משנה חגיגה פרק ג׳ משנה ד׳

חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת וכו': מה שייחד ארץ יהודה משאר א"י לפי ששאר הארץ מלבד ארץ יהודה היו שוכנין בה העכו"ם ולא היו יכולין לטהר שום דבר ולשומרו ובעבורם חזרו כל הארצות כארצות העכו"ם ובארץ יהודה היו נאמנין בני אדם בכל השנה על יין ושמן של קדש שהוא טהור כשהיה אומר אדם זה היין טהור והוא לנסכים וזה השמן טהור והוא למנחות לגודל מעלת הקדש מי הוא זה שמלאו לבו לעבור על הדבר ולא שיקל בו ולא שיאמר טהור אלא על דבר שנתאמת אצלו טהרתו. ואינן נאמנין באמרם זה יין של תרומה טהורה אלא בשעת הגתות בלבד שבני אדם נזהרין כולן ומטהרין כליהן ועצמן כדי שיהיה מה שסוחטין מן הענבים טהור ויוציאו תרומה טהורה וכשעברה שעת הגיתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור ולפיכך אינן נאמנין ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו מדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק. ואמרו אבל מניחה לגת הבאה רוצה לומר בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז יתן אותה לכהן לפי שבאותה שעה הוא נאמן ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית של קדש הרי זה נאמן דכיון שהוא נאמן במקצתה ר"ל אותו רביעית של קדש. והעיקר נאמנין על טהרת יין ושמן של קדש כל ימות השנה נאמן בכולה שהיא טהורה. ואמרו כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנים עליהם אבאר לך פירושם. והוא כי המדומע כבר קדמו לך כללי משפטיו במסכת תרומות וביארנו כי הוא הדבר שנתערב בו התרומה שקרא אותה השם דמע. ובכאן רוצה בו שהם נאמנים באמרם אלו הקנקנים טהורים אף על פי שהוא קודם לגתות שבעים יום. ובירושלמי אמרו קודחין בהם את הדמע וענינו הקנקנים שמכניסים בהם המדומע. ולשון התוספתא קודם לגיתות שבעים יום נאמנים על הקדש ועל המדומע ועל הקנקן אבל לא על התרומה ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. אבל הבבלי ביאר שאין נאמנים באמרם קנקן ריקן שהוא טהור לתרומה בשום פנים ואפי' בשעת הגיתות. וכי מאמרם בזו המשנה נאמנים על כדי יין ושמן המדומעות רוצה בו המעורבות בלבד ואינן מענין דמע שהוא התרומה. וענין אותן התערובות כמו שזכרנו במשמר יינו להפריש ממנו נסכים קודם לגתות ע' יום ומפני שכוונתו היתה להוציאה הנסכים ממנו היה כמו הדבר המעורב מן הקדש והם נאמנים על טהרת הקדש כמו שהוא העיקר. ולפיכך יהיו נאמנים על אלו הקנקנים אפי' קודם לגיתות שבעים יום והוא הזמן שהעם מתחילין להזמין כליהם ולטהר אותם לבציר ואלו הדינים כולם שאמרו נאמנים ואין נאמנין הם בעמי הארץ אבל תלמידי חכמים נאמנים לעולם על כל מין ממיני הטהרה ונסמך על כל מה שיאמר כמו שביארנו ממנו קצת במסכת דמאי ועוד יתבאר הכל במסכת טהרות:

[*שביהודה נאמנים כו'. כתב הר"ב שרצועה היתה מפסקת כו'. ולא היה אפשר להביא. וא"ת ויביא ע"י שידה תיבה ומגדל. כדאמרינן פ"ג דערובין סוף משנה א' אמרי' בגמ' דהאי תנא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל. שמעינן מהכא דלמ"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. וכ"כ התו' דהכא. אע"פ שבפ"ג דערובין דף ל' סתמו דבריהם ביותר. ועוד אכתוב בזה במשנה ב' פ"ג דפרה ובתוס' הקשה הר"ר אלחנן האיך היו מביאין אפר פרה בגליל דא"א לעשות אלא בירושלים. וא"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים. ושמא דשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה נטמא ובעי הזאת ג' וז' כדאמר בנזיר פ"ז משנה ג'. ע"כ. [ועיין מ"ש ברפ"ח דמקואות]. ול"נ לתרץ שהקילו לגבי עליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו'. וכן בחטאת דצריכא טובא. והכלל דטומאת ארץ העמים מדבריהם ויכולין להקל. דהם אמרו והם אמרו]:

נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה. פירש"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. וכתבו התוספות דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה"ל חולין. ונטמא בטומאת ע"ה. וכי משום דאקדישה פקע ליה טומאה מיניה. א"נ הוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו [שחולין הן בידוע]. וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו. ומעיקרא היה נזהר לשמור בטהרה. וכן מצינו בסמוך גבי מניחה לגת הבאה דאע"פ שהוא יודע. כמ"ש שם. ע"כ:

ובשעת הגיתות והבדים. עיין במשנה ד' פ"ט דטהרות:

אף על התרומה. פי' הר"ב לפי שכל בני אדם מטהרים כו' כדי להפריש כו' אבל אח"כ נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה. ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור. הרמב"ם:

עברו הגתות והבדים. פי' הר"ב לאחר שעבר זמן הבציר כו'. עיין מ"ש ברפ"ג דב"ב:

והביאו לו. כן הנוסחא בכל הספרים. גם בפירש"י ואע"פ שאח"כ שונה הכל בלשון יחיד. דה"פ לא יקבלנה מכל מי שהביא):

אבל מניחה לגת הבאה. כתב הר"ב ואז נותנה לכהן. דבאותה שעה הוא נאמן. ואע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. רמב"ם פי"א מהלכות משכב ומושב. ועיין במשנה ט' פ"ו דדמאי:

רביעית קדש. כתב הר"ב דמיגו כו'. דגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש"י:

כדי יין וכו' נאמנים בשעת וכו'. וקודם לגתות שבעים יום. פי' הר"ב המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין כו' דמיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה דגנאי הוא לקדש כו'. וכפירש"י. וכתבו התוס' ותימה דא"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי. דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירץ הר"ר אלחנן דהכא מיירי שיחדו לנסכים כשיצטרך ממנו. אבל התם מיירי כשכבר הקדישו לכך. ע"כ. וכך כתב הרמב"ם בפירושו וז"ל בפי"א מהלכות משכב ומושב כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים וכו' ע"כ. ומ"ש הר"ב אע"ג דע"ה אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות. פירש"י שאע"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א"י על הקנקנין לא האמינום. ואין הכהנים חבירים מקבלין מהן הקנקנין עם התרומה. אבל מערין אותו לכליהן ודכותה אמרינן לקמן. אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין עכ"ל. והוא משנה ד' פ"ה דאהלות:

שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה אף שא"צ הכשר. אפ"ה באמר הע"ה שעשאן בטהרה והתכוון שיהיו למנחות ונסכים, נאמן, דבקודש נזהרין מאד. מיהו דוקא ביהודה. אבל מגליל אי אפשר להביא נסכים משום דנטמאו מארץ העממין שמפסיק בין גליל לירושלים. ואפילו בשידה תיבה ומגדל, שמתזיקין מ' סאה, שאינן מקבלין טומאה, אי אפשר להביאן, דהרי קיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כרמב"ם פי"א ממת]. וגם בכ"ח מוקף צמיד פתיל אי אפשר להביאן דרך הגליל, דבקודש אין מציל צמיד פתיל:

ובשעת הגיתות בעת שדורכין היין:

והבדים דהיינו בזמן שעוצרין השמן:

אף על התרומה דאז הכל מטהרין כליהן. ובשאר השנה לא:

לא יקבלנה ממנו ר"ל הכהן החבר לא יקבלנה מהע"ה, דשמא נטמא אח"כ, דבתרומה לא זהירי כל כך. [ונ"ל דלהכי נקט "והביאו", לשון רבים, דקמ"ל דאפילו היו המביאין רבים, ומעידין עליה שטהורה היא, אפ"ה אין נאמנין דכל החשוד וכו']:

אבל מניחה לגת הבאה ר"ל הע"ה שיודע שנזהר בה רק שלא יאמינוהו, יניחנה עד הגת הבאה. שאז יהיה נאמן עליה:

ואם אמר לו הע"ה להכהן:

הפרשתי לתוכה רביעית קדש ר"ל הקדשתי להפריש מיין שלתוכם, רביעית אחת לנסכים:

נאמן דהרי לקודש נאמן, וגנאי יהיה לקודש שיהיה התרומה שבצדה טמא והיא תקרב:

כדי יין וכדי שמן המדומעות ע"ה שהביא לנו כדים מלאים שמן ויין ששמרן להפריש מהן נסכים, והרי צריך להפריש מכל כד תחילה תרומות ומעשרות, נמצא שהכדים מדומעות מתרומה ונסכים וחולין:

וקודם לגיתות שבעים יום דאז כבר מתחילין לטהר כליהן, ומדנאמן על הקודש, נאמן גם על התרומה ועל גוף הכדים, משום גנאי הקודש, וכלעיל סי' מ' [והקשו רבעתוס' מה איריא בשעת הגתות בכל השנה נמי וכדאמר לעיל בהפריש לתיכה רביעית קודש נאמן אף על התרומה בכל השנה. ותירץ דהתם בהקדיש הרביעית לחלוטין, אבל הכא לא התכוון רק לכשיצטרך יקח ממנו לנסכים. ונ"ל דלפ"ז הא דאוקמא בקודש רק לרבותא נקטי' דאף דהקדש מעורב בהכד, אפ"ה א"נ רק בזמן גתות, דלא דמי לרישא, דהכא לא הקדיש לחלוטין. ותו נ"ל דהא דמסיים וקודם לגתות ע' יום, רק אכדין קאי, משום דרק בכלים שייך האי טעמא שכבר טהרוהו, אבל ביין ושמן גופיה, הרי קודם זמן הגתות אין כאן שמן ויין]:

[והקשו תוס' [חולין דל"ה] היאך יאכל כהן התרומה. הרי קודש מעורב בו. ותירצו ע"י ברירה שיאמר הע"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש. עכ"ל: ונ"ל דגם בקושיתם לא ס"ד דמיירי שלקח הע"ה רביעית קודש וערבו בתרומה, דאין זה משמעות הלשון בתירוצם, דא"כ הול"ל וי"ל דלא מיירי בעירבו, רק באמר רביעית וכו'. רק כוונת תוס' בקושיתם, דס"ד שאמר רביעית א' בחבית זו יהי' קודש לנסכים. דכיון שלא בירר מעיקרא לומר שאני עתיד להפריש, לפיכך אפי' למאן דאית לי' ברירה לא אמרי' בכה"ג ברירה [כתוס' גיטין כ"ה ב'], וא"כ הו"ל כאילו מעורב בו קודש, דלא בטל ברוב, דכל קודש קודם שנקרב לא בטל מדהו"ל כדשיל"מ [כתוס' כריתות י"ג ב']. אמנם תרוצם תמוה, שתרצו דמשום ברירה, והרי אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה [כביצה דל"ח א'], ואפי' בבירר מעיקרא [כרמב"ם פ"ז ממעשר ה"א]. והכא פסק הרמב"ם דרשאי הכהן לאכול התרומה [בפי"א ממשכב] ואי"ל מדנתבטל ברוב. ליתא דעכ"פ עיקרו דאורייתא [כתוס' עירובין דל"ז ב']. והנה בזבחים [דפ"ח א'] תרצו דלא מיירי בהקדיש הע"ה, רק שיחדה להפריש משם רביעית נסכים. וגם זה תמוה, דהנה תוס' [חגיגה כ"ה ב' ד"ה במטהר] הקשו דבכדים המדומעין בקודש דלא מהימן רק עד ע' יום, והקשו מ"ש מרישא דאמרי' דבקודש מהימן לעולם. ותרצו דרישא מיירי בהקדיש בפירוש אבל סיפא מיירי דרק יחדן לנסכים. וא"כ לתוס' זבחים הנ"ל דרישא נמי ביחדן לנסכים מיירי, א"כ הדרא קו' תוס' חגיגה לדוכתא דמ"ש רישא מסיפא. ולכאורה הי' נ"ל לישב דברי הרמב"ם הנ"ל, דדוקא בב' לוגין בפ"ז דדמאי שהוא תערובות תרומה, והרי תרומה אינה בטלה רק בק"א, כדיליף בספרי מקרא דמכל חלבו ממנו [כר"ש רפ"ב דערלה], ולפיכך כיון שיש תרומה בהתערובת לא אמרי' ברירה בדאורייתא. משא"כ ברביעית קודש בפי"א ממשכב, בטל ברוב, דלא מחשב דשיל"מ רק בנתערב חתיכת חטאת בחתיכת חולין, דחזי למכור הכל לכהן [כיבמות דפ"א ב' ורש"י שם]. מה שאין כן רביעית נסכים דאסור לכהן שנתערב בחבית יין תרומה, בטל שפיר. וא"ל עכ"פ חזי למתשל עליה כמ"ש לעיל, ליתא דחדא דלא גרע מהתרומה דלא מחשב דשיל"מ דלאו מצוה לאתשולי עלי' [כנדרים די"ט א']. ותו דהכא כיון שלא הי' האיסור לעולם בעין, לא מחשב דשיל"מ [כי"ד ק"ב] וכגיגות יין שמונחים בו ענבים המוציאן יין כל השבת, דבטל היין היוצא ביין הגיגית [כמרדכי סוף פ' קמא דשבת]. אולם אחר העיון זה ליתא, דחדא דאם בטל הרביעית של נסכים בהתרומה שבחבית, א"כ למה התרומה תהיה טהורה, הרי אין שם הקדש בחבית ואף אם נאמר כיון שהע"ה לא ידע שהרביעית בטל מסתפי ונזהר בו. עכ"פ ק' הרי בל"ז המרדכי הנ"ל בגיגית סותר א"ע. דאדרבה כ' המרדכי [סוף חולין] דכל דבר שבא בתערובות לעולם, גם באינו דשיל"מ לא בטל, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם, וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות ק"ה א']. אע"כ דוקא בגיגית, שבשעת שהי' ההיתר בעין לא הי' עדיין האיסור בעין, להכי גם דשיל"מ בטל, מה שאין כן ברקקה דם, שהרוק והדם נולדו כא'. ובהא יתיישב אצלי קו' תוס' [מעילה כ"א ב'], באמר פרוטה בכיס זה הקדש, דכולן קדושים. והקשו דלבטל הך פרוטה ברוב. והוצרכו לתרץ דמטבע חשוב ולא בטל, וכמו שהסביר רמ"ל [בפ"ז ממעילה] דהו"ל דבר שבמניין. ורכ"מ שם תי', מדהו"ל דשיל"מ. וכבר מחו לה אמוחא אהך תרוצ' דהרי גם דבר שיל"מ רק מדרבנן לא בטל, ואיך יתחייב קרבן מעילה. וכ"כ ק"ל אתרוצ' דתוס', דהרי גם דבר שבמניין רק מדרבנן לא בטל. אמנם לדברינו הנ"ל מיושב קו' התוס' שפיר, דכיון דהאיסור וההיתר שניהן היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה, הו"ל כאילו נולדו ההיתר והאיסור ביחד, דאז אפילו מדאורייתא לא בטל, אפי' לקולא, וכצחצוחי רוק של היבמה הנ"ל, מכ"ש לחומרא כפרוטה בכיס הקדש, וכברביעית קודש בחבית הכא. ועכ"פ הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי הכא נולדו שניהן בתערובות כא'. ובכה"ג אפילו בלי דשיל"מ לא בטל. ואם כן האיך יהיה התרומה מותרת להכהן, והרי מעורב בו קודש ולא בטל. ודוחק לומר דכשהקדיש הרביעית אח"כ הו"ל כנולדה אז דהרי בפרוטה בכיס הקדש הנ"ל חזינן דאפי' בהקדישה אח"כ, כאילו היו בעין מעיקרא דנינן ליה. [אח"כ מ"כ קצת מדברי בכרתי סי' ק"ב. מלבד מה שבל"ז הניח דברי המרדכי בגיגית בצ"ע]. ותו ק"ל כיון דאין הכהן יכול לאכול התרומה מדמעורב בו הרביעית קודש, הו"ל כמפריש לאבוד ואינו תרומה כלל [כב"ק דקט"ו ב']. ואי"ל דעכ"פ חזי' לכהן להקדיש כל החבית לנסכים. ליתא, דהרי תרומה לא חזי לנסכים. מדכתיב משקה לישראל מן המותר לישראל בעינן [תמורה כ"ט א']. והרי אפילו חולין המדומעין בתרומה, אע"ג דמדאורייתא ברובא בטיל, וחזא בכל גוונא לכהן, אפ"ה מדאסור לזר, אסור לנסכים [כרש"י זבחים פ"ח א']. ואפילו לר"ח התם דפליג ארש"י [כתוס' שם ד"ה מן] וס"ל כיון דמותר בכהן, ממשקה לישראל קרי' בי', עכ"פ הכא מדגם לכהן אסור התערובות גם ר"ח מודה דאסור לנסכים. ואת"ל כיון דרק ע"י שמעורב קודש לא חזי לכהן, לא הו"ל בכלל משקה לישראל, רק בדלא חזי לישראל מצד איסור אחר, אבל ע"י קודש לא פקע קודש, והו"ל כשור משורי הקדש [מנחות פי"ב מ"ט] וכ"כ פרוטה בכיס זה הקדש [מעילה כ"א ב'] ' דאמרי' דכולן קדושי' אף דלא חזי לישראל. ואף דיש לחלק קצת, עכ"פ מסתבר דקודש אינו מעכב שיחול קודש. עכ"פ בל"ז לפי דעתי אין הכהן רשאי להקדיש תרומה לנסכים, דרק לאכילה ושתייה נתנה תרומה ולא להפסיד [כפי"א דתרומות]. וכמו כן לאישים לא נתנה, דכמו שהמפריש תרומה טמאה ד"ה שאינה קדושה, דתתן לו אמר רחמנא ולא לאורו [כפסחים דל"ג א'], והרי לא כתב בקרא ולא לאורו, רק דהכי דייקי' מדכתיב תתן לו, והרי לא חזי' לי', אם כן ה"נ נידק מנה תתן לו ולא לאישים. אמנם נלפע"ד דמיירי שאמר שכשיפרישם לבסוף יהיה קודש מהשתא, ולהכי אף דהשתא אין שם תערובות, עכ"פ כיון שמשמרו לקודש, נזהר מלטמאו, ואפ"ה לא דמי ליחדו לקודש דהתם לא אמר מידי. רק שחישב כן בלבו, משא"כ הכא דאמר דלכשיפריש יהי' קדוש מהשתא. וזהו כוונת תוס' חגיגה [דכ"ה ב' ד"ה במטהר] שהבאנו לעיל. וא"כ בכה"ג לכ"ע יש ברירה. וטעם הדבר נ"ל משום דכיון דהא דאין ברירה בדאורייתא רק מטעם ספק הוא [כמ"ש לעיל ביצה פ"ד סי' נ"ט], א"כ צריך שיהי' פ"א בספק, משא"כ בכה"ג לא הי' על החבית ספק מעולם, דבעוד הרביעית בחבית, לא היה שם תערובות עדיין, שהרי אמר שלא יקדש הרביעית עד שיפרישו, וכשהפרישו לבסוף. הי' קודש למפרע כל חלק וחלק מהרביעית ההוא בכל מקום שהי' תחלה ולא נכנס בכלל ספק כלל מעולם. ואפשר זהו כוונת תוס' חולין הנ"ל]:

שביהודה וכו'. ולשון ר"ע ז"ל עד לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. אמר המלקט ובגמ' פריך ונייתיה בשדה תיבה ומגדל ומשני הא מני רבי היא דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה של ארץ העמים דתניא הנכנס לארץ העמים בשדה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר ופריך ולייתיה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשני א"ר אלעזר שונים תנאים בברייתא אין הקדש ניצול בצמיד פתיל:

ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה. גמרא ורמינהי דתק בפ"ט דמסכת טהרות הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת יתננה לעני כהן פי' עם הארץ שבא לגמור את זיתיו ושייר קופה אחת לצורך תרומותיו יתננה לעני כהן ויראנה שלא הוכשרה והכהן יעשנה בטהרה אלמא בשעת הגתות והבדים אין נאמנים ומשני אמר רב נחמן לא קשיא הא בחרפי הא באפלי שכבר עבר זמן הגתות לרובא דעלמא קאמר דלא מהימן. וגרסי' תו בגמ' תניא עבר הירדן והגליל הרי הן כיהודה נאמנים על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין:

עברו הגתות וכו'. ר"פ חזקת הבתים ופי' הרמב"ם ז"ל וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור ולפיכך אינם נאמנין ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק ע"כ. משמע קצת דהוה גריס והביא כמו שהוא בסיפא ג"כ לשון יחיד אכן בכל הנוסחאות והביאו גם בלשון רש"י ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל בפי"א דהלכות מטמאי מו"מ סי' ב' כיון שהביא לו ע"ה חבית יין א שמן של תרומה לא יקבלנה ממנו מפני שהיא בחזקת טומאה הניחה ע"ה אצלו עד גת הבאה והביאה לו יקבלנה ממנו אע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעח הגתות והבדים ע"כ:

ואם אמר לו הפרשתי לתוכה וכו' פ' השוכר דף ל"ה והקשו שם תוס' ז"ל וא"ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בו וי"ל דע"י ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש ע"כ ואיתה נמי בתוס' דפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ח.) ובירושלמי פ' במה מדליקין גרסי' תניא רשב"ג אומר הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתם נמסרו לעמי הארץ הלכות הקדש דתנינן אם אמרה פרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. חטאות דתנינן בפ"ה דאהלות הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתנינן בפ' ששי דמכשירין ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורין הן ע"כ:

כדי יין וכדי שמן המדומעות עיין בפי' הרמב"ם ז"ל במה שמפר' בשם הירושלמי: