משנה ברכות פרק ט׳ משנה ה׳

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כו': מה שאמר כשם שהוא מברך על הטובה רוצה לומר לקבל אותו בשמחה ולב טוב ולכבוש כעסו וייטיב נפשו כשיברך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שיברך הטוב והמטיב וכמו שהיו אומרים החכמים ברוב דבריהם כל מה דעביד מן שמיא לטב וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל ואפילו לא הורה הכתוב עליו לפי שיש דברים רבים נראי' בתחלתן טובים ויהיה אחריתם רעה רבה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו רעה גדולה מפני שאינו יודע סופה. וכמו כן אסרו ע"ה להרבות בשמחה ובשחוק אבל תהיה השמחה במעשים עליונים רוצה לומר לעשות הצדק ולרדוף אותו. ואולם אזהרת הכתוב על היגון והדאגה כל כך הוא גלוי ומפורסם בספרים בדברי הנבואה שאין צריך לדבר עליו וזה שלא היה הכבוד ההוא שהוא מצטער עליו לטובתו בעולם מתחלתו ועד סופו ויחשוב החושב שכבר הצליח ושהיא ההצלחה האמתית והיה הכבוד ההוא סבה לטרדו מחיי העולם הבא ועל כן נאמר (משלי יד) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. ולפיכך יכוין אדם מחשבתו ויתפלל לאל להיות כל מה שיבואהו בעולם הזה מרע ומטוב סבה להשיג אליו ההצלחה האמתית. ומה שאמר ביצר טוב וביצר רע רוצה לומר להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפילו בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע כמו שאמר בכל דרכיך דעהו אפילו בדבר עברה. ופירוש מדה ענין. רוצה לומר בכל ענין שיבואך שבחהו והודהו:

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח כו': קלות ראש הפך כובד ראש שהקדמנו וענינו שלא ירבה בשחוק ובדברי שעשועים. ושער המזרח ר"ל הפתח המזרחי מפתחי העזרה והוא הנקרא שער ניקנור וקדש הקדשים מערב לעזרה כנגד השער הנזכר ופירוש מכוון מקביל. ופירוש מקלו המטה אשר בידו. ואפונדתו בגד שילבש האדם על בשרו להזיע בו ולא יטנף בגדיו החמודות בזיעה ואין מנהג אדם לצאת בו לבדו עד שילבש עליו בגד אחר: ופירוש קפנדריא שיעשה אותו דרך לקצר דרכו וזה כגון שיכנס בשער זה ויצא בשער שכנגדו כדי שיגיע למקום ידוע כי אין ראוי להכנס במקום הנכבד ההוא תחלה אלא לענין מעניני תפלה ועבודה ומה שאמר ורקיקה מקל ותומר פירוש שתהיה הרקיקה אסורה במקום ההוא מדרך ק"ו כי אחר שהמנעל שנעשה לשמירת הרגלים אסור להכניס בו במקום ההוא יותר ויותר הוא אסור הרוק שם מפני שהוא דבר מטונף:

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם כו': מינים הם הכופרים בתורה שלא יאמינו בחיי העולם הבא ועוד נבאר ענין העולם הבא במקומו במסכת סנהדרין ופירוש קלקלו השחיתו הדעות והאמונות. וכשאמרו בכלל התקנות שתקנו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל מפני שמלת שלום הוא שם משמות הקב"ה (שבת דף י:) והביאו ראיה שהדבר ההוא מותר מענין בעז שאמר ה' עמכם והשיבוהו יברכך ה'. ומה שאמר אחר כן ואומר אל תבוז כי זקנה אמך אינו ראיה על מה שהקדים שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנות חכמים אף על פי שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל ואחר כן הביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה וזהו שאמר הפרו תורתך עת לעשות לה' אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו כי נצא ממנו לענין הדין הנגזר מהקב"ה על כל אדם ועל כן אל תבקש ממני עתה בענין הזה אשר אני בו אלא לבאר דברי המדברים בלבד על דרך פירוש פשוט בכל דבריו כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בענין ההוא וכן דברי החכמים אבל היסוד הוא כי הקב"ה יגמול לטובים ויענוש הרעים והכל במשפט כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים שנאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול ודרך הצדק בהם אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל והוא מה שאמר (ישעיה נה) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה ואל תשגה נפשך להעמיק אחר הענין הזה כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתנו וזולתה לא השיג ממש אבל הוא כמו שאמרו ע"ה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו ואם תראה בדברי מן המדבר בזה הענין דמות ענינים אמתיים ומלים דומים טענה אינו כן אך בעת תטיב להסתכל יסור הצפוי ההוא שהוא כסף סיגים מצופה על חרס ויש עליו קושיות וטענות ובאחרונה יחזור למה שאמרתי לך ונאבד רוב הדברים וחבור הספרים אבל דברי הפילוסופים בענין ההוא והם הבקיאים בפילוסופיא הוא דבר מופלא מאד ועמוק וצריך להקדמות רבות. והרגיל בחכמות והאיש המשכיל הנבוב ישים אל לבו הדברים ההם ויקשור את דבריהם עם דברי הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' אות באות ויכוין מדבריהם ענין קרוב ממה שדברתי לך ביסוד הזה או מה שהוא יותר מדויק ממנו ומבורר. ועוד נדבר בקצת הענין הזה במסכת אבות ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל הענינים ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה לולי אשר כונתי כשיבא זכר דבר בענין האמונה לבאר בו מעט כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו.

חייב לברך וכו'. פירש הר"ב בשמחה ובלב טוב וכו'. והרמב"ם נתן טעם לדבר לפי שיש דברים רבים נראה בתתלתם טובה ויהיה אחריתם רעה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה ע"כ. והר"י כתב שיחשוב כי הכל כפרת עונותיו:

וביצר רע. לשון הרמב"ם [אפילו] בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע:

לא יקל וכו'. נראה לי דהואיל והזכיר אהבת הש"י עד היכן תגיע בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו ומקדשי תיראו (ויקרא י״ט:ל׳) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו':

בית קדש הקדשים. כתב הר"ב בימי בית ראשון. והוא לשון רש"י ומסיים שהיה אמה טרקסין ע"כ. שפירושו לשון טרוקו גלי (ברכות דף כח.) כלומר שסוגר הלוחות שנתנו בסיני ואותה אמה חומה היתה בבית ראשון ובה פתח או שער. אבל בבית שני לא היתה חומה ובה פתח או שער רק שתי פרוכות זה לפנים מזה כדתנן בפ"ה דיומא והלכך אסברי לה אבית ראשון:

[*ובמנעלו. וכהאי גונא תנן במשנה ב' פ"ג דשקלים ושם כתבתי לפרש"י]:

בפונדתו. פי' הר"ב אזור חלול שנותנים בו מעות. עיין במשנה ב' פרק ז' דשקלים:

מקל וחומר. כתב הר"ב ומה מנעל שאינו דרך בזיון. גמ'. ופי' הרמב"ם שנעשה לשמירת הרגלים:

ואומר אל תבוז וגו'. פי' הר"ב אלא למוד מבעז. [*גמ' דהכא] וכי תימא א"כ קרא דה' עמך למאי בעי הכא. וי"ל דאי לאו דמלאך שאמר כן לא הוינן מפרשי לקרא דאל תבוז לענין בעז. [*ובגמ' דסוף מכות (כג:) שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה וכו'. ושאילת שלום דכתיב והנה בעז וגו' ואומר ה' עמך גבור החיל]. והרמב"ם מפרש שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע"פ שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל:

רבי נתן אומר וכו'. כ' הר"ב פעמים שמבטלין וכו'. וכפירש"י בפיסקא שבגמ' ולדבריהם הביא התנא להא דר"נ לראיה לאוקימתא דאל תבוז וכו' אלא למוד וכו' דכתיב עת לעשות וא"ר נתן שנדרשהו מסיפיה לרישיה ושמעת מיניה שפעמים מבטלים וכו' ואע"ג דכיון דלא פליג הוה ליה למנקטיה בלשון א"ר נתן ולא ר' נתן אומר דמשמע דפליג לא קשיא כלל דאיכא טובא במשנה כהאי גוונא ובפרק בתרא דבכורים רצוני להזכיר הרבה. והרמב"ם כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה. וז"ש הפרו תורתך עת לעשות לה'. אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו וכו' כי אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ה:ט׳) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכבר העיד הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט. עכ"ד:

סליק מסכת ברכות

חייב אדם לברך על הרעה – בשמחה. דהתכלית טוב. וזה נ"ל פי' הכתוב מאתו לא תצא הרעות [בל' רבים] והטוב [בל' יחיד]. דבכל רע מתגלגל ע"י מדת טובה מרובה על מדת פורענות:

בכל לבבך – מדכתיב ב' ביתין:

בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע – ר"ל גם בתאוות תענוגים הגופניים שמסוגלים שיחטא האדם בהן. יהי כונתך בהשתמשך בהם לצורך קיום הגוף לשם שמים לחזק גופך לעבודתו ית'. א"נ ביצה"ט למצות עשה וביצה"ר למצות ל"ת שיהיה לו גבול לומר עד כאן תבוא:

דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד – הרי מוכח שחייב לברך הרעה בשמחה כמו על הטובה:

לא יקל אדם את ראשו – מדהזכיר אהבתו ית' הזכיר נמי היראה:

כנגד שער המזרח – של בהמ"ק:

לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו – אזור חליל:

ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא – דורכגאנג. לקצר דרכו נכנס בפתח זה ויוצא בפתח אחר:

ורקיקה מקל וחומר – מקל וחומר ממנעל שאינו דרך בזיון. ואסור בהר הבית:

כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם – נוסח כל ברכה היה. בא"י אמ"ה אלהי ישראל מן העולם מגן אברהם. וכן כולם. ואמרו כן רק במקדש משום דשם לא ענו אמן על כל ברכה וברכה. רק שם ענו השומעים על כל ברכה תהלה שלימה בשכמל"ו. שהיא תהלה להקב"ה על ההשגחה שלו ית' על עולמו. לכן אמר המברך מן העולם דר"ל שאומר לבני עולם השומעים ברכתו שיברכו גם הם [כך נ"ל פי' הש"ס]:

והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם – ואין בו משום זלזול כבודו ית':

והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה' – וא"ת מדעתיה דנפשיה הוא דעביד ת"ש ואומר ה' עמך וכו' הרי שגם המלאך אמר כן:

ה' עמך גבור החיל – וא"ת לא שאל המלאך בשלומו. רק הודיעו כי הקב"ה עמו ושיצליח במלחמה. ת"ש ואומר וכו':

אל תבוז כי זקנה אמך – ר"ל לא תבזה התקנות הישנות. באמרך בועז מדעתי' דנפשי' הוא דעביד. כי זה גורם להפר ח"ו התורה. ונאמר עת לעשות לה' לענוש. כשהפרו תורתך. שבכתב ושבע"פ:

ר' נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה' – נ"ל דנ"מ בין ת"ק לר"נ אם שאלת שלום חובה או רשות. כב' פירושים שהביא רש"י [מכות דכ"ג ב'] דלת"ק שלא הזכיר מלת "משום" בדבריו. ע"כ ה"ק עת לעשות לה' לענוש אם הפרו תורתיך לבטל השאילת שלום בשם. א"כ חובה היא. ולר"נ הוא כעין התנצלות לבועז. דלהכי הפרו תורתך משום עת לעשות לה'. וכוונתם לטובה. ועכ"פ אינה חובה. דגם אחר רשאי שלא להזכיר השם אם כוונתו לעשות לה'. א"כ רשות היא. ועי' ברכות [דף ס"ג א']:

אב"י כוונת ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ. דיצה"ט הוא כח לישות ואהבת החריצות והזריזות והשתדלות. ובהכח הזה ישתמש האדם למ"ע. ויצה"ר הוא כח שליליי. וסרבנות ועצלות לבלי לפעול. ובזה הכח ישתמש למצות ל"ת להתעצל ולבלי לעבור חוק. ול"מ נ"ל עוד לפרש דעבודה לה' בשני היצרים. הוא יכול להיות באופן זה שישתמש אדרבא באש דיצה"ר כמו החמדה. והתאוה. והכעס. והגאוה. והקנאה. להתלהב עצמו לפעולת המצוה ולעשיית מע"ט. נמצא משתמש ביצה"ר למ"ע. ובקרירות ומנוחת היצ"ט ישתמש לעכב ולקרר עצמו לבלי לעבור על מצות ל"ת. וזהו אלכעמיא נפלאה. שבאמצעות החכמה הזאת חפשו וחקרו להפך כל המתכיים לזהב. וכל טרחתם היה לשוא. אבל על דרך היראה באמת נוכל להפך המתכיים המזולזלים של התאוות לזהב מזוקק שבעתיים (ישעיה ס' י"ז) וכמו שנאמר ברחל ותקנא רחל באחותה וכמ"ש באליהו קנא קנאתי. או לחשב בעצמו מי אנכי בן מלך להתגולל עצמי בעפר ארץ החומרי. ובזה מובן ג"כ המאמר תמוה (בפ"ה מ"ה דאבות) דיהודה ב"ת אומר הוי עז כנמר וכו' דקשה. הכי יעלה על דעת שנאמר לאדם כשנרצה לזרז אותו לשלימות. שיהיה כחיות רעות טורפי טרף. והלא היה טוב ונאות יותר לומר היה כאחד מהגדולים והטובים בארץ שהיו לפניך כאברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן וכדומה. אבל הכונה הוא לגלות לנו החכמה הנפלאה. איך נוכל להפך התאוות הרעות לסבות אמצעיות להוציא מע"ט מהכח להפועל. והנה ישנם ד' מדות רעות העומדות בראש כל התאוות והמדות המושחתות והם. א') עזות מצח ודמיונו הנמר שהוא עז שבחיות. ב') מדת הגאוה והגאון וציורו ודמיונו הנשר המגבי' עוף על כל בעל כנפיים. ג') מדת הקלות דעת לבלי לחשוב במתינות על הנולד מכל מעשה אלא לעשותה במהירות. ודמיונו הוא הצבי בקלות ומהירות מרוצתו. ד) מדת הקשיות עורף אשר דמיונו הארי. אשר לא ישוב מפני כל בהלחמו עם אחת מן החיות. ואם ירצה דרך משל אדם לסע לעיר רחוקה בזמן קצר. אזי לא יאסר לפני רכבו זבובים חלשים. הזוחלים לאט לאט. שבאמת אין היושב על המרכבה כזאת בסכנה ליפול ממנה. אבל גם לא יבא אל תכליתו. אך בהיפך יאסר לפני רכבו סוסים דוהרים ודולקים באש הכח והמהירות. וכאשר המוליך את העגלה בידו החזקה ובעין פקיחא יבין לנהג מרכבתו על דרך הישר. חיש מהר יבא שלם אל מטרת עוז תכליתו. וכן הוא עם האדם עלי ארץ שהוא בדמות דיוקנו של מעלה יושב על מרכבה של ד' חיות בוערות באש המהירות. ואעפ"כ לא יפול רוכבו אחור. אלא בהשתמש בחכמה בהחיות האלו למעשה העבודה. במהרה יבא אל עיר תכליתו הנקרא "רצון אביך שבשמים":

אב"י ובחידושי כתבתי שהראה לנו המשנה כאן. איך האדם יכול להיות עושה עצמו למושל על מזלו. תחת שאדם אחר הוא כעבד נמשל ממזלו. וזה שאמרה המשנה בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. שבבחינה זו אתה הנפעל והנמשל. הוי מודה לו במאד מאד. שאז אתה הפועל (דיא מאטער עללע פאסס וו טאט אומוואנדעלט זיך אין איינע רעליגיאזדמאראלישע אקט וויטאט אונד זעלבסטשטענד גסייט]:

כשם שהוא מברך על הטובה. ולא קתני כשם שהוא חייב לברך על הטובה. לומר שחייב אדם לקבל הרעה בשמחה ובטוב לבב ויכבוש כעסו וייטיב לבו כשיברך ברוך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שמברך ברוך הטוב והמטיב. כן פי' ודקדק ה"ר דוד ויטאל נ"ע על פי' סוגיית הגמ' ומבואר הוא בפי' הרמב"ם ז"ל. ומ"מ עיין בגמ' וז"ל מאי כשם שמברך על הטובה אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. ע"כ. ויש מדקדקין לגרוס על הטובות ומפ' שרוצה תנא להשמיענו על רעה א' שמברך בשמחה ובטוב לבב כשם שהוא מברך בשמחה ובטוב לבב על טובות הרבה:

שנא' ואהבת כו'. בגמ' יליף לה ר' אחא משום ר' לוי מקרא דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. וה"נ מייתי בגמ' קראי אחריני להאי דרשא:

בשני יצריך. מ"כ בשם הרב המקובל האלהי כמה"ר יצחק אשכנזי ז"ל כי ב' בא"ת ב"ש היא ש' וכן עולה יצר בגימט' ש' וזהו בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר. ע"כ:

ביצ"ט וביצר רע. ר"ל להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפי' בשעת העברה והכעס והאף שכ"ז הוא יצה"ר כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואפי' בדבר עבירה. הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל ביצ"ט וביצ"ר עבודת יצה"ט היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר היא שיכבוש יצרו הרע המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצה"ר עוד נוכל לומר שיצה"ט היא מדת הרחמנות וכיו"ב ויצה"ר נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם. על הרשעים והוא אכזרי עליהם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה' עם יצה"ר. עכ"ל ז"ל:

אפי' הוא נוטל את נפשך. כתב הרב משה אלשיך ז"ל בפ' ואתחנן דף רס"ז וז"ל והנה באמרו בכל נפשך אמרו רז"ל אפי' הוא נוטל את נפשך והנה יותר היה צודק יאמרו אפי' נוטלים את נפשך ויחזור אל המעבירים את ישראל על דתם באמרם עבור ואל תהרג או תהרג. אך ע"פ דרכם המתיקו בפיהם נועם שיח לשון למודים להשכיל להטיב את אשר יבקשו נפשו ליהרג ואל יעבור כי לא ישית לבו שהם נוטלים את נפשו כי אדרבה הוא ית' נוטל את נפשו להעלותה גם עלה על כל כבוד חופה כנודע מגדולת המקדשים את ה' באופן כי הן הוא משוש דרכו ואז טוב לו וע"כ ישמח ויגיל וישיש בשמחה עכ"ל ז"ל:

בכל ממונך. גרסי' בברייתא בגמ' תניא ר"א אומר אם נא' בכל נפשך למה נא' בכל מאדך. ואם נאמ' בכל מאדך למה נא' בכל נפשך. אלא אם יש לך אדם שחביב עליו גופו יותר מממונו לכך נא' בכל נפשך. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכך נא' בכל מאדך. ר"ע אומר בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך. ונלע"ד דר"א ס"ל שלעולם כל העולם ודאי חביבא להו גופם יותר מממונם אמנם הוקשה לו אמאי שינה קרא למכתב הכא ובכל מאדך ולא כתיב ממונך או הונך או חילך כדכתיב בכמה קראי אלא להכי כתיב מאדך ל' מאד מאד כלו' אפי' אדם פרטי שי"ל נכסים מרובים במאד מאד ובפרט אם טרח עליהם וסיכן עצמו בימים ובדרכים דבההוא בלבד משכחת שממונו חביב עליו יותר מגופו בפרט כשלוקחין כל רבוי ממונו מידו אעפ"כ קא' קרא דגם בכגון ההוא גברא יהי ממונו בזוי בעיניו לגבי עבודת ואהבת ה' אלהיו. והיינו דקתני אם יש לך אדם כלו' שבדוחק ימצא מי שממונו חביב עליו יותר מגופו ואגב ההיא בבא נקט נמי ברישא אם יש לך אדם וכו' והיינו נמי טעמא דבמתני' דריש ד"א בכל מאדך בכל מדה ומדה מדלא כתיב הונך או חילך כדכתבינן. ועוד נלע"ד דר"ע דקא' בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ה"פ אפי' בשעה שהם הורגים אותו ונוטלים את נפשו גם באותה שעה יאהב את בוראו ויקבל עליו עול מ"ש ולקרא ק"ש וכעובדא דר"ע גופיה דאיתא הכא בגמ'. דאלת"ה א"כ ר"ע היינו ר"א. וסתמא דמתני' כר"ע. א"נ אפי' כר"א אתיא אלא דנקט לישנא קלילא:

שהוא מודד לך בכל הוי מודה לו וכו' כצ"ל:

לא יקל אדם את ראשו כו'. מפ' בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו. ומפ' התם אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מניין ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם. ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בנ"א שמפני יראת העונש הם עובדין למקום ב"ה לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה ג"כ שהוא דבר הניכר לעינים אע"ג דמלתא דשכיחא נמי היא. ועוד דרישא מיירי במילי דברכות שהוא עיקר דיני המסכתא: ה"ג

מפני שהוא מכוון וכו': ורקיקה מקל וחומר. ממנעל דכתיב ביה של נעלך מעל רגליך ור"י בר' יהודה אומר אינו צריך ה"ה אומר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. והלא דברים ק"ו ומה שק שאינו מאוס לפני ב"ו כך רקיקה שהיא מאוסה לפני ממ"ה לא כ"ש. ובגמ' א"ר יוחנן דהא דקתני מתני' לא יקל כו' לא אמרו אלא מן הצופה ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר מפסיק ובזמן שהשכינה שורה. ובברייתא ס"ל לר"י דבזמן שבהמ"ק קיים אסור להפנות בכ"מ ביהודה מזרח ומערב אלא צפון ודרום אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים מותר:

כל חותמי הברכות. בנקודת שוא תחת התי"ו גרסי' לה דקאי אשלוחי צבור כמו שאכתוב. ואי הוה קאי אחתימת הברכות הו"ל למתני כל חתימות הברכות או לכה"פ ליתני בכל חותמי. כך נלע"ד. ובירושל' וגם בנוסחת ספרי כ"י אין שם מלת אומרים ולזו הנוסחא שייך שפיר לגרוס חותמי התי"ו קמוצה או חותם כמו שהוא בקצת נוסחאות. וז"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כל חותמי ברכות שבמקדש. כל כהנים שלוחי צבור שבמקדש. וקרי להו חותמי משום ששאר הברכה העם היו אומרים אותה. אבל סיום הברכה היו מניחין לשלוחי צבור המקריבין הקרבן לאמרם דהם לא היה להם מילוי לב להזכיר שם המלך הגדול הגבור והנורא. עכ"ל ז"ל. ופירש"י ז"ל מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלו' הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילין לעולם שכולו ארוך. ע"כ:

ואומר אל תבוז כו'. אינו על מה שהקדים כו' (כמובא בתי"ט) רמב"ם ז"ל. אמנם כפי' שפי' ר"ע ז"ל מוכח בגמרא. וראיתי שכ' הח' הר"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל וז"ל נ"ל דר' נתן הוא סיום הראיה של זה הפסוק כי ר"נ פי' אותו שמותר להפר ד"ת משום עת לעשות ש"מ שמותר לשאול בשלום חבירו בשם אבל מהפסוק בלא ר"נ לא יש ראיה כי הפסוק משמע עת הוא לעשות משום שהפרו תורתך ע"כ מייתי מר' נתן שהיה דורש הפסוק מסיפיה לרישיה. ע"כ. וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובעל הערוך ז"ל כתב אמרו רבנן התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ואם אתה רואה שארך הזמן ונמשך הגלות אל תאמר שזו התקנה לא היתה אלא בזמן הראשונים ובימות מלכותן ועכשיו אנו נבזים ושפלים ואין אנו חייבין בתקנה זו. ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך פי' דקאי אתקנה דלעי' שהתקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם כלו' מן העוה"ז ועד העוה"ב דבשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהי' מקודם והוסיפו ועד העולם. ע"כ. ר"ל דאע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ותקנה ראשונה נביאים הראשונים הוא דתקון והיכי אתו עזרא וסייעתו לבטלה. ומשני משום צורך השעה דכבוד המקום בטלוה והיינו כדמפרש ר"נ הפרו תורתך עת לעשות לה' כדמפרש רבא בגמ' מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך עת לעשות לה'. ופירש"י ז"ל הפרו תורתך עושי רצונך כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה. וה"נ הכא. עכ"ל ז"ל: ובירושלמי אל תבוז כי זקנה אמך א"ר ב"ר בון אם נתיישנו ד"ת בפיך אל תבזה עליהן פי' אמך היינו תורה:

ר' נתן אומר כו'. ירושלמי ר' חלקיה בש"ר סימון העושה תורתו עתים ה"ז מפר ברית. מ"ט הפרו תורתך עת לעשות לה':