משנה חלה פרק ד׳ משנה ו׳

אומר בכאן שלוקח אדם שיעור מן העיסה והוא טהור ומצניעו להיות חלה על עיסות אחרות שילוש מן הדמאי אפי' יהיו אותן העיסות טמאות לפי שהעיקר אצלנו מה שזכר חלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ואמר עד שתסרח חוזר על כדי חלה שהוציא בטהרה לפי שהוא מפריש עליה עד שתסרח ותפסד ולא תהיה ראויה לאכילת אדם:

להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'. פי' הר"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב"ם בהדיא בסוף פ"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע"כ. ותימה על הר"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר"ב גם על דרך פירוש הר"ש. ולהרמב"ם צריך יישוב לקושית הר"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ"ש בא"י דלא:

חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה:

הרמב"ם [פ"ז מבכורים] פי' דה"ק עושה אדם עיסה בטהרה ולא יפריש חלתה רק יסמוך עליה שתהי' כולה חלה על עיסות אחרות דמאי דהיינו של ע"ה שיש בהן ספק אם הורם חלתן או לא ואע"ג דע"כ העיסות ע"ה טמאות אפ"ה מדמסופק בהן אם חייבות בחלה מותר להפריש מטהור על הטמא. ותמוה הרי הע"ה לא נחשד על החלה כמו שלא נחשד על ת"ג. ואת"ל כרבינו קרבן אהרן דרק באכילתה אינו חשוד אחלה אבל חשוד למכור הטבול לחלה. ק' דמלבד דלא אשכחן כן [וע' דמאי רפ"ה] ק' נמי בלא זה הרי העיסה הטהורה וודאי חייבת בחלה. ואם כן היאך יפריש מהחיוב על הספק פטור ואת"ל דמיירי דגם העיסה הטהורה יש בה ספק אם הופרש חלתה קשה מי ימדוד ב' ספיקות הללו זה מול זה דלמא א' מהן וודאי וא"כ יפריש מפטור על החיוב או אפכ'. והר"ש ונושא כליו הר"ב ז"ל פי' דה"ק דחבר שקנה תבואה מע"ה ועשה אותה החבר עיסה והרי פירות ע"ה טמאה נמצא שעיסה זו טמא וגם וודאי חייבת בחלה. והא דקרי לה חלת דמאי לא כמו שהבין הרמב"ם שמסופק אם חייב' בחלה רק ר"ל שהיא חלה מתבוא' ע"ה ולא נקט דמאי רק לאשמעינן שטמאה היא ואפ"ה מפריש עליה חלתה מעיסה טהורה. ותמוה גם פי' זה דכיון דעיסה זו וודאי טמאה טומאת ע"ה ששורפין עליה תרומה [כטהרות פ"ד מ"ה] וגם וודאי חייבת בחלה. דהרי החבר עשה העיסה. א"כ מה הקילו גבה להפריש מטהור על הטמא. ובתו' חדשים פי' דחלת דמאי דמשנתינו היינו תרומת מעשר של דמאי שמסופק בו שמא לא הפריש הע"ה מתבואה זו תרומ"ע ונמצא שהתרומ"ע שהפריש החבר פטור מחלה או שמא כבר הפריש הע"ה תרומ"ע ונמצא שתרומ"ע זה שיפריש החבר מספק חולין גמורים הוא וחייב בחלה ומדמפריש החבר חלה זו מספק מותר להפריש מטהור על הטמא. ואלו דבריו תמוהים ביותר. דהרי העיסה טהורה שיפריש ממנה החלה וודאי חייבת בחלה והיאך יפריש מחיוב על ס' הפטור. ואת"ל דמיירי דבעיסה הטהורה נמי יש בה ספק חיוב חלה ק' קושי' הנ"ל להרמב"ם דמאן מפיס שיהיו ב' הספקות שקולים בשוה ודלמא א' מהן וודאי חייב והב' וודאי פטור. והן אמת דבמהדורא קמא אני בתומי תמכתי על הגאון תוס' חדשים זצוק"ל והתיגעתי לישב דבריו דמיירי דהעיס' הטהורה והטמאה שניהן מתרומת מעשר א' הן ושניהן של אותו הדמאי אלא שזה נעשה בטהרה וזה בטומאה ונמצא שספק שניהן שוה. אולם השתא דקשישנא לדרדקי האיר ד' עיני וראיתי כי בדותא היא ובמחכ"ר הגאון הנ"ל כד ניים ושכיב אמר להא מלתא דכיון דאוקמה למשנתינו דכל העיסה הטמאה היא תרומת מעשר א"כ אסורה לכהן לאכלה א"כ תמוה למה יפריש עליה חלה כלל הרי הבצק שיפריש עליה החלה אסורה לאכילה:

נוטל ארם כדי חלה וכו'. כתב הר"ס ז"ל לשון הר"ש ז"ל לעשותה בטהרה כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפי' נשכו ונמצאת העיסה טהורה והחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין. עד שתסרח מפ' בירוש' עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי. שחלת דמאי נטלת וכו' כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ופי' חלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי כו' עכ"ל הרב אלא שקצרתיו ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ וכו'. כתב על זה הר"ס ז"ל כל זה אין לו הבנה כלל ועיין בפי' הר"ש ז"ל שכתבתי ע"כ. וזה פי' ה"ר יהוסף ז"ל נוטל אדם כדי חלה וכו' פי' מי שקונה פת מן הנחתום שחשוד על החלה ורוצה להפריש עליו חלה מעיסה טהורה כיצד יעשה שהרי זה הפת אינו ודאי טבל אלא דמאי והעיסה היא ודאי חייבת ואסור להפריש מן הודאי על הדמאי ועל כן קאמר התנא שמותר לאדם לעשות עיסה וליטול ממנה השיעור של החלה שהיא חייבת ולהניחו בפני עצמו כדי שיוכל להפריש מאותה העיסה חלת דמאי ואחר שעשה את כל העיסה חלה יקרא שם לאותה חלה שנטל כבר כדי להוציא מן העיסה עצמה חלה שהיא ודאי טבל וה"ק מתני' נוטל אדם כשיעור חלה מעיסה החייבת שרוצה לעשות בטהרה מאותה העיסה יטול תחלה כדי חלה כדי שיהא רשאי להיות מפריש מן העיסה על סמך אותה החלה חלת דמאי עד שתסרח העיסה כי חלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' כן נ"ל לפ' לשון המשנה וצ"ע ע"כ עוד כתב וז"ל להיות מפריש עלי' פי' ממנה וכך הוא לשון המשנה בכל מקום כגון במסכת גיטין פ"ג המניח פירות להיות מפריש עליהן פי' מהן המניח מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ וכו' כתב פי' זה נראה בעיני רחוק מאוד וכי משום שיש על התבואה הזו עוד ספק איסור אחר יהיו מקילים בה יותר מבשאר עיסות שאין בהן חשש איסור תרומה ומעשרות על כן נראה בעיני דחלת דמאי היינו הנוטל עיסה מן הנחתום שאינו נאמן להפריש חלה ומעשרו' כמו שאמרו במסכת דמאי הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' והיינו חלת דמאי כלומר חלת עיסה או פת שיש בו ספק אם נטולה ממנה חלה או לאו ועל כן כיון שספק הוא הקלו בה ומיירי שנוטל כדי חלה מחלת דמאי עצמה ולא מעיסה שהיא ודאי חייבת וה' יאיר עינינו בדבר עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל מוכח בירושלמי בפירקין דלעיל שפירוש משנתנו כך נוטל אדם מעיסה שלא הורמה חלתה כדי חלה לשאר עיסות שרוצה ללוש אח"כ והיינו דתנן להיות מפריש עלי' והולך שלש והולך עיסות אחרות ואין מפריש מהן כלום על סמך אותו החלק שהפריש כל זמן שיש כדי חלה דהיינו אחד מכ"ד לבעל הבית והיינו כל זמן שהיא יפה לאכילה ומפ' מתני' שעושה זה לעשותה בטהרה שעכשיו יש ספק בידו לעשותה בטהרה ואולי מה שילוש אחרי כן לא יהא ספק בידו ואע"ג דשאר עיסות לא הוי מוקף כיון דחלה הראשונה קורא לה שם במוקף שרי ומהכא פריך לריש לקיש דאמר דטבל בטל ברוב ורבינו שמשון ז"ל פירשה מדעתו בדרך אחרת שלא על דרך הירושלמי ועוד קשה לפירושו מאי כדי חלה ועוד מאי להיות מפריש עלי' והולך. חלת דמאי עד שתסרח אם חלה זו גדולה כ"כ שראוי' גם לשיעור עיסות אחרות והפרישה מעיסת דמאי ובא לתקן בחלה זו עיסות דמאי שכל ככרות שלוקח מע"ה יקבע חלתן בזו החלה יכול לעשות כן עד שתסרח אותה החלה מאוכל אדם דכמו שהקלו בחלת דמאי להיותה נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כך הקלו בה נמי להיותה נטלת מן הרע על היפה והקשו רבינו שמשון והרא"ש ז"ל תימה חלת דמאי היכי משכחת לה אי בלוקח מעיסה או לחם מעם הארץ שצריך להפריש חלה מספק דשמא לא הפרישה ע"ה הא ליתא דכי היכי דלא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה ה"נ לא נחשדו על החלה דשתיהן במיתה ורבינו שמשון ז"ל תירץ דהכא בתבואה שלקחה מע"ה והאכיל הלוקח מאותה תבואה לאכסניא כדתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' וכשהפרישו החלה ונתנוה לכהן עשיר צריך הכהן להפריש אותה חלה ומותר להפריש מעשרותי' מן הרע על היפה ועוד האריך ונלאיתי לסובלו ותמהני איך שכח הרב משנת פ"ה דמסכת דמאי הלוקח מן הנחתום נוטל ממנה תרומת מעשר וחלה ומוקמינן לה בנחתום העושה בטומאה דכיון דחשיד אהא חשיד נמי אהא [הגהה נלע"ד דבזה יתורץ מה שכתב בתוס' י"ט ולהרמב"ם ז"ל צריך ישוב וכו':] ועוד יש דרך אחרת כגון שלש ע"ה קב קב דפטור מן החלה ואח"כ נצטרפו בסל דע"ה דילמא כיון דלא גמיר לא חייש לצירוף סל ותלמיד חכם אית לי' למיחש עכ"ל ז"ל ורבינו שמשון ז"ל עצמו אני רואה שהביא בתוך פירושו דמתני' דהכא שקלא וטריא דאיתא בירוש' התם פ"ה בדמאי ע"ש שהאריך הוא ז"ל. ור"ע ז"ל תפס בפירוש חלת דמאי היכי משכחת לה מה שפי' הר"ש ז"ל מפני שהרמב"ם ז"ל לא פי' בו דבר אבל ברישא דמתני' תפס פי' הרמב"ם ז"ל מפני שפי' הרב רבינו שמשון ז"ל רחוק מאוד ע"ש. אכן שם ברמב"ם בחבורו ספ"ז מבואר קצת יותר: