משנה חולין פרק י״ב משנה א׳

שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל כו': אפשר שיהא זה במוקדשים כמו שאני אומר והוא שאם הקדיש עוף לבדק הבית והוא ברשותו ואח"כ עף ויצא מרשותו והיה מכירו ואח"כ מצאו רובץ על הביצים חייב להביא הכל ע"י גזבר שאינו נוהג במוקדשים זו היא הלכה שנאמרה בגמרא והיא שאפשר להיות וא"א זולתו כפי העיקר שבידינו שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מוסיף על מה שנתבאר בפ' הזה. והורדיסיות מיוחסים אל הורדוס המלך שהוא התחיל לגדל יונים בבתים:

אבל לא במוקדשין. דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו. אלא להביאו לידי גיזבר. דאף על גב דמרדו לא פקעו קדושתייהו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא. דכתיב (תהילים כ״ד:א׳) לה' הארץ ומלואה. גמרא:

בחולין אבל לא במוקדשין אף דאין שלוח הקן נוהג רק באינו מזומן. אפ"ה שייך במוקדשין. כגון שהקדיש עוף שברשותו. ואח"כ ברח העוף. וחזר ומצאו רובץ על הקן. ואפי' בקדשי בדק הבית אינו נוהג:

חומר בכסוי הדם משלוח הקן נקט הנך ששניהן נוהגין בעופות:

כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס ר"ל אפילו אווזים ותרנגולים דבייתות הן. אפ"ה מדמרדו אח"כ כאינו מזומן דמי. ואע"פ שמצאן אחר מרידתן בפרדס שלו. אפ"ה כיון שהפרדס כחצר שאינו משתמר. לא קנתה לו חצירו רק בעומד בצד החצר ואומר זכתה לי שדי [כח"מ רס"ח]. ולהכי הו"ל אינו מזומן:

וכן יוני הרדסיאות כך נקראין מין א' של יונים פראים שנעשו בייתות. על שם הורדוס שהמציא לגדלן בביתו. וקמ"ל דבין בתרנגולים שהן מין בייתות. או בהנך יונים שהן מין הפקר. לא תליא במין. רק לפי שהוא באמת. וה"ה צפרים שקננו בטפיחין או אצל החלון. כל שלא זכה באם או בבנים חייב בשלוח [עי' בסרצ"ב]:

והנה רבותינו מפרשי המשניות לא פירשו לנו מה הם ביצים מוזרות. וגם הערוך ערך מזר. הביא לשון המשנה ולא פירשה לנו. ומה שפירשנו שר"ל מושחתות. הוא על דעת הר"ן הכא ברי"ף. אמנם רש"י ברי"ף כ' וז"ל שישבה עליהם תרנגולת ואינן ראויין עוד. כוונת רבינו שע"י שישבה עליהן התרנגולת נשחתו. ולא זכיתי להבין. דאע"ג שכשישבה עליהן האם אינן ראויין לאכילה. עכ"פ בני קיימא הן. שיצאו מהם אפרוחים כשתשב עליהן אמן זמן זמנם זמניהם. וא"כ אמאי יפטור מלשלח. ולכאורה יש ליישב. ע"פ מ"ש [חולין דס"ד ב'] דאמרינן התם ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם. ופי' רש"י שם. ביצים הנולדות מדספנא מארעא וישבה עליהן התרנגולת ימים רבים. ור"ל ע"י שישבה עליהן ימים רבים נשחתו מדהן מדספנא מארעא שאין אפרוח נולד מהן. וא"כ י"ל דזה נמי כוונת רש"י הכא בשליח הקן. וס"ל לרש"י דאם היו הביצים מדספנא מארעא ולא היו נשחתים. באמת היה חייב בשלוח הקן. מדראויין על כל פנים לאכילה. אבל מדישבה עליהן התרנגולת ונתקלקלו עד שאינן ראויין לאכילה. והרי גם להוציא אפרוחים אינן ראויין. להכי פטור מלשלח. אולם לפע"ד זה דוחק לפרש הכא בשלוח הקן דמיירי בדספנא מארעא. דבשלמא אי מיירי בכל ביעי דעלמא שנשחתו. אילה"ק דמי יודע אם הם נשחתות. די"ל דמיירי דעבר ולקח האם והביצים. או ששלחה וחזרה. ושבר הביצים ומצאן מושחתים. דאז פטור מלשלח האם. אבל אי נימא דמוזרות היינו דספנא מארעא שנשחתו. ק' דמאן לימא לן בעוף הפקר אם ביציו הן מדספנא מארעא או לא. ואפי' נדחק ונאמר דמיירי בתרנגולת בייתי שברחה כלעיל סי' ג'. ואין תרנגול זכר מצוי תוך ס' בתי [כביצה ד"ז ע"ב] עכ"פ למה צריך לאוקמא שנשחרו ע"י ישיבת אמן. אפי' לא נשחתו. כיון שהם מדספנא מארעא שאינן ראויין להוציא אפרוחים לפע"ד פטור מלשלח. מדאין הביצים דומיא דאפרוחין. והרי הוקשו אהדדי. ותו אפילו נימא דגם ספנא מארעא דוקא בנשחתו פטור מלשלח. עכ"פ ק' מה מכריח לרש"י לומר שנשחתו ע"י ישיבת אמן עליהן. אפילו נשחתו ע"י קור וחום וכדומה נמי פטור מלשלח. דמ"ש מביצים דעלמא שכשנשחתו בכל גוונא. פטור מלשלח. ותו דגם בסוגיא דחולין הנ"ל [דס"ד ב'] אי אפשר לאוקמא בדספנא מארעא. דהרי קאמר בסיפא נמצא עליו קורט דם. זורק הדם ואוכל השאר. וקאמר עלה ר' ירמיה. דזהו דוקא בשלא נתפשט הדם חוץ לקשר. ור' חייא מחלק בין שנמצא דם על החלבון או על החלמון. דבשנמצא הדם חוץ לקשר או על החלבין. שדי תיכלא בכולה. וכולה אסור. ואי נימא דברייתא איירי בדספנא מארעא. אפילו בנתפשט הדם חוץ לקשר או גם על החלבון הול"ל דיזרוק הדם ויאכל השאר. דהרי אין אפרוח נולד ממנו. וכן פסק באמת הש"ך בי"ד [סי' ס"ו סקי"ד] ואת"ל דרש"י לא ס"ל בהא כש"ך הנ"ל. אלא מדסתם הש"ס משמע דאפילו בדספנא מארעא בנמצא שנתפשט הדם חוץ לקשר כולו אסור. דאע"ג שלא יהא אפרוח נוצר ממנו. עכ"פ מדהתפשט כל כך. סופו להתהפך כולו לדם. ודנינן לכולה ביצה כדם. דומיא דטריפות דאמרינן כל שסוכו לנקוב כנקוב דמי. א"כ הא דנקט רש"י התם דספנא מארעא. לרבותא נקט הכי. דגם בדספנא הדין כן דבנתפשט הדם חוץ לקשר כולה אסורה. עכ"פ הכא בשלוח הקן דליכא למימר דלרבותא נקט ספנא מארעא שנשחתו דפטור משלוח. דאדרבה. בביעי דעלמא איכא רבותא. אע"ג שקודם שנשחתו היו ראוין לגדל אפרוחים אפ"ה פטור מלשלח. ע"כ הא דנקט דספנא מארעא לדיוקא נקט הכי. וק' שפיר מה דחק לן לאוקמא הכא דוקא בדספנא מארעא שנתקלקלו ע"י ישיבת אמן עליהן. הרי אף שאר ביצים שנתקלקלו ע"י קור או חום וכדומה. כיון שאינן בני קיימא להוציא מהן אפרוחים פטור מלשלח. אע"כ דרש"י לא מיירי הכא בדספנא מארעא. וא"כ הדר ק' לדוכתא דל"ל לרש"י למנקט שנתקלקלו ע"י ישיבת אמן עליהן. דהאיך אפשר שיתקלקלו עי"ז מלהוציא אפרוחים. אדרבה. ודוחק לומר דמ"ש רש"י שישבה אמן עליהן נקט רק משום דאל"כ אפילו בביצים בריאות פטור מלשלח. מדכתיב והאם רובצת. אבל אי הכי. מאי קמ"ל רש"י. מתני' היא [לעיל מ"ג]. וצ"ע. אולם כל זה לפרש ענין מוזרות מה הוא דר"ל נשחתות. אבל גם פי' המלה לא פירשו לנו רבותינו. והערוך ערך זמר. הביא המדרש. למה נקרא שמו זמרי שהזמיר בשרו כביצה מוזרת. פי' שהחשיך מראיתו כביצה מוזרת. עכ"ל. ולא ידענא אם כוונת רבינו שגם ביצה מוזרת ר"ל שמראית הביצה חשוכה קליפתה. ככל ביצה מוסרחת שדרכה כך. וא"כ יהיה מלת זמר ומזר. כמלת כבש וכשב. שמלה שלמה. שאותיות השורש שלהן הפוכים. ואם כך כוונת רבינו לא ידענו איך יהיה משמעות המלה לשון חושך. [אב"י גם בבכורות [דנ"ז ב'] פי' רש"י מוזרתא טורניק בלע"ז. ולדעתי הוא מלת terne בלשון צרפית שפירושו מאטט, טריב. ונ"ל שמלת מוזר הוא כמו מוזהר. ור"ל (שאבד) [שהוסר] זוהר שלו. כמו ודשנו את המזבח שר"ל יסירו הדשן. עכ"ל בני שליט"א]. אמנם בי"ד [סי' ס"ו] פי' רמ"א שנעשו כעין מטווה. ונ"ל דהוא לפ"ז מלשון נשים המוזרות בלבנה [גיטין דפ"ט א']. שפי' רש"י שם טוות [אב"י כך כתב בפירוש הר"ן בפרק אלו טריפות. דביצים מוזרות. הוא מלשון מוזרות בלבנה. עכ"ל בני שליט"א]. וא"כ לפע"ד יהיה שורש המלה יזר רק דהתם נקוד המ"ם בחולם. מדהוא ההפעיל מנחי פ"א יו"ד. והכא נקוד המ"ם במלאפום מדהוא ההפעל. ור"ל שהחלבון והחלמון שזורים תוך הביצה כעין חוטים מגובלין ושזורים.. ככל דרך ביצה שנסרחה. אולם לפע"ד ל"מ יהיה שורש המלה זור. ונמצא ממש אצל ביצים. כמו ותשכת כי רגל תזורה [איוב ל"ט]. שפירשו המפרשים שם לשון כיבוש ודריכה. וה"נ ר"ל הכא שע"י שנסרחו הביצים נכבוש ונילוש החלבון והחלמון שבתוכה כעיסה מגובלת יחד:

שלוח הקן. כוליה פירקין בפי"ג דהלכות שחיטה. ובטור י"ד סימן רצ"ב. וכתוב בכל בו סימן קי"א המצוה הזאת מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כי הטעם בשניהם לבלתי היות לבם אכזרי ולא נרחיק טעמו שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיותם רובצים על הבנים כאילו יכרית המין ההוא ומה שאמרו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שעשה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות הענין כך הוא שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנפלאות והנסים לדעת את ה' וכן לשון אגדה וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או עוקר ונוחר ואוכל ומה אכפת וכו' הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה ע"כ. וגם בספר מורה הנבוכים והובא בפירוש הרמב"ן ז"ל על התורה בפ' כי תצא דטעם שליח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואיז הפרש בין דאגת האדם ודאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ע"כ וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ויותר נכון שלא נתאכזר ע"כ וע"ש עוד ובמ"ש ס"פ בתרא דקדושין:

נוהג בארץ ובח"ל. משום דאיצטריך למיתני בחולין אבל לא במוקדשין תנא בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אע"ג דלא הוה צריך למיתנינהו דהא שלוח הקן לאו חובת קרקע הוא הר"ן ז"ל. ובגמ' ר' אבין ור' מיאשא חד אמר כל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך לבד מראשית הגז ומתנות לאפוקי מדר' אלעאי דאמר אינם נוהגין אלא בארץ וחד אמר כל היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו סד"א הואיל ובעניינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים נינהוג בזמן דליכא קדשים לא נינהוג קמ"ל ותרוייהו אמרי כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין דהיינו בגיד הנשה ובאותו ואת בנו לצורך דאותו ואת בנו דאי לאו דאשמועי' ליה ה"א דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב הלכך אשמועי' דנוהג הוא בחולין כדאמרי' התם ושור הפסיק הענין וכ"ש הנך דתנן אבל לא במוקדשים לצורך הוא דאשמועי' חילוק לבד מגיד הנשה דפשיטא משום דאיקדש פקע ליה איסור גיד הנשה מיניה ופרכי' ולאו מי אוקימנא בולדות קדשים דאתא לאשמועינן דחייב משום גיד ומוקדשין דכיון דאיסור קדשים קדים כדכתבי' התם שיצירת הולד קודמת לגידין אצטריך לאשמועי' דאתי איסור גיד וחייל עלייהו ומשנינן ומ"ט אוקימנא לאו משום דקשיא לן לא ליתני מעיקרא נמי לא תיקשי לך איידי דתנן לצורך תנא נמי שלא לצורך פי' רש"י ז"ל מ"ט דחקת לאוקומה בהכי משום דקשיא לך למאי הלכתא תננהו והשתא אתי ר' אבין ור' מיאשא למימר לא תדחק לאוקומה בהכי דמעיקרא כי מקשת התם פשיטא לאו קושיא היא דהא איכא טובא דמתני שלא לצורך ואיידי דתננהו כל חדא וחדא בחדא דוכתא לצורך תנא נמי בהן שלא לצורך והה"נ למוקדשין איידי דתנייה בכולהו לצורך תנייה נמי בהן שלא לצורך וכן בפני הבית משום אותו ואת בנו תנייה בכולהו וכן ח"ל משום ראשית הגז ומתנות. בפי' רעז"ל משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבין בשלוח הקן כגון שהיה לו עוף והקדישו וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט פי' דאי אקדיש קן דה"ל בתוך ביתו לא מיחייב אפילו בחולין דהוי מזומן ואי דחזא קן בעלמא ואקדשיה לא קדיש דכי יקדיש איש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא כגון שהיה וכו' ורב הוא דאוקי לה במקדיש פירות שובכו והאי דנקט פירות שובכו ולא אמר שובכו עצמו משוש דיונים אינם ראוין אלא כשהן קטנים ושמואל מוקי לה למתני' אפי' במקדיש לבדק הבית ואשמועינן רבותא דאע"ג דקדושת דמים בעלמא הוא פטור מלשלח כדאמרי' טעמא שאתה מצווה להביאו לידי גזבר:

חומר בכסוי הדם. תימא אמאי לא תני שכסוי הדם נוהג בזכרים ובנקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות תוס' ז"ל. ונלע"ד לתרץ משום דלא פסיקא ליה דהא איכא קורא זכר דפליגי בה ר' אליעזר וחכמים דוק: ;אבל אם קננו בבית.

ז"ל החכם הר"ס ז"ל אבל אם קננו בבית וכו' נלע"ד שאע"פ שהפקיר אח"כ הבית פטור משילוח והה"נ בצפרים שקננו בעליות אע"פ שהאם אינה נקראת מזומן כיון שאינה נוחה לתפשה וכמו שפי' רש"י ז"ל בפרק שלוח הקן מ"מ אפרוחים או הביצים נקראים מזומנים שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכדאיתא התם בגמ' ולא משכחת לה התם בגמ' שיוני עליות חייבות בשילוח אלא בזמן שלא עמדה האם מעל הביצה משהטילתה שאז אסור לזכות בביצים קודם שילוח דכתיב שלח תשלח את האם והדר ואת הבנים תקח לך כדאמר ר' יהודה התם וכיון שאסור לזכות בביצים לא זכתה לו חצרו כדאמרי' התם דכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה אבל אם עמדה האם מעל הביצה כבר זכתה לו חצרו והוי מזומן ופטור משלוח ואע"פ שיפקיר ביתו אח"כ ויפקיר גם ביצים פטור משלוח שכבר נקרא עליהם שם מזומן וראיה לזה מדשקיל וטרי בגמ' גבי הא דתנן אבל לא במוקדשין הני מוקדשין היכי דמי וכו' אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר אהדרינהו האי אפי' בחולין נמי לא מיחייב דתנן נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהם פטור מלשלח ואם איתא דמהני בהו הפקר לעשותם שאינו מזומן ה"ל לאוקומה בשהפקירן אח"כ אלא ודאי משמע מדלא משני הכי דלא מהני בהו הפקר כיון שכבר נקרא עליהם שם מזומן תו לא פקע וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפירש פטור מלשלח דהא כיון דזכה בהו מזומן קרי להו ול"ד לתרנגולים שמרדו וקננו בפרדס דפקע מנייהו שם מזומן אחר שמרדו דשאני התם דקודם שבאו לידי מצות שלוח הוא שנקרא עליהם שם מזומן ובזמן שקננו בפרדס שחל עליהם מצות שלוח כבר פקע מינייהו שם מזומן אבל הכא בשעה שראויה לחול עליהם שם מצות שלוח דהיינו כשהטילו הביצים יש עליהם שם מזומן וכבר נפטרו ולא פקע מנייהו ועוד דאי לא תימא הכי א"כ כל אדם יפקיר תרנגולתו בביתו ויקיים מצות שלוח הקן אלא ודאי כדאמרן כנלע"ד סלימאן עכ"ל ז"ל:

הרדיסאות. אית בגמ' מאן דתני הדריסאות על שם מקומם. ובערוך כתוב כך מאן דתני הורודוסיות על שם הורודוס פי' הורודוס המלך הביא יונים מן המדבר וגידל אותם בישוב ונעשו תרבות ונקראו על שמו הורודוסיות ומאן דתני דורסיות על שם המקום שהביאן משם ע"כ: