משנה ברכות פרק ח׳ משנה ח׳

בא להם יין לאחר המזון אם אין שם אלא אותו כוס כו': יש מי שקורא שיקרא ויש מי שקורא שישמע והענין אחד שהכוונה שלא יענה אמן בהיות הכותי מברך עד שישמע העונה אמן כל הברכה. ובכאן אפרש לך ענין הכותים העם שהביא סנחריב מכותה והושיבם בערי שומרון העיד הכתוב בהם את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מלכים ב י״ז:ל״ג) אבל באורך הימים למדו התורה וקבלוה על פשוטה והמצות אשר החזיקו בהן (ברכות מז: וש"נ) היו מקפידים עליהם וישימו לבם עליהם מאד והוחזקו שהיו מאמינים בדתינו ומיחדים ולא יעבדו ע"א עד אשר חקרו עליהם חכמים ומצאום מכבדים הר גריזים וחקרו על הדבר ההוא ומצאו להם בהר ההוא (חולין דף ו.) דמות יונה וידעו שהם עובדים ע"א אז החזיקום בחזקת עובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם: וכל מה שתמצא במשנה מן הדברים מענין הכותיים אשר תבין מהם שהכותים נכבדים מן העובדי כוכבים ופחותים מישראל כמו שאמרו מזמנין עם הכותי וכותי המברך וזולתו לא אמרו זה אלא קודם שחקרו עליהם אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו אשר זכרנו הם פחותים מן העובדי כוכבים מאד. ועל כן דע אותו ולא נצטרך לשנות לך זה העיקר בכל מקום שנזכר כותי:

לאחר המזון. כל ימות השנה קאמר כפי' רש"י בגמ'. ותנא הקדים תחלה דיני קידוש משום דיין לקידוש קודם לצרכי סעודה אם אין ידו משגת כדמסיק בטור או"ח סימן רע"א ומדהתחיל בדיני שבת ויו"ט שונה כמו כן דיני מזון והבדלה ואח"כ דיני הבדלה עצמה:

מברך על היין. אם ירצה. וכן נמצא בפי' הנדפס ברי"ף. ומ"ש הר"ב שאין ברכת המזון טעונה כוס בגמרא דריש פרקין רמינן עלה מדאיצטריך בית שמאי מזון והבדלה לצרופינהו שמע מיניה דברכת המזון טעונה כוס. ומשני תרי תנאי אליבא דבית שמאי. ועיין מה שכתבתי לעיל במשנה ד':

עד שישמע וכו'. כתב הר"ב שמא ברך להר גריזים. עיין מ"ש הר"ב בריש פרק ז':

בא להם יין לאחר המזון – קודם בהמ"ז:

בית שמאי אומרים מברך על היין – אם ירצה ושותה דבהמ"ז אין טעון כוס. וב"ה ס"ל טעון כוס. ואף דלעיל במ"ה. מדמצריך ב"ש לצרף מזון להבדלה. ש"מ ס"ל בהמ"ז טעון כוס. ב' תנאי אליבא דב"ש. ואנן קיי"ל דרק לכתחלה מצוה בכוס [קפ"ב] ובפרט לי"א. דשתייה מעכב לבהמ"ז דאוריי' וכמש"ל פ"ז ט"ז. מיהו באינו צמא יניחנו לבהמ"ז [מג"א קע"ד סק"ב]:

עונין אמן אחר ישראל המברך – אף דלא שמע תחלת הברכה:

ואין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע כל הברכה – ובאפיקורס אפילו שמע כל הברכה לא יענה אמן. וכ"כ אחר קטן שבירך דרך למודו. או אחר ברכה לבטלה. לא יענה אמן:

כ"כ התי"ט. והק' הגאון רבינו הגדול מוה' עקיבא שליט"א. (באות נ') לתני בעדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה וכו'. כהך תנא דמ"ה לעיל דגם לב"ש בהמ"ז טעון כוס. עכלה"ט. ולפע"ד ממתני' ליכא לאכוחי כלל דב"ש ס"ל דאין טעון בהמ"ז כוס. דאיכא לאוקמי דטעים ליה ומנח ליה כס"ד דש"ס. ופליגי בסדר הברכות כבמ"א ורק מברייתא דרבי חייא מוכיח הש"ס דתרי תנאי אליבא דב"ש. ואפשר גם למסקנא להך תנא דטעון כוס לב"ש מוקי לה למתני' בדטעים ליה ומנח ליה. מיהו גם אברייתא רגיל הש"ס להקשות ולתני גבי מקולי ב"ש (כיומא ד"פ ע"א וחולין ק"ה א'):

וברכה לבטלה לרא"ש ר"ה פ"ד סי' ז'. הו"ל מד"ס. ולרמב"ם סוף הל' שבועות הו"ל דאו'. ואני בעניי לא ידעתי מנ"ל. (דבנדרים ד' ז' ב' ותמורה ד' ג' ב') לא קאמר רק הזכרת ש"ש לבטלה דהו"ל דאו'. ולא ברכה שאינה צריכה דאי"ל דהרמב"ם יליף לה מדאמרי' (ברכות ד' ל"ג א') דעובר משום לא תשא. ליתא דא"כ ל"ל קרא דאת ה' אלהיך תירא למזכיר ש"ש לבטלה. הרי אפילו בברכה שא"צ עובר בלא תשא וכ"ש במזכיר ש"ש לבטלה. בלי ברכה. אע"כ דהאי ילפותא דברכות רק אסמכתא בעלמא היא. וכן משמע מדקאמר הש"ס מלת "משום". ולא קאמר עובר בלא תשא. משמע ודאי דלאו ילפותא גמורה היא. ורק מדרבנן אסור ברכה שא"צ. וכן מסיק רט"ז (א"ח סי' מ"ו סק"ז) וכ"כ רמג"א בשם תו' (סי' רט"ו סק"ו). וכן כ' הר"ן (ר"ה ד' רט"ז ס' ע"א) דע"כ שהוא מדרבנן וראייתו דהרי בספק אם אמר אמת ויציב. דחוזר ואומרו. ואמאי והרי ס' דאו' לחומרא. ואם דק"ל בזה דלמא משום דעשה דאמירה דוחה ל"ת דהזכרה עכ"פ יש להקשות על כל הברכות שמברכין ביו"ט שני על שופר ולולב וכדומה שברכתן וודאי רק מדרבנן. וכי ס"ד שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. הרי רק בשב וא"ת יש בהם כח זה (כיבמות ד' צ' ע"ב) וכן מסיק בהגה' אשרי בשם מהרי"ח ובמרדכי בסוגיא דר"ה (ד' ל' ע"ב) דברכה שא"צ אינה רק מדרבנן [אב"י דברי קדשו של ע"ר זצוק"ל צריכין ביאור קצת. א') מה דהקשה ע"ר דל"ל קרא דאת ה' אלהיך תירא למזכיר ש"ש לבטלה. הרי אפי' בברכה שא"צ עובר בל"ת צ"ע דהרי י"ל דצריך קרא שעובר ג"כ בעשה דאזהרת עשה הוא וכתמורה (ד' ד' א') וכדאמרינן כמה פעמים בש"ס לעבור עליו בעשה ול"ת. ואפשר דכונת אאמ"ו זצוק"ל דא"כ לכתוב גם העשה באותו הא סור דנכתב בו הלאו דהיינו באיסור דברכה לבטלה וממילא הוה ידעינן לאו ועשה דש"ש לבטלה בק"ו מברכה לבטלה. ב) מה שכ' ע"ר הכ"מ. דכן משמע דהלאו הוא דרבנן מדקאמר הש"ס מלת "משום" ולא קאמר עובר בלא תשא. לכאורה קשה הרי מצינו כמה פעמים בלאוי' גמורים לשון משום. כמו בבתים עובר משום בל יראה וכו' פסחים (ד' ה' ב'). עובר משום שרץ השורץ חולין (דף ס"ז א'). וצ"ל דכונת ע"ר. דאם היה אמרה הגמרא עובר בל"ת. אז היה מוכרח. דהוא לאו גמור. משא"כ באמר לשון משום. אז תו אין מוכרח דהוא דאו' אלא נוכל לומר דהוא אסמכתא וכמו דאמרינן (במכות דף ט"ז ב') דהמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. וביבמות (דף ס"ד ב') אמרינן דשיתין סבי איעקרי מפירקא דרב הונא. וכן אמרינן שם במכות. דמאן דשתי בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו. ובגיטין (דף ס"ט א') מביא רפואה לאכול טחול טוי' אחספא דאומנא. ואף דיש להשיב ולומר. דמשום סכנה מותר. עכ"פ הרי אינה רפואה בדוקה. וא"כ אי לאו דבל תשקצו הוא לאו גמור. איך עוברין על לאו וכיומא (דף פ"ג א') דמי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו. אע"ג שנוהגים הרופאים ברפואה זו כרש"י שם. אע"כ דלאו דבל תשקצו הוא רק אסמכתא. וכמו שכ' באמת רב"י לטוי"ד ססי' קט"ז. ודברי רט"ז שם סק"ו דכ' דלהכי אינו חייב מלקות גמור מדהוא לאו שבכללות צ"ע (גם יש בדבריו ט"ס. וצ"ל טור בשם רמב"ם). ועי' תר"י ברי"ף ברכות (דף י"ב א') שמצינו בהרבה מקומות שקורא עשה לדבר שאינו אסור אלא מדרבנן (ועי' רי"ף שם דמוכח מניה בהפוך). ג) מה שהקשה ע"ר זצוק"ל על ראיית הר"ן מאמת ויציב דליתי עשה וידחה ל"ת. לכאו' ואנא"ק יש לתרץ. דדוקא היכא דודאי עושה עשה. אזי דוחה העשה הל"ת. משא"כ כאן בספק אם אמר אמת ויציב. דאולי כבר אמרו. ואז אינו עושה עשה ועובר על ל"ת. בזה אינו דוחה ל"ת. ואולי דעת קדשו של ע"ר היא. דעכ"פ מכח ספק דאו' לחומרא ידחה הספק עשה הספק ל"ת. ולכאורה מהר"ן הנ"ל יש להוכיח דבספק עשה ול"ת לא אמרינן דספק עשה דוחה ס' ל"ת. אדרבה שוא"ת עדיף. ועוד י"ל דכיון דלאו דלא תשא מוטל בבירור עליו. והעשה לומר עתה אמת ויציב היא רק בספק מוטלת עליו אין ספק מוציא מידי וודאי אין עשה דוחה ל"ת. ד) מה שהוכיח ע"ר זצוק"ל הכ"מ מהא דמברכין ביו"ט שני צ"ע קצת. דהרי נוכל לומר כיון דתקנו רבנן י"ט שני תו משום לא תסור כדאו' דמי. וכמו דאמרינן בסוכה (דף מ"ו א') והיכן צונו מלא תסור. ושפיר שייך לברך עליו. וי"ל דדעת מרן היא דאם איתא דלאו דהזכרה הוא לאו גמור היה לחכמים מיד בתחלה לתקן שעל מצוה דרבנן לא יברכו כלל מפני חומר הלאו. ואני בחידושי לרי"ף הבאתי עוד ראיה דלאו זה רק דרבנן. מהא דכתב הר"ן בפסחים (דף קנ"א ב') והרא"ש שם דאנן מקדשין בביהכ"נ אע"פ שאין אוכלין אורחין שם. כיון דמעיקרא הכי אתקין. ומדמקלינן כ"כ ש"מ דלאו זה אינו דאו'. והנה יש לי בענין הנ"ל עוד איזהו תמיהות ואזכירם פה. א) איך כ' הרמב"ם סוף ה' שבועות הי"א. דאיסור הזכרת שם שמים לבטלה מקרא דליראה את השם נפקא לן. והרי זהו רק לפי ס"ד בתמורה (דף ד' א') אבל לפי המסקנא האי קרא אמקלל בשם קאי דהוא אחד מג' דברים שמלקין עליו. אע"פ שאין בו מעשה. ועלה בדעתי לומר. דהרמב"ם ס"ל דהאי דתמורה נדחה מהאי דברכות (דף ל"ג) דילפינן איסור ברכה לבטלה מלא תשא. וא"כ ק"ו מזכיר ש"ש לבטלה וכיון דאית בי' אזהרת לאו. שפיר איכא לאוקמי קרא דליראה את השם באיסור ברכה לבטלה. וכ"ש במזכיר ש"ש לבטלה. דהרי רק מטעם דאין בהזכרת ש"ש לבטלה רק אזהרת עשה. לא לאו. אמרינן בתמורה שם דלא נוכל לאוקמי קרא דליראה את השם. דמיירי במלקות כדכתיב ברישא דקרא והפלא ה' את מכותך בהזכרת ש"ש לבטלה. שלא מצינו שענש אא"כ הזהיר ולפ"ז אחר דמצינו לאו דלא תשא בברכה לבטלה וכ"ש בהזכרת ש"ש לבטלה. ממילא שפיר נוכל לאוקמי קרא כפשטיה במזכיר ש"ש לבטלה. וידעינן נמי מקרא זה מקלל חבירו בשם דלא גרע ממוציא ש"ש לבטלה ובגמ' שם דהרי נמי מוציא השם לבטלה. וליכא למימר דכיון דמצער לי' לחברי' לא תסגי ליה במלקות. דהרי כתיב לא תקלל חרש כן נראה לי לתרץ דעת הרמב"ם. ולהכי מביא גם כן הרמב"ם בסוף הל' שבועות בהלכה ט' על הא דמזכיר ש"ש לבטלה ומברך ברכה שאינה צריכה הקרא דלא תשא. ובהי"א שם מביא הקרא דליראה את השם. דלא תשא הוא הלאו. וליראה הוא מיירי בעונש דמלקות. אמנם לא זכיתי להבין דברי רבינו מהרש"א בר"ה (דל"ג א') בתוד"ה הא ר"י. בא"ד דאסרי' וכו' דהביאו תוס' בשם גמ' מתמורה קרא דאת ה' אלהיך תירא. דמיירי בהזכרת ש"ש לבטלה. וכ' על זה המהרש"א דלאו מהאי קרא יליף לה הגמ' שם. אלא מקרא דליראה את השם הנכבד. והאי קרא את ה' אלהיך תירא דרשינן ליה בדוכתא אחריתא לרבות ת"ח. הנה באמת דדרש רע"ק האי קרא בפסחים (דכ"ב ב') ובב"ק (דמ"א ב') ובקידושין (דנ"ז ב') לרבות ת"ח. אבל הדרשא שלו הוא רק ממלת את. דאתא לריבוייא. אבל עיקר קרא באמת דרשי' להדיא בתמור' כמ"ש התוס' בר"ה. דמיירי בהזכרת ש"ש לבטל'. ואדרב' הילפותא דהביא רבי' מהרש"א מקרא דלירא' את השם נדח' שם בגמ'. ומוקי לה על מקלל חבירו בשם וצע"ג]:

