משנה ביכורים פרק ב׳ משנה ו׳

דבר ברור הוא שהוא כאילן לערלה ולרבעי ואמרם לשביעית כמו שאגיד לך והוא שאם נגמרה פרי האתרוג בשנה שביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר ככל פירות שנה שביעית כיון שנגמרה בשנה השביעית אע"פ שנלקט בשנה השמינית: ואמרם בשעת לקיטתו עשורו ענינו שאם נלקטו בשנה השלישית או הששית שיוציא ממנו מעשר עני אף על פי שאותו אתרוג נגמר בשנה השנית או החמישית וכן אם נלקט בשנה הרביעית יוציא ממנו מע"ש אע"פ שנגמר בישולו בשנה השלישית ופסק ההלכה כמו שזכרו רז"ל חזרו ונמנו אתרוג *אחר לקיטתו עשורו למעשר ולשביעית:

אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים. עי' מה שכתבתי בריש יומא [*ובריש קדושין]:

[*ולירק בדרך אחד. משום דגדל על כל מים כדאמר בראש השנה [דף יד] ותבואה ואילנות גדלים על מי גשמים ואתרוג גדל על כל מים שמשקים אותו תמיד כירק כדאמרינן בפ"ק דקדושין. כך לשון רש"י פ' לולב הגזול (סוכה דף לט.) והא דגדלים וכו' כתבתי במס' שביעית משנה ו פ"ב. וכתבו התוס' דלולב הגזול וא"ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון דגדל על כל מים כירק. וי"ל משום דדרשינן בפ"ק דראש השנה גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה כמו שכתבתי בס"ד בפ"ק דראש השנה בד"ה לנטיעה וכו']:

לערלה. פי' הר"ב ומונים לו שלש לערלה משעת חניטתו. פי' השנה השלישית מונין לו לחניטתו אבל מספר השלש' שנים מונין משעת קליטתו וכמפורש בריש ראש השנה:

וברבעי. כמ"ד נטע רבעי עיין במשנה ב פ"ה דמעשר שני. וכן כתבו התוספות פ"ג דסוכה דף לט:

ובשביעית. פי' הר"ב דאם נחנט בששית ונגמר בשביעית מותר. והרמב"ם פי' שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ושני הפירושים בירושלמי:

[*בכל דבר. כיון ששוה ואין בו חלוק לא קתני דרכים כדתני ת"ק הכי איתא בגמ' דריש קדושין וכתבתיו שם בד"ה בג' דרכים וכו']:

אתרוג שוה לאילן למיזל בתר חנטה:

שוה לאילן בערלה דאף דמונין שני ערלה משעה שנקלט [וכלעיל ערלה פ"א סי' ד'] עכ"פ בחנט בג' אף שנלקט בד' אסור וכ"כ הנחנט בד' ונלקט בה' צריך פדיון:

ובשביעית דבחנט בו' אף שנלקט בז' מותר [מיהו פטור ממעשר] ובחנט בז' אף שנלקט בח' דינו כשביעית:

ולירק בדרך אחד מדרגילין להשקותו כירקות משא"כ אילנות ותבואה גדלים רק על מי גשמים. והא דאין דינו לכל כירקות שאני אינך דאפקינהו קרא:

שבשעת לקיטתו עשורו דבנלקט בשנת א' ב' ד' ה' בשמטה מעשר ראשון ומע"ש ובנלקט בג' ו' מע"ר ומעשר עני ובנלקט בז' פטור ממעשרות כשביעית:

אתרוג שוה וכו'. וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דקדושין [וא"ת השתא משמע דרבעי נוהג באתרוג א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין כו']. ויש לפרש דה"ק כרם רבעי כל היכא דמצי למיתני והיכא דלא מצי למיתני לא פליגי עלי' דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מהא דאתרוג איכא פלוגתא בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מסכת מעשר שני ודשאר דוכתי לידע אי הלכתא כמאן דסבר נטע רבעי או כמאן דתני כרם רבעי וי"מ דאפי' מאן דתני כרם רבעי מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר ונ"מ דאי מאן דתני כרם ס"ל דאין נטע רבעי כלל אפי' מדרבנן בארץ ישראל הלכה כמותו בחוצה לארץ דאינו נוהג כלל שם ואי מדרבנן כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן ע"כ. ובחדושי הרשב"א ז"ל שם פ' כיצד מברכין כתוב די"ל דרבי חייא ור"ש בן רבי תנאי נינהו ופליגי ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים גרסי' דאתרוג לשון זכר כדתנן חסר כל שהוא פסול. אתרוג אילן עצמו קרוי כן. לכל דבר בריש קדושין מפ' אמאי נקט ר' אליעזר דבר ות"ק לשון דרך ע"כ פירוש דמפ' התם דהא קמ"ל דדרכי' דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו. ועיין במ"ש ברפ"ק דקדושין. וצ"ע מניינא למעוטי מאי:

ולשביעית. פי' הרמב"ם ז"ל שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ע"כ. ופירשו תוס' ז"ל שם רפ"ק דקדושין דלשביעית שוה לאילן פי' דבאתרוג ושאר כל אילן אזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גדל וא"ת אמאי לא חשיב שהאתרוג שוה לאילן לכלאים שאין כלאים בכרם וליחשוב שוה לאילן בד' דרכים וי"ל דלא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מיחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחת דלענין פאה בעינן לקיטתו כאחת דמהאי טעמא ממעטינן תאנה ובירק נמי אין פאה נוהגת דאינו בכלל דבר המתקיים וי"ל כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבי' בפאה אלא השנויין בפ"ק דפאה ובאילן האוג והחרובין וכו' ודומיהם לא שייך למיתני שוה לירק ומהאי טעמא נמי לא קאמר שוה לירק לענין בכורים שאין בכורים אלא מז' המינין כדאיתא בספרי ובפ"ק דמכלתין א"כ שוה נמי לשאר אילנות עכ"ל ז"ל בהגהת הלשון קצת כפי עניות דעתי. וכתב הריטב"א ז"ל שם בקדושי' הא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתה לערלה ולרבעי ולשביעית ופי' רש"י ז"ל (שם בסוכה) שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק והקשו עליו בתוס' א"כ דכולהו דיני דאתרוג דשוה לאילן או לירק קתני ליתני נמי לשכחה ופאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחת וכדממעטי' מהאי טעמא תאנה ואת"ל דס"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגים בו כאילן ולאו קושיא היא דלא שייך למיתני שוה לאילן אלא במידי דליתי' בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתי' אלא בירר ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאנה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחת ואיכא נמי ירק שנוהגים בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלים ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוו אילן ונוהגים בהן מיהו הא קשיא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר"ה שלו שבט כאילן ונ"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהן ובמס' ר"ה פירש"י ז"ל דה"ק לערלה ולרבעי ולשביעית שהולכים בשלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלבד משום דבעי למיתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיטה כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מילתא דדיני' כאילן ואע"ג דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על עניינים חלוקים שפיר שייך למימר בג' דרכים וקמא עיקר והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך א' משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למיתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוצא דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים מיתרצא נמי הא ממילא עכ"ל ז"ל. ועיין עליו במה שכתבתי בראש פ"ק דקדושין. ובתוס' רי"ד כתוב שם ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו אי קשיא דהא אמרי' בפ"ק דר"ה אע"פ שבשעת לקיטתו עישורו ר"ה שלו תשרי וא"כ גבי מעשר נמי יש בהן חילוק דירק ר"ה שלו תשרי כדאמרי' התם ואתרוג ר"ה שלו שבט והי' לו לחלק גבי מעשר גופי' תשובה הרבה חילוקים יש ביניהם בלא זה שהירק כלאים בכרם והאתרוג אינו כלאים בכרם ועל האתרוג מברכי' בורא פרי העץ ועל הירק בורא פרי האדמה אלא התנא לא בא למנות חילוקיהן אלא זה בא לומר אע"ג דכל אילנות אזלי בחר חנטה לכל דבריהם האתרוג אינו כן אלא שוה לאילן לילך בתר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית ושוה לירק לילך בתר לקיטה לענין מעשר מה שאין כן בשאר אילנות ושאר חילוקיהן אינם תלויים בעבור זה לא שנאם ע"כ:

ולירק בדרך אחד שבשעת. מלות בדרך אחד מחקן הח' ה"ר יהוסף ז"ל וכתב שבכל הספרים לא מצא מלות הללו [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה סי' של"א סעיף קכ"ו הירק בשעת לקיטתו עשורו מפני שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקט אותו לפיכך אם נלקט וכו' עד וכן באתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת לפיכך הולכין אחר לקיטתו למעשר כיצד וכו' ע"כ:]:

ר' אליעזר אומר אתרוג שוה וכו'. כך מצאתי מוגה וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגי' כן ואם האמת הוא כן צ"ע אמאי איצטריך למיהדר למיתניי' דהא אמילתי' דת"ק קאי ר' אליעזר. וגרסי' ר' אליעזר ביו"ד. וכתב ריב"ם ז"ל רבותינו חזרו ונמנו אתרוג בתר לקיטה בין לשביעית בין למעשרות פי' בין לשביעית כדתנן ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ. והכי איתה להאי ברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') וכתבתי' שם במקומה. ואיתה נמי בפ"ק דר"ה דף ט"ו. והכי תניא לה התם ואיתה בתוספתא דשביעית א"ר יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא וגמרו אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ע"כ פי' אבטולמוס ס"ל כר"ג ושלש מחלוקות בדבר ור"ש אית לי' סברא רביעית שם בפ"ק דר"ה וכמו שכתבתי שם בסוכה פ' לולב הגזול סימן י"א: