משנה חולין פרק ב׳ משנה י׳

השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי כו': זה שנראה מן המשנה הזאת שאשם תלוי נקרא נדבה הוא דעת רבי אליעזר כמו שיתבאר באחרון מכריתות וסמכו ג"כ הפסח כדבר הנדר והנדב הואיל והפרשתו כל השנה ומה שאמר זה הכלל כל דבר לאתויי עולת נזיר שאם שחט לשמה שחיטתה פסולה לפי שהנזירות נדר הוא: ומה שאמר שאינו נדר ונדבה לאתויי עולת יולדת כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינו אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיעו שהוא כשר לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה קול ולפיכך אין אנו יכולים לומר אם איתא דהפילה קלא אית ליה:

לשם זבחים. פי' שלמים עמ"ש בריש זבחים:

לשם אשם תלוי. כתב הר"ב ומתני' ר"א היא. דמשנה ג' פ"ו דכריתות:

לשם פסח. כתב הר"ב אמרי קא שחיט שלמים. דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה וקי"ל דשלמים הוא [ואמרי קשחיט שלמים בחוץ]. רש"י:

לשם תודה. דבא בנדר ונדבה כמ"ש הרמב"ם בפרק ט' מהל' הקרבנות:

[*ורבי שמעון מכשיר. פירש הר"ב דלא חייש למראית העין. וכפרש"י. והתוס' פי' בשם ריב"א דר"ש לטעמיה דבפרק י"ב דמנחות משנה ג' ובפ' י"ג משנה י']:

שנים אוחזין כו' שחיטתו פסולה. הקשה ב"י בסי' ה' להרא"ש שכתבתי במשנה ח'. דאפי' יש לו בה שותפות אינו אוסר. ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דס"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר כו' אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוין אבל בשוחט לשם אחד מכל אלו. שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוי. הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לה בה שותפות אסורה. והרמב"ם מצריך בכאן ג"כ. שיהא לו בה שותפות. דסבר שכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. עכ"ד. ומ"מ יש לתמוה עליו דתירוץ זה כתבו לדעת בעל הטורים. והוא פי' שם בריש הסימן. דלא ס"ל טעמא משום מראית העין. אלא דחיישינן שמא הקדישו. וה"ל שוחט קדשים בחוץ. [*ונ"ל דהטור טעמא רווחא נקט שמא הקדישו כו' אבל מ"מ מידי מראית עין לא נפיק]:

לשם חטאת. כשלא חטא אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא. ומסיים הטור וכן באשם:

[*לשם אשם ודאי. פירש הר"ב כגון כו' והוא לשון רש"י ותמיהה לי שהשמיטו אשם מצורע אבל אשם נזיר אייתי בזה הכלל כדלקמן]:

לשם תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה גמרא:

[*אסור. וכפי שיטת לישנא דמשנתינו הל"ל פסול. אלא דחדא מלתא הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין כדאמר בגמרא בפ"ק דף י"ח]:

ושאינו נידר ונידב. כתב הר"ב לאתויי עולת יולדת כו' קמ"ל דאימר שמא הפילה כו'. ונמצא קרבן זה חובה כו'. וכן הוא בפי' הרמב"ם. ודבריו תמוהין הן. דהא אמרן היכא דשייך חובה. אה"נ דמפסל. וא"כ הכא ממ"נ מפסל ולרש"י שתי גרסאות בגמרא גירסא אחת מוקי למתניתין באין לו אשה. הא יש לו אשה פסול. דאימר אפולי אפיל. וגירסא אחרת מתני' ביש לו אשה וכשרה משום דאי איתא דילדה קלא אית לה. גם להרמב"ם בחבורו פי' אחר שכך כתב בפ' ב' האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה. ואין חוששין לה שמא הפילה. שכל המפלת קול יש לה. ע"כ:

השוחט חולין בחוץ:

לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו:

לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ:

שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']:

ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל:

שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל:

שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן:

לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]:

שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר:

זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]:

ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:

ולולא מסתפינא נ"ל דרש"י נקט הנהו לרבותא. דאע"ג דהנהו אפשר שנתחייבו בהן לפני שעה. ולא נתפרסם עדיין חטאן. אש"ה אמרינן אילו נתחייבו קלא הו"ל כסי' ע"ה. וכ"ש אשם מצורע. דנמי בא על חטא וודאי (כערכין י"ד ב). והרי ע"י שבדד ישב. ושב הכהן. ובא הכהן. ויצא הכהן. וודאי דע"ז היה מתפרסם מלתא אילו היה כדבריו. וידעו שמשקר. וכמו כן אשם נזיר דנמי בא על חטא וודאי [כנדרים ד"י ע"א] דקאמרינן התם דנזיר טמא שינה בחטא הרי הוא נמי כ"ש מאינך אשמות דהרי אם היה שנדר בנזיר. ונטמא. והוצרך למנות מחדש נמי הוה מפרסם לה מלתא. אלא וודאי ידעו הכל שמשקר. וכן מסתבר לע"ד דהנך ב' אשמות נכללו נמי באשם וודאי. דאל"כ למה נדחק תנא ברישא למנקט באיסור' רק אשם תלוי. והוא רק אליב' דיחידאי כלעיל סי' ס"ח טפי הו"ל למנקט הנך תרתי. אע"כ כדאמרן. ואי"ל א"כ מ"ש אשם נזירות דמותר בשחט לשמו. ומ"ש עולת נזיר דאסור בשחט לשמו כלקמן סי' ע"ו. וכמו שאמר בש"ס התם אומר נדר בצנעא. א"כ אשם נמי. י"ל דדוקא נזיר טהור נזהר מלפרסם חסידותו שנזר [כא"ח ססתקס"ה]. משא"כ בנטמא בנזירות. ממילא מתפרסם. וגם הוא בעצמו רגיל לפרסם שנכשל. כדי שישתמרו בני אדם מלהכשל כמותו. כדוגמת מ"ש תוס' הכא [ד"ה אימר] דבמעילה רגיל לפרסם הכשלו מה"ט. ועי' רתוי'ט כאן שהניח כל זה בצ"ע.

אב"י ועי' בטא"ח סי' א'. דאף אחר אמירת פרשת אשם יאמר יה"ר. וכ' הב"י הטעם בשם מהר"י אבוהב. דגם אשם הוא בא בנדבה בנזיר. והקשה רמג"א הרי אשם בא רק בנזיר שנטמא וזה תלוי במקרה ולא בנדבה. ותי' בתשו' כנסת יחזקאל. דהרי אנחנו כולנו טמאי מתים. וא"כ גם אשם נזיר בא בנדבה. דאי בעי מתנדב בנזיר. וממילא יתחייב אשם. ולפע"ד נ"מ לדינא גם בשחיטה. בשחט בזה"ז לשם אשם נזיר. פסל מה"ט. דהרי שפיר בא בנדבה וכמבואר. וליכא למימר כמ"ש אאמ"ו הגאנ"י דמפרסמ' מלתא ע"י שצריך למנות מחדש. ליתא. דהרי אנו טמאי מתים מעיקרא משעת קבלת הנזירות. אמנם ק"ל על רבינו הטור בי"ד שכתב סתם בשוחט לשם אשם וודאי. כשר. מדאינו בא בנדבה. והרי הוא עצמו כתב בא"ח דיאמר יה"ר אחר אשם. מדאשם נזיר בא בנדבה. כמ"ש מהר"י אבוהב וא"כ ה"נ הול"ל דבשחט לשם אשם נזיר פסול. ועי בפ"מ לי"ד [סי' ה' סק"ד בש"ד] שכ' בשם תבואת שור. דבאמר השוחט ששוחט לנזירתו. אפי' הוא טמא. ואפי' רואה ששותה יין כל היום. אפ"ה פסול. כיון שהנזירות בר נידב. וזה כמו שכתבתי. אך ק"ק לכאורה לשון דאפילו הוא טמא. דהרי אדרבא אז בר אשם הוא. ושייך טפי למימר דכששחט לשם אשם פסול. וי"ל. והנה ראיתי בארצות החיים מהגאבדק"ק קעמפען נ"י. שהקשה על תי' של רבינו כנסת יחזקאל. שדבריו הם נגד משנה ערוכה [נזיר פ"ג מ"ה]. דמי שנזר בבית הקברות. אפי' שהה שם ל' יום. אין עולין לו מן המניין. ואינו מביא קרבן טומאה. א"כ מדכולנו טמאי מתים כשנתנדב בנזירות. הו"ל כנודר בביה"ק דפטור מאשם. אמנם לעד"נ. דהן אמת דבנזיר [די"ט א'] אמרינן על הא דתנינן במתני' יצא ונכנס עולין לו מן המניין אמר שמואל כגון שיצא והזה ושנה וטבל. א"ל רב כהנא ורב אסא לרב מ"ט לא אפרשת לן כהלין מילי. א"ל אמינא דלמא לא צרכיתו. והנה מפשטות לשון הגמ' זה משמע וודאי דבנדר בביה"ק. אפי' יצא. כל זמן שלא הזה ושנה וטבל אינן עולין לו למניין ואינו מביא קרבן טומאה. לפ"ז לדידן מדכולנו טמאי מתים ואין לנו הזאה. א"א שנתחייב קרבן טומאה. אולם בירושלמי פ"ג דנזיר אמרינן על הא דתנינן נכנס ויוצא עולין לו למניין. ר' כהנא בעי קמי דרב. וכי אין צריך הזאה ג' וז'. א"ל תורה קראתה לפורש מקבר. טהור. דכתיב אחרי טהרתו ז"י יספרו לו [יחזקאל מ"ד]. ר"ל דא"א לומר אחר טהרתו ממש. דא"כ מה צריך לספור עוד ז"י. אלא אחר טהרתו ר"ל אחר פרישתו מהמת. דהתורה קראתו אז טהור לעניין שיעלו הז"י לנזיר למניין. וכשיחזור ויגע בטומא' יתחייב קרבן טומאה. ורבינו בעל קרבן העדה בפירושו לירושלמי כתב וז"ל. כך כתב רש"י ביחזקאל וז"ל אחרי טהרתו אחר פרישתו מהמת. וכך שנויי' במ"ק. וכ' הגאון הנ"ל דתלמיד טועה כ' כך ברש"י. דבתלמוד בבלי מ"ק [ד"ז ב']. מוקי להך קרא דשבעת ימים יספרו לו במצורע. ורק בירושלמי הכא דרש כן. עכ"ל הקרבן עדה. אולם המעיין בתוס' [מ"ק ט"ו ב' ד"ה אחרי]. יראה שגם הבבלי דרש כירושלמי. דדרש שבעת ימים היינו ימי הזאתו. יספרו לו היינו ימי סיפורו. יע"ש. א"כ גם בבלי אפשר דדרש כירושלמי. דאחר שפירש א"ע מהמת נקרא טהור. וא"כ הא דיוצא ונכנס עולין לו למניין ומביא קרבן טומאה דקתני מתני'. פלוגתא דרב ושמואל היא. דלרב בירושלמי תיכף כשיצא אף שלא הזה נקרא טהור. ולשמואל בבבלי דוקא אחר שהזה מביא קרבן טומאה. ואף דבבבלי משמע לכאורה דרב לא פליג אדשמואל. מדקא"ל רב כהנא ורב אסי לרב מ"ט לא אמרת לן כהא מלתא והשיב להן דלמא לא צרכיתו. ע"כ צ"ל דה"פ. דוודאי פשטא דמתני' משמע טפי אפילו לא הזה. ולא היה צריך לפרש שכך הוא פירושא דמתני'. אולם כששמעו דשמואל ס"ל דמתני' מיירי כשהזה. א"ל תלמידיו מ"ט לא פרשת לן דמתני' כפשוטה אף שלא הזה. ולאפוקי מדשמואל. והשיב להם. אמינא דלמא לא צרכיתו. ר"ל דלמא עדיין לא שמעתם שיש סובר דמתני. מיירי בכבר הזה אחר שיצא. ועל כרחך צריך לפרש כן. דאל"כ ק' דרב אדרב. דבבבלי נזיר ס"ל לרב כשמואל. והרי בירושלמי שפתיו ברור מללו דא"צ הזאה. ואף דמצינו דכוותי' טובא דסתרו בבלי וירושלמי [כפסחים צ"א ב' תוס' ד"ה שמא. ורא"ש גיטין פ"ב סי' ד']. עכ"פ היכא דאפשר להשוות בבלי וירושלמי טפי עדיף ומצינו ג"כ שדרך של רבי היה לקצר בדבריו כל שהיה יודע שיבינו התלמידים בעצמן [ועי' חולין דנ"ב ב' בענין נשתברו רוב צלעותיה]. וא"כ מדפליגו רב ושמואל בהא. הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי. ובפרט דהברייתא דמ"ק אפשר נמי לפרשה אליבא דרב שפיר. וכמש"ל. וא"כ מתורצין שפיר דברי רבינו כנ"י. מדאנחנו כולנו טמאי מתים וכיוצא ונכנס דמינן. דהרי פרשינן לפעמים מטומאה. לפיכך שייך שפיר גבן הבאת קרבן אשם בשנדר בנזיר. השבתי לבני הרב הגאבד"ק לאנדסבערג שליט"א. ראה בני דבריך טובים ונכוחים. ואפ"ה לך אפוא מה אעשה בני. דהרי רבינו הרמב"ם [בפ"ו. מנזירות ה"י] פסק כשמואל. וע"כ מדס"ל דמדשתיק רב בבבלי מלפלוג אדשמואל בהדיא ש"מ דהדר בי' לבסוף מהך דקאמר בירוש' משמו. ואפ"ה יש לישב דבריך. דבל"ז יש לדקדק מדקאמר במתני' שנדר בביה"ק. והוצרך לומר בסיפא יצא ונכנס וכו'. ואצטריך שמואל לדחוקי. דהאי יצא ונכנס ר"ל שהזה ביני ביני. טפי הו"ל לתנא למנקט ברישא היה טמא מת ונדר בנזיר. ומצי למנקט בסיפא הזה ושנה וטבל וכו'. אע"כ דתנא רצה לאשמוטינן דדוקא בנדר בביה"ק שהתטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליו. אהא דוקא קאמר שמואל שצריך שיזה מקודם. ואז אם חזר ונכנס ונטמא שוב טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. אבל כשנדר בנזיר בשעה שהיה טמא טומאה שאין הנזיר מגלח עליו. בהא סגי כשפירש מטומאה ביני ביני וחזר ונטמא טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. וידענא שפיר שרלח"מ שם לא כ' כן. ואעפ"כ לא מצינו הכרח לומר כדבריו. ואדרב' ממתני' משמע להיפך. וא"כ יש לישב שפיר דבר. רבינו כנ"י. דהרי כולנו טמאי מתים. וקיי"ל דנזירות חלה על טמא מת. ואף שאין ברור לנו שכבר נטמאנו בטומאה שהנזיר מגלח עליו. עכ"פ לאשר אין אנו נזהרים מלטמא להבא בטומאה שנזיר מגלח עליו אפשר שפיר שנבוא לידי חיוב קרבן אשם. אולם לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט"א. שכל ימי הייתי מצטער על תי' זה שהביא רבינו מהר"י אבוהב [בא"ח סי' הנ"ל]. דאיך אפשר שיהיה אשם נזיר בא בנדבה. ושיאמר אח"כ יה"ר וכו'. דבשלמא בעולה ושלמים שפיר מצי למימר יה"ר שיהא זה חשוב ומקובל כאילו נדרתי עולה והקרבתיה. וכן נמי בשלמים. אבל בנזיר דנהי שאעפ"י שאנחנו טמאי מתים אפ"ה מותר להזיר. רק שנהיה נזהרים מלהטמא להבא [כרכ"'מ ספ"ב דנזירות ודלא כראב"ד שם]. עכ"פ הו"ל כאומר שיהא זה חשוב כאילו נדרתי בנזירות ולאשר נטמאתי יהיה אמירת הפרשה כאילו הקרבתי אשם. ק' הרי אף שכולנו טמאי מתים. משנדר בנזיר אף שנטמא צריך ליזהר מטומאה ותגלחת ויין. וכופין אותו לעלות לא"י [כרמב"ם ספ"ב מנזירות] ומדלא עושה כל זה ש"מ שלא נדר. ויש ליישב בדוחק

השוחט לשם עולה וכו'. פ' שני דהלכות שחיטה מסי' י"ז עד סי' כ"ב. ובטור יו"ד סימן ה'. ובגמרא א"ר ינאי לא שנו אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידעי דמשקר ואפילו לשם דבר נידר ונידב כשרה ור' יוחנן אמר אפילו בבעלי מומין נמי לא זימנין דשדי ביה מידי אמומא ולא ידיע וסברי תם הוא ומותר לשחוט קדשים בחוץ. ומינה דשוחט אווזים ותרנגולים וכיוצא בהן כיון דכ"ע ידעי דאין אלו קריבין לגבי מזבח אלא תורין ובני יונה בלבד מידע ידינו. דמשקר וכשרה. הר"ן ז"ל:

זבחים. היינו שלמים ואית דגרסי שלמים בהדיא. בסוף דבור ר"ע ז"ל נראה שצ"ל וכן שלמים וכולם וכן הוא מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

לשם אשם תלוי. מצינו שהכשיר הכתוב אשם תלוי ליקרב וליאכל היכא דהוחזק ספק חטא דחיוב כרת על פי שני עדים שאמרו לו ספק אם אכלת החתיכה והאי נמי אנן סהדי דכל יומא בספק חטא הוא עומד. רש"י ז"ל:

פסח. משום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי מיקרי דבר הנידר ונידב:

תודה. פשוט הוא דבא בנדר ונדבה. ומבואר הוא בכמה דוכתי גם ביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות:

ור"ש מכשיר. פי' הקונטרס דלא חייש למראית העין וריב"א ז"ל מפרש דלא שייך כלל לר"ש מראית העין דדומה כמקדיש ע"מ לשחוט בחוץ ור"ש לטעמיה דאמר בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו ר"ש אומר אין זו עולה וטעמא דשלא התנדב כדרך המתנדבים וכדאמרינן במתני' דבפ' המנחות והנסכים ובהדיא תניא בתוספתא אהך דהכא ור"ש מכשיר שאין כיוצא בזה מתנדב אר"ש ומה אם אמר הרי עלי עולה לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא. תוס' ז"ל:

שנים אוחזין וכו'. הדר תניא הכא לאשמועינן דאפילו בדרבנן כגון הני שחיטתו פסולה אם אחד שוחט לשם אחד מכל אלו. ונלע"ד דהאי פסולה דכולה האי מתני' דוקא באכילה אבל בהנאה מותרת ומ"מ ספק אצלי אי מטמאה במשא כנבלה מדרבנן אי לאו. ונ"ל דאע"ג דמתני' דשנים אוחזין בסכין דלעיל גבי שוחט לשם הרים וכו' מוקמינן לה בגמרא בישראל משומד אליבא דהנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדכתבינן לעיל וקיימא לן כותייהי אבל ישראל אע"ג דאית ליה שותפות בגויה לא מצי אסר דאמרינן לצעוריה קא מכוין לפי' התוס' והרא"ש ז"ל וכמו שרמזתי לעיל הכא שפיר מיתוקמא בדאית ליה שותפות דכיון דטעמא לא הוי אלא משום חשש מראית העין החשש לעולם במקומו עומד ואפילו לית ליה שותפות בגויה כיון דאין אסור אלא באכילה נ"ל דמצי אסר לכ"ע וקצת סיוע מצאתי לדברי ממה שכתב הר"ן ז"ל וכתבתיו לעיל סוף סי' ח' וז"ל הלכך השוחט בהמת חברו לע"ז לא מיחסרא בהנאה דהלכה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפילו שוחט בהמת חברו לשם הרים ונתכוין לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ז מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל ז"ל. ומינה ילפינן דהכא נמי דלא מיתסרא אלא באכילה אע"ג דלית ליה שותפות בגווה נאסרה באכילה משום מראית העין שמא יאמרו מותר לשחוט קדשים בחוץ כך נלע"ד אע"ג דאיכא למידחי. אח"כ מצאתי שכתוב בבית יוסף סוף סי' ה' דיו"ד דלהרמב"ם ז"ל גם פה אם אין לו שותפות בה אינה אסורה ולדעת הרא"ש ז"ל שסובר במתני' דלעיל דאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר נתן שם בית יוסף טעם לדבר דהכא אפילו אין לו שותפות בה אסורה קרוב לטעם שכתבתי וז"ל בקיצור דכיון דהכא אין איסורו מן הדין אלא מפני מראית העין כי לא הוי דידיה מאי הוי מאן דחזי סבר דדידיה היא ואתי למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לו שותפות בה אסורה. והרמב"ם ז"ל אע"ג דמשמע דאיהו נמי לא אסר בהני אלא מפני מראית העין שכתב שזה השוחט קדשים בחוץ מ"מ סבר דאם אין לו בה שותפות אינו אוסרה דכל ששוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה עכ"ל ז"ל:

לשם אשם תלוי. על שם שאשם תלוי נקרא על שם ספיקו קרי להו להנך אשם גזלות וכולהו אשם ודאי:

לשם חטאת. אע"ג דאמר לשם חטאתי אם אינו מחויב חטאת מידע ידעי דמשקר אבל מחויב חטאת אימא לשם חטאתו הוא עושה:

לשם אשם ודאי. פי' לשם אשם סתם דאי לא תימא הכי קשיא קצת דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומ"מ בפי' הרא"ש ז"ל בפ"ק דנדרים ד' ו' צ"ע. והרמב"ם ז"ל שם בפ' שני דהלכות שחיטה מנה אשם תלוי ואשם ודאי שניהם עם אותם שאינם נידר ונידב וכתוב בב"י דס"ל ז"ל דאע"ג דסתם לן תנא הכא כר' אליעזר דבפ' בתרא דכריתות כיון דהתם בכריתות במחלוקת היא שנויה נקטינן כחכמים ולא חיישינן להאי סתמא דדילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ע"כ:

לשם תמורה. אע"ג דאמר לשם תמורת זבחי אם אין לו זבח בתוך ביתו כשרה ולא חיישינן דילמא מאן דחזי סבר דאית ליה מ"ט דאי הוה ליה מידע הוו ידעי שרגיל להודיע שלא יבאו לידי מעילה: בפי' ר"ע ז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש כשרה ע"כ. אמר המלקט בגמרא א"ר אלעזר והוא דאין לו אשה אבל אם יש לו אשה אימור לשמה הוא עושה ואמר רבי אבהו והוא שאמר בפי' לשם עולת אשתי. אבל רש"י ז"ל לפי גרסתו דלא גריס בגמרא להא דר' אלעזר ור' אבהו מפרש דבשיש לו אשה מיתוקמא מתני' ואצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש דמאן דחזי סבר בצנעא אוליד או אפיל קמ"ל דאפילו מפלת קלא אית לה ולזו הגירסא נראה שהסכים הרא"ש ז"ל וז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת ואפילו יש לו אשה דאם איתא דילדה או הפילה קלא אית ליה ע"כ. אכן מ"מ בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה דמפלת אין לה קול ונמצא וכו' שהוא מפרש כגרסא שבתלמוד שכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינה אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיענו שהוא כשר לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן. ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה קול ולפיכך אין אנו יכולין לומר אם איתא דאפל קלא אית לה ע"כ:

זה הכלל דבר שהוא נידר ונידב השוחט לשמו פסול ודבר שאינו לא נידר ולא נידב השוחט לשמו כשר. כך מצאתי מוגה. וביד פי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' ח':