בא להם יין לאחר המזון. ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתן בא להם לפני בהמ"ז. רש"י ז"ל:

בש"א כו'. תמהתי שמצאתי בפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל בא להם יין בתוך המזון ובימות החול מברך על היין תחלה מפרש בירושל' דמיירי דמזון שאכלו הוא בן ברכה קטנה כגון שאכל ירק מבושל והוא מזונן או קטנית והוא מזונן דברכה אחרונה של מזונן הוא בנ"ר. וחיישי ב"ש דלמא שתי מקמי דבריך בפה"ג ואותו כוס לבהמ"ז הוא דטעונה כוס ומש"ה מברך ברישא בפה"ג עכ"ל ז"ל ולא ידענא מאי קאמר ולא מנא לו ז"ל שהירושלמי מפרש כך. ובגמ' פריך דהכא שמעי' להו לב"ש דס"ל דברכה אינה טעונה כוס ולעיל משמע דס"ל איפכא דתנן בש"א נר ומזון ובשמים והבדלה דאם איתא דס"ל אינה טעונה כוס למה לא היה מבדיל על אותו כוס שי"ל ואח"כ יברך בהמ"ז בלא כוס. אלא ודאי משמע דברכה טעונה כוס ומתוך כך יסדרם כולם על אותו כוס שי"ל ואשתכח דקשיא דידהו אדידהו. ועוד דבהדיא אר"י אליבא דב"ש ואם אין לו אלא כוס א' במוצ"ש מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו ובעי בגמ' לאדחוקי ולשנויי מתני' בשינויי דחיקי עד דפריך ליה והתני ר' חייא בהדיא בש"א מברך על היין ושותהו ואח"כ מברך בהמ"ז פי' דבהמ"ז אינה טעונה כוס. ומסיק אלא תרי תנאי ואליבא דב"ש. וממילא שמעת דב"ש שאמרו הכא מברך על היין ואח"כ מברך על המזון ר"ל שהרשות בידו לברך על היין תחלה. והוו ב"ש לקולא. ובמ"ש בגמגום בסמוך בשם הרש"ש ז"ל הוו ב"ש לחומרא ושמא לזה כיון הירושל' שמצא הוא ז"ל:

עונין אמן אחר ישראל המברך. ואע"פ שלא שמע כל הברכה כיון ששמע שהזכיר את השם עונין אחריו אמן (הגה"ה. ובישראל נמי צריך שישמע הברכה כי היכי דלא ליהוי כאמן יתומה ואין לו לסמוך על הענין. ה"ר יהונתן ז"ל. ועי' במ"ש בסמוך בס"פ):

אבל אין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע כל הברכה. פי' כשאינו שומע אלא הזכרת ה' בלבד אין לו לענות אמן דשמא כוונתו לעבודת כוכבים אבל כששומע כל הברכה עונה אחריו אמן דמוכחא מלתא שאין כוונתו לעבודת כוכבים כיון שאומר הברכה. וי"א דדוקא על הכותי עונין אמן כששומע כל הברכה אבל אחר העובד כוכבים אין עונין אמן כלל דודאי אינו מתכוין אלא לעבודת כוכבי'. ועכשיו שכבר גזרו על הכותים ועשאום עובדי כוכבים גמורים אפילו ישמע כל הברכה מפיו אינו עונה אחריו אמן. ונראה למורי הרב דאפי' אחר העובד כוכבים עונין אמן כיון ששמע כל הברכה מפיו שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם אע"פ שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שהעבודת כוכבים הוא הבורא אפ"ה כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו. והכותי בזה"ז כמו העובד כוכבים דינו ועונין אחריו אמן כששומע כל הברכה מפיו וראיה מן הירוש' וכו' וגם מלשון הברייתא דתני' אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקת של בית רבן הואיל ולהתלמד הן עשויין הרי דלא מיעט אלא תינוקות שאין כוונתם לשם כלל. ע"כ. וי"מ דבעובד כוכבים עונה אמן אע"פ שלא שמע כל הברכה ושכן מוכח בירוש' מפני שאין כוונתו לעבודת כוכבים. מהרא"ש ומה"ר יונה ז"ל:

עד שישמע כל הברכה. כתב הר"מ ז"ל יש מי שיקרא ישמע והענין אחד שהכוונה כו'. אמר המלקט ושמא כי הגרסא האחרת היא מה שתפס ר"ע ז"ל באומרו אלא אם כן שמע כל הברכה וכו'. ובבבלי ובירושל' פריך הא אחר ישראל עונין אמן אף על פי שלא שמע והתניא ענה ולא שמע לא יצא דהוי אמן יתומה. ומשני מתני' כשלא אכל כזית שלא נתחייב בברכה וכ"ש אי לא אכל כלל דלא הוי אמן יתומה אלא כי נתחייב לברך: