משנה דמאי פרק ד׳ משנה ג׳

כבר בארנו שדמאי אינו חייב להוציא ממנו מעשר עני בשנים שמפרישין מעשר עני במקום מעשר שני וזהו בשנה השלישית מן השמטה והששית כמו שיתבאר ובאלו השנים אינם מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד לפיכך אומר ר' אליעזר אחר שלא יפרישו מעשר עני לא יקרא לו שם:

וחכמים אומרים יקרא לו שם. והוא שיאמר אחר שיפריש תרומת מעשר עשירית מה שנשאר הוא מעשר עני ולא יפרישהו ודעת חכמים בזה כדי שיתקיים מעשר שני המחויב לדמאי וידע שצריך על כל פנים להוציאו אחר תרומת מעשר לפי שמעשר עני הוא במקום מעשר שני כמו שיתבאר ואין הלכה כרבי אליעזר:

אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני וכו'. פי' הר"ב דלא נחשדו עמי הארץ וכו' וחכמים אומרים אעפ"כ קורא לו שם שהרי אינו מפסיד כלום וכו'. וקשה דבריש מכילתין מפרש דעמי הארץ חשודים על מעשר עני. וז"ל הר"ש. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יז) בעי רב יוסף למימר דמר סבר טביל ומר סבר לא טביל אמר ליה אביי אי הכי אדמפלגי בספיקו ליפלגו בודאי אלא דכולי עלמא טביל והכא בהא קמיפלגו מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני דכיון דממונא דידיה הוא אפרושי מפריש. ומר סבר נחשדו כיון דטריחא ליה מלתא לא מפריש. ובירושלמי מפרש רב הונא רבי אבא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה מאי טעמא דר' אליעזר מכיון שיודע שבעון מיתה הוא מפריש. מאי טעמא דרבנן בלא כך קורא לו שם וא"צ להפריש. כלומר בלא כך שיפשוט לך שמפריש. הא סגי בקריאת שם הלכך אין לחוש אם נחמיר עליו לקרות מספק *)מעט. והיינו כההיא שיטה דמכות דרבי אליעזר סבר על מעשר ראשון ומעשר שני נחשדו דלא מפרשי להו. הראשון משום תרומת מעשר דאית ביה והשני משום דבעי אסוקי לירושלים. אבל מעשר עני מפריש. ורבנן סברי אפילו הכי חשודין הן הלכך הלוקח קורא עליו ואין צריך להפריש וליתן לעני עכ"ל הר"ש. וכלומר הירושלמי הכי קאמר דרבנן לדבריו דרבי אליעזר קאמרי לדבריך דסברת דלא נחשדו והיינו דקאמרי בלא כך כלומר בלא זה שנאמר דנחשדו כסברתנו אלא שנפשוט ונודה לך שמפריש ולא נחשד הא סגי בקריאת שם וכו'. והר"ב שהוסיף על מלתייהו דרבנן דאמרי קורא לו שם וכתב הוא אע"פ וכו' אינו מפסיד. נתן מקום לטעות לומר דהכי סבירא להו לרבנן והרי מפורש דדוקא רבי אליעזר הוא דסבירא ליה הכי. אבל אפשר שהר"ב סובר דירושלמי חולק עם הבבלי וסבירא ליה דאף לרבנן לא נחשדו וכפשטא דמימרא דירושלמי. וא"כ הא דפירש בריש מכילתין אתיא כש"ס דבבלי והא דהכא כירושלמי. ואף הרמב"ם בפירושו ובחבורו פרק ט מהלכות מעשר כתב שסברת חכמים שיקרא שם למעשר עני גזירה משום מעשר שני דהא מעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני שבשאר שני השבוע ע"כ ס"ל נמי דלא נחשדו לרבנן כמו הירושלמי והוסיף טעם לשבח. אבל צ"ע דלא פירש כש"ס דידן וסוגיא זו נשנית עוד בפרק ואלו נדרים (דף עו) [צ"ל פ"ד] ע"ב. רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון דאילו מפקיר נכסיה והוי עני ושקיל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסי לא מפקר איניש דמרתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו ושנויא דרבא ארומיא דמתני' וברייתא דהתם קאי נמי לאביי והראב"ד לא השיגו בזה וגם בעל כ"מ לא העיר בזה כלום:

רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי דנהי דחשוד הע"ה על מע"ר ומע"ש. ה"ט משום דבמעשר ראשון יש בו תמ"ע שאסור לזרים. וירא להפריש מע"ר. דעי"ז יפסיד להפריש תמ"ע. וכ"כ מע"ש טריחא ליה מלתא להעלותו לירושלים. אבל מעשר עני דגם בהפרישו לא נאסר לעצמו. לכן מפרישו הע"ה מדגם טבול למעשר עני במיתה:

וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש לדבריו דר"א קאמרי. לסברתך עכ"פ היה ראוי שיקרא שם. לומר מעשר עני בצפונו או בדרומו דלא טריחא מלתא כלל. מיהו לדידן ודאי חשיד ע"ה עלה. וצריך חבר להפרישו. רק שהעני הוא הממע"ה:

כתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות לז]. וז"ל אמרי' בש"ס (מכות דף י"ז) טעמא דר"א כו'. ובמכות אמרי' טעמא דרבנן דטריחא ליה מלתא ע"כ. ואנא בעניותא לא ידענא מה צורך לרבינו לדחוקי בזה. דהרי תוס' שם לא הזכירו דאיירו במעשר עני. ודלמא באמת אמעשר עני א"צ שום טעם. דבל"ז אפי' יפרישוהו אינו גזל. מדאי בעי מפקיר נכסיה כנדרים הנ"ל. ורק אמעשר ראשון קאמרי. דביה לא שייך האי טעמא. להכי קאמרי. חדא דאין לו תובעין. ועוד שלא הפרישוהו. דסבר כל כמה דלא מפריש מעשר אינו חייב בתמ"ע כרש"י בכורות (ד' י"א ב) : כתב עוד רבינו הנ"ל וז"ל. הנה בסוגיא דנדרים תמיה לי הא ע"י הפקר לא חזי ליה כו'. עכ"פ הו"ל לש"ס לומר דה"ט דרבנן. דס"ל דנחשדו. וצע"ג עכלה"ט. ולפע"ד העבד ישראל. ל"מ אין זה מהדוחק ממ"ש רש"י (נדרים דף פ"ד סוף ע"א) דכל שלא נכתב בפי' לא ציית ע"ה. ועל כרחך אפי' רבנן ס"ל הכי. מדס"ל דחשיד אטבל דמעשר עני. א"כ כמו דלא ס"ל לע"ה דלא תוכל לאכל בשעריך. דקאי גם אטבל דמעשר עני. והיינו על כרחך מדאינו מפורש. כ"כ איכא למימר נמי דלא דריש לא תלקט מה"ט. ומצי שפיר להפקיר. רק דירא להפקיר כמ"ש הש"ס. אמנם עוד נ"ל לתרץ דסוגיא דנדרים ס"ל כירושלמי שהביא תוי"ט פ"ה דפאה מ"ה ד"ה שקבלו. דהיכא דמפקיר הכל תו לא מקרי בעל השדה. וכן צ"ל בכל מקום שמזכיר הש"ס אי בעי מפקיר כפ"ז דברכות דמזמנין עליו. וכ"כ פ"ג דעירובין דמערבין וכו' ובשאר דוכתי. בכולהו ק' למה לא מחלק הש"ס בין מי שאכל דמאי משדה שלו. או שקנה דמאי. דבאכל דמאי משדה שלו אין מזמנין עליו. אע"כ כדאמרן. השבני רבינו הנ"ל וז"ל נפלאתי. וכי יאמר מעכ"ת דכולהו הך סוגיי פליגי אההיא דחולין. דלא כפסק הלכה. וכל עיקרי הדינים שייכי רק בלוקח מע"ה ולא בע"ה עצמו. עכלה"ט: