר, ולא חיבת הקודש מכשיר כלל מדאו'. ליתא דא"כ מה מקשה הש"ס לר"א, אטו רשב"ל לית ליה דאוכל הבא במים דוקא מכשיר. מאי קו', הרי ע"כ לית ליה לרשב"ל דמים דוקא, דהרי לדידיה גם חיבת הקודש מכשיר מדאורייתא. ואהא שפיר פליג ר"א דא"כ מה ממעט קרא דכל האוכל. אע"כ כדאמרן, דכל הפלפול שבין ר"א ור"ל הוא רק לעניין אי מהני הכשר חיבת הקודש לעניין לעשות רו"ש, אבל לעניין דלהני לק"ט עצמו, לכ"ע דאורייתא. ודברי רבינו הרמב"ם נשארים בצ"ע, אם לא שנאמר שהיה לרמב"ם גירסא אחרת בש"ס. ומה שעוררני בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א דאפשר דסמך הרמב"ם אסוגיא דפסחים [דל"ה א'] דקאמר התם בפירוש דילפוחא דברייתא מוהבשר לרבות עצים ולבונה, אינו אלא מעלה בעלמא, ופי' רש"י שם, מדרבנן. וכ"כ בזבחים [דמ"ו ב'] אמרינן נמי, לפסילי בעלמא, ופי' רש"י שם דקרא אסמכתא בעלמא הוא. עכ"ל בני הרב שליט"א. לפע"ד מכל זה אין כאן ראיה לרמב"ם, דמפסחים וזבחים הנ"ל לא מוכח רק דהא דמרבינן מקרא דוהבשר דגם עצים ולבונה אע"ג שאינן בני קבלת טומאה, אפ"ה חיבת הקודש יחשיבה כאילו היו בני קבלת טומאה, זהו אסמכתא בעלמא, דדלמא קרא לא מרבי רק מאכל שראוי לק"ט, אבל מנ"ל שיעשה חיבת הקודש ב' פעולות, *)שעצים ולבונה יהיו נחשבים כבני קבלת טומאה, וחשיבם נמי כמאכל שהוכשר. כל זה הוא כוונת הש"ס בב' מקומות הנ"ל. אבל מה שהוא באמת מאכל, וודאי ילפינן שפיר מוהבשר שיהיה נחשב ע"י חיבת הקודש כאילו הוכשר. תדע, דאל"כ קרא דוהבשר ל"ל:

אף הוא העיד וכו' פ' שני דגיטין דף כ' ונראה שמה שכתב שם רש"י ז"ל אף הוא העיד ר' יהודה בן בבא במסכת עדויות טעות סופר וצריך להיות ר' חנינא סגן הכהנים אע"פ שלא מצאתיו מוגה בר"ש לוריא ז"ל:

שהאשה כותבת את גיטה שם היא שנויה:

שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה אליבא דר' אלעזר דהלכתא כותיה דעדי מסירה כרתי ותוי"ט כתב מה שפירש הר"ב העדים החותמין וכו' לא דק לפרש בהלכה אלא כמ"ש שם בשם הר"ן ז"ל דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי ע"כ:

ועל המחט בפ"ק דפסחים דף י"ט. והתם מסיים בה א"ר עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופריך התם ונימא ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש דהא סכין נמי טהור משום חשש הפסד הקדשים ומסיק רבא הנח לטומאת סכין דאפילו דלחולין נמי לא ימטמאה דהאי סכין דנגע דמאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל מטמא כלי אפילו מדרבנן ואי דנגע במחט הא אין כלי מטמא כלי אפילו מדרבנן. בפירוש רעז"ל כאילו נזרק דמו במקדש כחב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל כל זה מדברי רש"י ז"ל וסיום דבריו ונמצא טרפה לאחר הפשט בשרו בקבורה דאין מאכילין קדשים לכלבים ושריפה ליכא דאין שרפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה ע"כ:

ואם נמצאת בפרש הכל טהור ולא מטמא פרש לבשר משום דהוי משקה סרוח וקרא כתיב וכל משקה אשר ישתה. ואיתה בתוס' פ"ק דנדה דף ה'. וביד ס"פ עשירי דהלכות טומאת אוכלין. ופירש הר"ש שיריליו ז"ל וכותב בכתב ידו השטרות איך היה לוקח שדות מן הלווין שלו וכותב בכתב ידו השטר והקלף שלו והא קמ"ל ר' חנינא דאע"ג דהקלף שלו והמקנה דהיינו הלוה צריך לכתוב בקלף שלו ולהקנות שטר המכירה לקונה ובזה קונה השדה כדכתיב ואקח את ספר אפ"ה מהני בכה"ג שכותב בשלו ומקנהו למוכר ולא אמרינן דלא מקני ליה שפיר כיון דאין בדעתו שיעכב זו המקבל אצלו:

שהאשה כותבת את גיטה אע"ג דבעינן וכתב ונתן שהבעל יכתוב בקלף שלו אפ"ה האשה כותבת ומקנה הגט לבעל והוא מצוה לחתום:

שאין קיום הגט אלא בחותמיו ובשעת החתימה הקלף שלו גמור דגמרא האשה ומקנייא. וקשה היכי ילפינן גט משאר שטרות והא שטרות אינם אלא לראיה בעלמא דאפילו מלוה על פה היתה גובה ממשעבדי אי לאו משום דאין להקל כדאמרינן בפ' חזקת הבתים דמאן דיזיף בצנעא יזיף ומוכר שדהו בעדים אמרינן התם דגובה מנכסים משועבדים וכל שטרי מכר אינם אלא לראיה כדאמרינן בפ"ק דגיטין גבי כל השטרות העולים בערכאות של נכרים בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קני ושטרא ראיה בעלמא הוא וי"ל דמשמע ליה לתנא דמתני' כיון שאותו הזקן היה מלוה לכל בני הכפר מסתמא שגם הם היו גומלין עמו חסד ונותנין לו מתנות או היו מוכרין לו שדותיהם מפני דוחקם ופעמים שלא היו קנויין לו אלא בשטר כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכל שטרי הכפר היה הוא כותב ואחרים חותמין והכא ודאי בעינן ספר המקנה עכ"ל ז"ל. והם דברי התוס' ז"ל שם בגיטין: