משנה דמאי פרק ד׳ משנה א׳

אמרו בגמ' שהטעם בענין שהוא נאמן בשבת לפי שאימת שבת עליו ר"ל שעמי הארץ הוא חמור בעיניהם לעשות עבירה ביום שבת מפני כבוד היום לפיכך לא ישקר:

וחשכה מוצאי שבת. ר"ל ליל ראשון אחר צאת הכוכבים אבל בין השמשות במוצאי שבת אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום ומה שאמר בכאן מעשר ר"ל תרומת מעשר ומעשר שני המחויבים לדמאי כמו שבארנו והעיקר בידינו שתרומת מעשר של דמאי אע"פ שהוא ספק כשתתערב בפירות מתוקנים נדמעו ודין המדומע יתבאר לך אחר זה אמר שאם יפריש ע"ה תרומת מעשר של דמאי לפנינו ואחר כך חזרה למקומה ונתערב הכל נעשה הכל מדומע וכשנשאלהו אחר כך ואמר חזרתי והפרשתי אותו והוצאתיהו והתקנתי זה שהיה מדומע אומר ר' שמעון שזורי שהוא נאמן אפי' בחול כי הוא אומר כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת מדומע עליו ולא יתיר לנפשו אכילתו אחרי אשר נתערבה בו תרומה עד שיתקנהו וחכמים אינם מודים לזה ואומרים שאינו נאמן בחול בשום פנים ואפי' במדומע והלכה כר' שמעון שזורי:

חשכה מוצאי שבת. רצה לומר ליל ראשון אחר צאת הכוכבים אבל בין השמשות במוצאי שבת אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום. הרמב"ם:

מוצאי שבת לא יאכל. לשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מעשר הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקילו והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת [*ע"כ. אבל בחול לא האמינוהו בסמך שאילת שבת משום דאיכא למיגזר אטו שאילת חול. כך מנאתי בפירוש שהזכרתי]:

עד שיעשר. לשון הרמב"ם ז"ל תרומת מעשר ומעשר שני המחוייבים לדמאי כמו שבארנו ע"כ. לפי שתרומת מעשר גם היא מעשר מן המעשר לכך קראוהו בכלל מעשר. ועוד מצאנו בדברי רבי אליעזר במשנה ג פרק ו מעשרות שם לכלל מתנות כהונה ואף לתרומה גדולה. ועי' פרק ז משנה ו. ועיין לשון הירושלמי שאעתיק במשנה ד פרק ב דמעשרות:

אמר לו אחד וכו'. לא יאכל וכו' כסתם [משנה] דסוף פ"ד דבכורות כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והר"ב סובר דזו וזו הלכתא נינהו וכמו שאכתוב במ"ו בס"ד:

למקומה. כתב הר"ש סתמא [כדאמר] בירושלמי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת [*ר"ש אומר בין למקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת] והך פלוגתא דוקא בדמאי ולא בודאי עכ"ל. [*ועי' לקמן]:

רבי שמעון אומר. ל' הרמב"ם וחכמים אינם מודים לו וכו' והיינו דתנן ר"ש אומר. ולא אמר ר"ש. [*והא דכתבו הר"ב והרמב"ם דהלכה כרבי שמעון דגמרין פרק ד דחולין (עה.) ובשאר דוכתי איפסיק הכי כ"כ בכ"מ. ועוד בירושלמי אתא עובדא קמיה דרבי חנינא והורה כר' שמעון]:

שואלו ואוכלו על פיו. פירוש אם שהפרישה החבר או העם הארץ בפנינו לפי שיודע שלא נאמינהו ונפלה למקומה דהיינו לצ"ט שמהם הופרשה שואלין את העם הארץ אם כבר תיקנה גם כן לעצמו שנמצא שלא היה צריך לתרומת מעשר זאת להפרישה ואין כאן דימוע. וסומכין עליו מפני שאימת דימוע עליו כך פירש"י בפרק ד דחולין דף עה. גם הראב"ד בהשגותיו לפרק י"ב מהלכות מעשר. והרמב"ם מפרש שאם יפריש עם הארץ תרומת מעשר לפנינו בתחלה ונפלה [*לפנינו בין למקום אחר בין למקומה (כמ"ש לעיל לר"ש דבירושלמי וכ"כ בכ"מ אבל לא נתן טעם למה פסק כר"ש וצ"ע)] דמדמעת אם יאמר העם הארץ שחזר והתקינה אוכלין על פיו. ופי' בעל כ"מ דהיינו שיאמר שנתערבה עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק"א:

הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת דירא לשקר בשבת וה"ה ביו"ט:

חשכה מוצאי שבת לא יאכל על סמך הגדה דשבת:

עד שיעשר דאע"ג דנאמן באמירה דשבת. אפ"ה גזרו באכילה דחול אטו אמירה דחול. ורק בשבת משום עונג שבת ל"ג. ומה"ט רק בשכח מלעשר הקילו ולא לכתחילה. מיהו אם היה נזכר קודם שבת. רק לא היה לו פנאי להפריש. אומר מע"ש שאני עתיד להפריש וכו' [כלקמן רפ"ז]. ומדנקט עד שיעשר [ול"ק יעשר מה שיאכל] משמע כרמב"ם דגם על אכילתו בשבת חייב לעשר כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. ונ"ל דלפ"ז כוונת המשנה לא יאכל כלל אפי' דבר אחר עד שיעשר:

לא מצאו אמר לו בשבת:

חשכה מוצאי שבת לא יאכל סתם מתני' ר"מ דחשוד לדבר. לא דנו ולא מעידו:

עד שיעשר הא דפלגינהו לב' בבי. נ"ל דקמ"ל דדוקא בלא מצאו למוכר שואל לאחר. אבל ביש המוכר כאן לא יסמוך על אחר. דהמוכר נזהר טפי מלהכשילו. ותנא רישא לרבותא דמוצאי שבת שלא יאכל אע"ג דבעל הפירות בעצמו א"ל כן ותנא סיפא לרבותא דשבת. דבשבת אפילו על פי אחר מותר לאכול:

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לצ"ט של חולין שהופרשה מהן:

רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דדוקא קודם שהופרשה מיקל בה. ובהופרשה יודע שאסורה ואימת דימוע עליו:

הקשה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. אמאי באמר לו אחר א"נ במוצ"ש. הרי אין אדם חוטא ולא לו (כפ"ג דקדושין (דף ס"ג) ואפי' חשוד נאמן על של אחר (כי"ד קי"ט ס"ז). דלא קיי"ל כר"מ דהחשוד לדבר לא דנו ולא מעידו בשל אחרים רק לעדות ממון אינו נאמן משום אל תשת רשע עד או בחשוד בעריות אינו נאמן בעדות ערוה. דהו"ל נוגע בעדות. דאיכא למימר שכיחא ליה או פריצא ליה (כש"ך שם). ונ"ל התם בקדושין לא מתנגד חזקה. דשמא באמת קדשה. משא"כ הכא מעיד לסלק חזקת טבל. ומה"ט נמי באומר שהוא אחוה דמיתנא. אף דאפי' ע"א מפסולי עדות נאמן על זה מדאינו מעיד על גוף החליצה. הו"ל רק גלוי מלתא בעלמא. אפ"ה היבם עצמו א"נ. ואמאי לא נימא אין אדם חוטא וכו'. ע"כ דהתם נמי חזקת זיקה. מדמוחזק באחי. ומה"ט א"נ בשחיטה (כי"ד סי' ב') מדהו"ל חזקת אמה"ח [ולא זכיתי להבין ש"ך שם סק"כ דאף בשחיטה בשל אחרים נאמן] או דבשחיטה הו"ל כמעיד ע"ע ששחט יפה עכלה"ט. וכדומה לזה כ' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות לו] וז"ל. כ' במחנה אפרים הל' עדות סי"ב. דנהי דחשוד כו'. וק"ל הא בהאשה רבה אבעיא דלא אפשיטא כו'. עכלה"ט. אמר הקטע. הכלל שהביא במחנה אפרים. יתד הוא שלא תמוט. דכ"כ הרא"ש (בגיטין דנ"ד) בי"ד כלליו שהביא שם בעניין ע"א נאמן באיסורים. אולם לולא מסתפינא להכניס ראשי לקדר בין ההרים. עשתרות קרניים. נ"ל להצדיק דברי צדיק מעיקרא ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. דבהאשה רבה ליכא למפשט מהכא דא"כ ק' למה נקט מתני'. בא"ל אחר שאינו נאמן. אפי' נאמן נמי א"נ. אע"כ דוקא אינו נאמן. דאיכא תרתי. חשוד וגם אתחזיק אסורא. ומנ"ל בע"א כשר:

אב"י אע"ג דיש לומר לכאורה אדרבא. דאחר וודאי אינו משקר דאין אדם חוטא ולא לו. וכלקמן מ"ו. מכל מקום כוונת ע"ר זצוק"ל. דעכ"פ אם הוא במקום שגם הבעל הבית נאמן. דהיינו בשבת. וודאי יותר סברא להאמין לבעה"ב עצמו שלא שייך אצלו לומר שאומר בדדמי. מלהאמין לאחר. דאף דאימת שבת עליו. מכל מקום דילמא בדדמי אמר. ומשום זה אין אימת שבת עליו וכמו דאמרינן גבי מת במלחמה דדלמא בדדמי אמרה פט"ו דיבמות מ"א. מיהא הרמב"ם פי"ב מהל' מעשרות ה"א. כתב סתם וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן. מעושרין הן אוכל על פיו, ומדלא הזכיר הרמב"ם לשון המשנה "לא מצאו". משמע דאפי' לכתחילה יכול לסמוך על הגדת האחר כמו על הגדת דבעה"ב. דהא קאמר וכן. ולשיטה זו י"ל דלהכי פלגינהו התנא לב' בבי. לומר דאפי' באחר דאיכא למימר אין אדם חוטא ולא לו. אפ"ה במ"ש לא יאכל על פיו. ובמ"ו רק משום חיי נפש דאין מכיר שום אדם בעיר התירו.

הלוקח פירות כו'. נלע"ד דמשום דסליק למיתני דאימת חומר שביעית עלייהו באתריה דר"י. תני השתא האי מתני' דהוי טעמא נמי משום דאימת שבת עליהם או אימת דימוע עליהם כמו שיתבאר בס"ד:

ואוכלן על פיו. בירושלמי פליגי אמוראי בטעמא דמתני' חד אמר מפני כבוד השבת התירו לאכלן על פיו ומ"מ לא התירו אלא ע"י שאלה דאולי יאמר האמת שאינם מעושרין. וחד אמר משום דאימת שבת עליו משום דשבת קובעת למעשר כדאיתא במס' יו"ט ס"פ המביא וירא מלשקר ופריך עלה אם אימת שבת עליו והוא ירא מלשקר א"כ אמאי לא יאכל למוצ"ש ומשני מפני אחר שאין שבת עליו באימה כלומר שלא רצו לסמוך על אימת שבת אלא ביום השבת לפי שיש שאין עליו אימת שבת לכן עשו טעם זה סעד עם כבוד השבת. ונ"מ בין הני תרי טעמי דלמ"ד משום אימת שבת אם שאלו בחול לא יאכל בשבת ולמ"ד מפני כבוד השבת אפי' שאלו בחול יאכל בשבת. ועוד קאמר בירושלמי שאם לקחו ממנו שנים ושאלו האחד לא יאכל השני שמא זו הכלכלה עישר וזו לא עישר וכן אחד שלקח שתי כלכלות ושאל על האחת לא יאכל השנייה שמא זו עישר וזו לא עישר. הרא"ש ז"ל: ואמרי' בירושלמי דדוקא שכח תנן אבל מזיד אסור כיון שפשע ואפי' שאלו וא"ל מעושרין הן אסור לאכול על פיו. והא דאמרינן דבמזיד אסור דוקא בשלא התנה מע"ש. אבל אם התנה מע"ש כדתנן לקמן בר"פ בתרא המזמין את חבירו שיאכל אצלו אומר מערב שבת וכו' אף הכא נמי כשאדם טרוד מע"ש ואין לו פנאי לעשר מתנה תנאי זה ולמחר מפריש בלא דבור ומותר לאכול השאר. ועוד אמרי' בירושלמי דאפי' יש לו מאותו המין פירות מתוקנין שרי לאכול מאלו ע"י שאלה שאני אומר אלו חביבין עליו. ועוד גרסי' התם ר' יונה בשם ר' זעירא תפתר מתני' בפירות שנסמכה דעתו עליהן מע"ש. פי' שלקחן לאכלן אבל בפירות שלקחן מתחלה לסחורה שלא נסמכה דעתו עליהן מע"ש לא שרי לאכול מהן ע"י שאלה. ופי' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דק"ל לתלמודא ממתני' דהכא אמתני' דלקמן דקתני המדיר את חבירו שיאכל אצלו דשבת ראשונה שרי ע"י שאלה אבל שבת שנייה לא ואפי' שבת ראשונה לא התירו אלא מפני שהדירו הנאה אם לא יאכל אצלו משום איבה ומ"ש הכא דשרי ע"י שאלה לחוד. ותי' ר' יונה דהכא נמי לא התירו במזמינו לאכול בשבת או בשלח לו חבירו פירות בשבת או בלקח פירות לסחורה או לשלחן לאחר מאחר שלא כיון לאכול מהן בשבת ולא התירו אלא בדוקא בלקח פירות לכבוד שבת בזה בלבד התירו ע"י שאלה. ע"כ:

לא מצאו כו'. פי' החכם ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל משום סיפא אצטריך דתנן חשכה למוצ"ש לא יאכל עד שיעשר וה"א דליהמן אפילו במוצ"ש קמ"ל ע"כ. פי' כדתנן בס"פ עד כמה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו:

תרומת מעשר כו'. הא דנקט למקומה סתמא ר' אליעזר דתני בירוש' תמ"ע של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת דברי ר"א. וחכ"א בין במקומה בין שלא במקומה מדמעת. רבי אומר בין במקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת. והך פלוגתא דוקא בדמאי ולא בודאי. הר"ש ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בחבורו. מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תמ"ע מפירותיו שהן דמאי וראינוה שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפי' בחול ואוכל על פיו שכשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת דימוע עליהם ואינם חשודים להאכיל את המדומע עכ"ל ז"ל וכן פי' ג"כ בפי' המשנה וע"ש בהשגות ובכ"מ. ובירושל' מפ' כיצד שואלו שאומר לו אינך חשוד בעיני אלא מפני שקניתי ממך חטים וראיתי חיל עליך אמרתי שמא שכחת לתקנם. ואע"ג דקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו שאני הכא דאימת דימוע עליו. ופי' רש"י ז"ל שם פרק הקומץ רבא. אף בחול שואלו. כלומ' ל"מ אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואלו לע"ה ואוכל על פיו. אלא אפי' בחול סומך על המוכר משום הפסד חולין. ושואלו אם הפריש מעשר קודם שמכרן לו ואוכל על פיו דנמצא שלא חל על זה שם תמ"ע דכבר נפטר ע"כ. וז"ל בקיצור שם ר"פ אע"פ וסומך עליו אם אמר עשרתים קודם שמכרתים לך דכיון דמדרבנן הוא הימנוה רבנן במקום פסידא כי הכא שאין תקנה לחזור ולהפריש אלא למכרה לכהנים בדמי תרומה ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שם בשם הירוש' טעמי' דר"ש שזורי כשם שאימת שבת על ע"ה שירא לשקר בשבת בדבר שאינו מעושר משום דשבת קובעת למעשר כמו כן אימת תרומה עליו דנהי דאינו ירא מאיסור טבל ירא הוא מאיסור תרומ' כשתרם וחזרה למקומה ורבנן פליגי עליה בהא אע"ג דלית לי' תקנתא עכ"ל ז"ל. ופי' ר"ש לוריא ז"ל שם נ"ל לפרש לאו דוקא שע"ה יודע שהשבת קובעת למעשר אלא מפני שראה ע"ה שאוכלין בימי חול בעראי בלא מעשר ובשבת נזהרין והוא לא ידע חלוק קובעת אלא סבר שעיקר חיוב ואזהרת מעשר הוא בשבת ולא בחול ומש"ה קא' שפיר ר"ש לרבנן כשם שאימת שבת וכו' ר"ל שהרי בתרומה ג"כ נזהרין באכילת עראי ודוק עכ"ל ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל וחכמים אינם מודים לו והכי דייק לישנא דקתני רש"א ולא קתני אר"ש וכמ"ש. ועי' ג"כ בל' הר"ן ז"ל בפרק התקבל. וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל על מה שפי' הרמב"ם ז"ל וכשנשאלהו אח"כ ואמר חזרתי והפרשתי אותו והוצאתיהו כו'. כתב צ"ע מה הפרשה והוצאה שייך בתקון המדומע דאין לו תיקון כ"א ע"י שאלה וע"י ביטול. וי"ל דמיירי שלא נתערב יפה יפה אלא שחזר למקום שהפרישו ממנו ויכול הוא לחזור ולהפרישו ולהוציאו משם כגון אם נפלה שם סאה מוציא סאה ויותר מעט כדי שיסתלק מן הספק וכההיא דתנינן בפ"ד דתרומות סאה תרומה שנפלה ע"פ מגורה יקפיאנה. וקצת הלשון מסייעו דקתני שחזרה למקומה. ע"כ: