משנה חולין פרק ב׳ משנה א׳

השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כו': מה שאמר השוחט שהוא מורה על דיעבד אינו מורה אלא על מה שאמר אחד בעוף לפי שלכתחלה חייב שיתכוין לשחוט השני סימנים לגמרי ואפילו בעוף. וורידין הם שני גידים דופקים בצואר על שני צידי קנה הריאה ומה ששנה לומר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע"פ שכבר אמר ורובו של אחד כמוהו לפי שדבריו היה בשחיטת חולין ומה שאמר שנית הוא בשחיטת קדשים ואין הלכה כרבי יהודה:

השוחט אחד בעוף. כתב הר"ב משום דלכתחלה מיבעי ליה לשחוט שני סימנין. אפילו בעוף וכו' דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. רש"י:

אחד בעוף. כתב הר"ב דכתיב זאת תורת הבהמה כו'. שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה כלל נינהו כדמסקינן בגמ' משום דכתיב' אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. כדכתיב (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. ומדשני קרא בדיבוריה וכתב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:

ורובו של אחד כמוהו. רובו של כל אחד ואחד. רש"י. וכתב הר"ב ושחיטה מן הצואר כו'. שהייה דרסה כו'. מפורשים לקמן. והגרמה פרק דלעיל משנה ג'. ומ"ש הר"ב דתניא וזבחת כאשר צויתיך (דברים י״ב:כ״א) מלמד שנצטוה משה בעל פה כו' פירש"י לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה. והתוספות כתבו די"מ בגימטריא דכאשר. אל"ף אחד בעוף. שי"ן שנים בבהמה. רי"ש רובו של אחד כמוהו. ר"ת דכאשר למפרע. ע"כ. ולאו דאיצטריך הך ברייתא לרובו ככולו. דלדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף נמי רובו ככולו. כמ"ש הר"ן בריש מתניתין. דמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו אלא זו רבי שנאה וההיא דלעיל בר קפרא שנאה. והר"ב מייתי להך דרבי נמי. משום הלכות שחיטה. וגם הרי"ף כתב לשתיהן:

חצי אחד בעוף. ה"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא [אגב] דבעי למתני אחד וחצי בבהמה. אע"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל. שחיטה פסולה. תוס':

שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף:

ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]:

עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאחר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']:

חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א':

שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו:

בפי' ר"ע ז"ל דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד וכו'. אמר המלקט עי' בתוי"ט בשם התוס'. ובכל בו ריש סי' ק"ז [כתב] כאשר נוטריקון כשר אחד שנים רוב ע"כ. ובגמרא אמר רב נחמן אחד בעוף דקתני מתני' או ושט או קנה דאחד קתני אחד כל דהו ורב אדא בר אהבה אמר ושט ולא קנה ומאי אחד מיוחד שחיות הבהמה תלוי בו דהא בנקב משהו מיטרפא ואילו קנה עד דמיפסק רובא ומסיק רבא דאחד דקאמר או האי או האי:

ורובו של אחד וכו'. פ' אמר להם הממונה (יומא דף ל"ב) ובפ"ק דמכלתין די י"ט. והכריח הר"ן ז"ל דרוב הוי אפילו כחוט השערה יותר מן החצי:

ר' יהודה אומר ער שישחוט את הורידין. מסתברא דלר' יהודה חתיכת ורידין בשעת שחיטה מעכבת אפילו בדיעבד דהא מתני' בדיעבד קתני ור' יהודה עלה קאי לומר דאפילו בדיעבד חתיכת ורידין מעכבת וה"נ מוכח בגמרא דתניא וכו' הר"ן ז"ל:

חצי אחד בעוף. עי' תוי"ט בשם תוס' ז"ל וכן פי' הר"ן ז"ל. בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל קדשים (קלים) דלדם הוא צריך לא תיסגי ליה ברובא. אמר המלקט ואי אשמועינן קדשים משום דלדם הוא צריך אבל חולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגי ליה קמ"ל ורישא איירי בחולין וסיפא בקדשים מדקתני רישא גבי עוף השוחט ואי בקדשים המולק מיבעי ליה אבל בסיפא אע"ג דקתני שחיטתו כשרה משום דסליק מבהמה הוא דתני שחיטתו כשרה ועוד רישא בחולין מדקתני אחד בעוף ואי בקדשים האיכא עולת העוף דבעיא שני סימנין אבל בסיפא אע"ג דקתני רוב אחד מצינן לפרושי רוב אחד אם הוא חטאת ורוב כל אחד ואחד אם הוא עולת העוף ועוד רישא בחולין מדפליגי רבנן אר' יהודה ברישא דלא בעינן חתיכת ורידין בשעת שחיטה ואי בקדשים אמאי פליגי הוא עצמו לדם הוא צריך ועוד סיפא בקדשים מדתנן בסמוך השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה לשון דיעבד כמו שאכתוב בסמוך. ואף ר"ש בן לקיש ס"ל דרישא בחולין וסיפא בקדשים דאמר רשב"ל מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו בפ"ג דיומא הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו יכול לא מירק יהא פסול מדרבנן לכך הוצרך לשנות כאן משנה יתירה ללמד דאפילו קדשים סגי להו ברוב שנים אלא דמצוה למרק משום דם וביד פ"א דהלכות שחיטה סי' ט' י' ובטור יו"ד סי' כ"א כ"ב: