משנה חולין פרק ד׳ משנה ב׳

המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך כו': דין בכור שמת שיקבר ואינו מותר להאכילו לכלבים הואיל והיה קדש ועוד יתבאר במסכת בכורות שאם נחתך אבר אבר עד שנחתך רובו אינו מותר להאכילו לכלבים אלא קוברים אותן גם כן ולפיכך אמר חותך אבר אבר ומשליך לכלבים ופירוש מקשה בעת הלידה ונקרא קשוי לפי שהוא קשה ומכאוביו חזקים:

הרי זה יקבר. שאסור בהנאה כיון שגם לישראל אסור ולהכי לא דמי להא דתנן במשנה ב' פ"ה דבכורות דב"ה מתירין למנות עכו"ם על הבכור. וכבר כתבתי זה במשנה ד' פי"ב דזבחים ע"ש:

ומשליך לכלבים ומכ"ש דמותר למכור אז כל העובר לנכרים קודם שנולד. דכל כמה דלא נפיק רובו לא קדיש בבכורה:

יצא רובו כאחד. וחתכו. ור"ל שלא חתכו אברים אברים מקמי הכי:

הרי זה יקבר ר"ל כולו יקבר. דדינו כבכור שמת שצריך קבורה. אבל במחתך אברים אברים ומניחן לפניו עד שיצא הרוב. אז א"צ קבורה רק האברים שיצאו אחר שיצא הרוב ולא האברים שיצאו תחלה. דקיי"ל דכשיצא הרוב מכאן ולהבא הוא קדוש [כש"ך*) שי"ט סק"ו]. והיה כשמכר לנכרי המיעוט שיצא קודם שיצא הרוב. לא קדש בבכורה למפרע לכשיצא הרוב אח"כ [שי"ט ב']:

ונפטרה מן הבכורה לרמב"ם אסיפא לחוד קאי. דדוקא כשהראשון יצא רובו. דאז הראשון קדיש בבכורה וצריך קבורה. לפיכך הבא אחריו אינו בכור. ולרש"י ותוספות גם ארישא קאי. דאפילו השליך לכלבים כל אברי הראשון אחת אחת כשיצא. אפ"ה עכ"פ אין הבא אחריו פטר רחם. ואינו בכור [שי"ט ס"ב]:

מחתך אבר אבר. ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דאיכא לאוקמי בנפל שאינו ראוי להקרבה א"נ מחתך קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או יציאת רובו דרך מרגלותיו. ובגמ' גרסי' אתמר יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש דקסבר למפרע הוא קדוש דאע"ג דבלידה תלה רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחלה ואגלאי מילתא למפרע דכי זבין לגוי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו ורבה אמר אינו קדוש דקסבר מכאן ולהבא הוא קדוש פי' מיציאת רוב ואילך הוא קדוש ובתחלת לידתו חולין הוה ויכול למוכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלויה בלידה וכיון דמכירתו מכירה הויא ליה יד גוי באמצע ותו לא קדוש בשני שלישים האחרונים ומותבי' לרב הונא ממתניתין דקתני מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים ומשמע דאפילו מחתך ומניח עד שיצא כולו או רובו מותר להשליך לכלבים ואי אמרת למפרע הוא קדוש הא כיון דרובא קמן איגלאי מילתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו וא"כ אמאי משליך לכלבים יקבר מיבעי ליה ודחי לא מחתך ראשון ראשון ומשליך כיון דליתנהו בשעת גמר יציאת הרוב אמאי תיחול קדושה ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוה אבל יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו איכא למימר איגלאי מילתא וחיילא קדושה למפרע ומבטלה מכירה. ופרכינן אבל מחתך ומניח מאי יקבר אדתני סיפא יצא רובו יקבר ונפטרה מן הבכורה ליפלוג וליתני בדידיה בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח יקבר ומשנינן הכי נמי קאמר בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בבת אחת ויקבר ופי' רש"י וגם הרא"ש ז"ל דאע"ג דשנינן מחתך ומניח נעשה וכו' שינוייא בעלמא שני אגב דוחקיה ומתניתין במשמעותה קיימא. ומסקינן בגמ' דאם יצא רוב עובר במיעוט אבר כלומר שמיעוט א' מן האברים השלים יציאת רוב העובר דקדוש דלא שבקינן רוב עובר וניזל בתר רוב אבר שעדיין הוא בפנים ודייקי' לה ממתני' דקתני יצא רובו ה"ז יקבר ובבת אחת קמיירי כדכתבינן דההוא שנוייא דחיקא הוא ומאי רובו אילימא רובו ממש אכתי עד השתא לא אשמועי' דרובו ככולו אלא לאו כגון שיצא רובו במיעוט אבר והא קמ"ל דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר פי' איצטריך לאשמועינן דהוי רובא ולא אמרינן שדי מיעוט אבר שבחוץ אחר רובו שבפנים וליכא לידה אלא שדייה בתר רוב העובר הואיל דבהדיה נפיק:

יצא רובו. תוס' פ' כל פסולי דף ל"ב:

ה"ז יקבר. משמע שאינו מותר למכרו לגוי לפי שאסור בהנאה וה"נ משמע בזבחים בפ' טבול יום דתנן התם א"ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו אלמא עורו מותר אבל בשר אסור בהנאה ויקבר ואיכא למידק דהא בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין משמע דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו אפי' גוי דתנן התם בש"א לא ימנה הישראל עם הכהן על הבכור וב"ה מתירין ואפי' גוי תרצו בתוס' דכל שהוא נאכל לכהן במומו שרי לזמן עליו את הגוי דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך אבל היכא שהוא אסור באכילה כגון שנמצאת טרפה לא אתקש לצבי ואיל הלכך אסור בהנאה ויקבר ותדע לך דהא ר"ע הוא דאמר בפ' טבול יום דיאותו הכהנים בעורו אלמא בשרו אסור ובפ' כל פסולי המוקדשין מוקמי' בגמרא דההיא דב"ה שאמרו מזמנין עליו את הגוי כותיה דר' עקיבא. הר"ן ז"ל. וביד פ"ד דהלכות בכורות סי' י"ד ובטור יו"ד סימן שי"ט: