משנה ברכות פרק ז׳ משנה א׳

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן כו': פירוש זאת המשנה צריך להקדמות יתבארו במקומות מהמשנה והנני אבארם בדרך קצרה ואח"כ אפרש זאת הלכה ואומר שמתנות הקב"ה מן הזרוע אחר שקצרו אותו ויודש וימרחו אותו חייב להוציא ממנו חלק מנ' ולתת אותו לכהן וזה נקרא תרומה גדולה ואח"כ יוציאו מן הנותר חלק מי' זה נקרא מעשר ראשון ויתנהו ללוי ואח"כ יוציאו מן הנותר עשירותו וזה נקרא מעשר שני וחייב בעליו להעלותו ולאכלו בירושלים ואם אינו יכול להעלותו יגאל אותו במקומו ויקח כסף הפדיון בידו ויעלהו לירושלים ואם יגאלהו איש אחר יתן כסף ערכו לבד ואם יגאלנו בעליו יוסיף חמישיתו כמ"ש ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסיף עליו וכל מי שיקדיש דבר מכל הדברים אם יגאלנו הוא בעצמו יוסיף עליו חמישיתו כמו שיתבאר הכל במקומו ואח"כ יקח הלוי המעשר ההוא שנתנו לו ויוציא ממנו חלק מעשרה ויתנהו לכהן וזה נקרא מעשר מן המעשר והחלק שיפריש הלוי נקרא תרומת מעשר וטבל הוא שם לכל דבר שלא הוציאו ממנו דבר מכל אלו המתנות אשר זכרנו והיא מלה מורכבת טב לא והדמאי הוא דבר מסופק שלא נודע אם הוציאו ממנו מעשרות אם לא וזאת המלה כמו כן מורכבת דא מאי: והעיקר בידינו שכל מי שיבא לגורן קודם שיודש ויוציא ממנו מעשר ראשון קודם שיוציא תרומה גדולה ואותו מעשר יתנהו ללוי אין הלוי חייב להוציא מן השבלים ההם חלק תרומה גדולה שיש בם אלא תרומת מעשר בלבד אבל אם בא לגורן אחר שהודש ונמרח ונמצא שם כמו מאה סאין חטין ולקח מהן עשר סאין ונתנם ללוי ולא הוציא תרומה גדולה יתחייב הלוי להוציא מאותן עשר סאין חלק תרומה גדולה שהיא חובה להוציאה מן הדגן והיא חמישית סאה ואח"כ יוציא מן הנותר תרומת מעשר. ומן העיקרים שיש בידינו שמעשר שני אסור לפדותו אלא במטבע מצויר וחתום כמו שנאמר וצרת הכסף ובא בקבלה דבר שיש עליו צורה אבל לפדותו בחתיכות כסף או בחתיכות זהב אינו מותר וכן אסור לפדותו במטלטלין וכן אסור לפדות ההקדש בחלק מן הקרקע ועל כן שמור אלו העיקרים כלן. ויש לך לדעת שהמשנה אינה מדברת באיסור דבר שאיסורו מפורסם ולא בהיתר דבר שנודע שהוא מותר אבל היא אוסרת מה שיסתפק אם הוא אסור אם לא אבל הדברים המבוארים אין צריך לדבר עליהם וצריך להקשות בזאת הקושיא תמיד ר"ל שיאמר איזה טעם למדנו מזאת המשנה. כשיהיה הדבר נודע ומבואר ואחר כל זה שים לבך לשמוע פירוש דברי זו המשנה אמר שכל מי שיאכל דמאי או מעשר ראשון שנטלה תרומתו אע"פ שיש בו חלק מתרומה גדולה כשיוציא מעשר ראשון מן השבלים שלא הודשו כמו שאמרנו או אכל מעשר שני והקדש שפדאוהו בעליו ואף על פי שלא נתן החמישית אבל נשאר עליהם חוב והשמש אף על פי שאינו מכלל האוכלין והכותי נבאר ענינו במקום אחר והיה עולה במחשבתנו שכל אלה אינן חייבין זמון בשביל שאינם דברים שלמים בתכלית השלמות כמו שזכרנו ועל כן הודיענו שחייב לזמן על כלם אבל אם אכל טבל ואפילו טבל מדרבנן וטבל מדרבנן הוא הדבר הצומח בכלים מלאים עפר [היינו שאינן נקובים, כמבואר בדף מ"ד ע"ב ובדמאי פ"ה מ"ו, וע"ש] שלא יתחייבו אלו המתנות שזכרנו מן התורה אלא לדבר שהוא צומח מן הארץ אבל מה שיצמח בכלים הוא מתחייב במתנות מדרבנן: ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ר"ל שלא הוציאו ממנו חלק תרומה גדולה שיש בו כשיוציא ממנו מעשר קודם תרומה גדולה והיא חטה מרוחה: ומעשר שני והקדש שלא נפדו ר"ל לא נפדו כהוגן בשביל שפדה מעשר שני על מעות שאינן חתומין ולא מצוירים ופדה ההקדש בקרקע. והעיקר בידינו שהנכרי כשיתגייר לא יהיה ישראל אלא בשלשה דברים מילה וטבילה והרצאת קרבן ומה שנאמר בכאן והנכרי ר"ל כשיכנס בדת ישראל ונמול ולא טבל שמא היינו חושבים שאלו הנזכרים בכאן אחר שיש בם חלק משלמותם שמותר לזמן עליהם על כן הודיעונו שאחר שלא נגמרו דיניהם כפי שזכרנו לא יתחייב עליהם זמון ועוד אפרש אחר זה ענין זמון:

לזמן. פירש הר"ב לברך בלשון רבים. דכתיב (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לה' אתי. א"נ דכתיב (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא:

דמאי. פירש הר"ב דרוב עמי הארץ מעשרין הן. כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דמגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. וכ"פ במשנה ד' פ"ק דדמאי וכן הוא בגמרא:

ומעשר שני. כתב הר"ב שהבעלים מוסיפים חומש. עיין במס' מעשר שני פ"ד משנה ג' ובפרק ה' דערכין ועיין בפ"ק דתרומות משנה ה' דהתם לא פי' הר"ב לענין חומש [*והן דברי הר"ש ואע"ג דהך דהכא הן דברי גמ'. י"ל כמ"ש התוספות בפ"ג דעירובין דף לא דלא פשיט בפרק הזהב מהמשנה דאין חומש מעכב משום דאיכא למדחי ולאוקמי כשנתן החומש ולא קתני למעשר שני אלא אגב דקתני מעשר ראשון]:

והכותי. פי' הר"ב מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא. כמו שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וגו'. ונראה לי שלכך לא קראם בשם בבלי שהוזכר ראשונה בכתוב. לפי ששם בבליים הושאל לבני אומתינו כמו שתראה במשנה ד' פ"ו דיומא ופ' י"א דמנחות ולכך קראם בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל. ומ"ש הר"ב והיו שומרים התורה אע"ג דהכתוב צווח (שם) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. כתב הרמב"ם לקמן בסוף פ"ח שבאורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. וכ"כ התוס' בפ"ק דסוכה דף ח:

טבל. פי' הר"ב דגן שצמח בעציץ וכו'. דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה. הרר"י:

שלא נטלה תרומתו. פירש הר"ב שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח פירשו בגמ' וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן. דכתיב גבי' ראשית דגנך. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן. ופטור הלוי כדלעיל [*ועיין בפ' ה' דפאה משנה ב' מ"ש בשם הר"ש בד"ה מעשר וכו']. וכ' הר"י ז"ל דמש"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה אע"ג דתרומת מעשר נטלה קרי לי' לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל עליו חיובא בשנטלה תרומת מעשר קרי לי' נטלה תרומתו אע"ג דהתרומה גדולה לא נטלה ע"כ. ופירוש מלת מרוח בסוף פ"ק דפאה:

[*והקדש שלא נפדו. פי' הר"ב שחללו ע"ג קרקע וכו' ורחמנא אמר ונתן את הכסף אין הפסוק כן אלא (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך הסוגיא לקצר ולומר בל' אחר קל וכו'. תוס' פי"ח דשבת דף קכח ע"א ועיין מ"ש שם משנה א' ]:

אין מזמנין עליהן. איכא מרבוותא דסברי דווקא נקט מזמנין. דאילו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה אלא לפי שהן דברים האסורים הוי כאין להם קבע לזמן עליהם. ואיכא מרבוותא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברכין משום שנאמר (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך נאץ ה' והכי מסיק בב"י סימן קצ"ו וכתב בכ"מ דמשום רישא דאף מזמנין נקט נמי בסיפא אין מזמנין ודעת הר"ב בזה ע' במשנה ד' פ"ק דדמאי ובמה שאכתוב שם בס"ד:

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן – להזדמן לברך יחד. שיאמרו קודם בהמ"ז נברך וכו' ויוצאין כולן בבהמ"ז שיברך הוא. ואעפ"כ נכון שיברך כל אחד בלחש עמו ורק ברכת הזן כולו יכוון לשמוע מהמברך [קפ"ג]:

אכל דמאי – פירות ע"ה דצריך לעשרן. וקמ"ל דאין הבהמ"ז מצוה הבאה בעבירה. מדחזי לעני ומגו דבעי מפקיר נכסיה. וה"ה שרשאי לברך ברהמ"ז בעצמו. רק קמ"ל רבותא דמצטרף. ויוצאים כולם כשמברך אחד. אף אותו שאכל מאכל היתר:

ומעשר ראשון שנטלה תרומתו – ר"ל תרומה של המעשר. אבל לא ניטל ממנו ת"ג. דהקדים לוי ליטל המעשר בשבלים קודם שנתחייב ת"ג לכהן דאז פטור מליתן לכהן ת"ג. דאילו בניטל גם ת"ג. חולין גמורים הן:

ומעשר שני והקדש שנפדו – ונתן הקרן ולא החומש. דאינו מעכב:

והשמש שאכל כזית – אף דלא קבע. דהולך ובא. וקיי"ל דבאכל כזית משום מאכל אפילו דלאו פת או אפילו שתה רביעית אפילו מים מצטרף ולרב"י [קצ"ז] במים אינו מצטרף:

והכותי – דתחלה נתגיירו מיראת אריות. וכשהורגלו שמרו התורה. מיהו בזמה"ז חזרו לסורם. וכ"כ כל עובר עבירות בפרהסיא אינו מצטרף [מג"א קצ"ט סק"ב]:

אבל אכל טבל – אפי' דרבנן:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו – ר"ל ת"ג שלו שכבר נתחייב בה. שהקדימו לוי לכהן בכרי. וכ"ש בלא ניטל תמ"ע שלו. דטבל גמור הוא:

ומעשר שני והקדש שלא נפדו – אפילו רק לא נפדו כהלכתן. כגון מע"ש ע"ג אסימן. וכתיב וצרת. כסף עם צורה. והקדש ע"ג קרקע:

והשמש שאכל פחות מכזית – גם אדם אחר שאכל פחות מכזית אינו מצטרף רק איידי דרישא נקט נמי הכא שמש. וכולהו שאני מהנך דלעיל. דהתם לא חטא באכילתו. רק אדם אחר חטא באיסור דרבנן. משא"כ הכא חטא באכילתו:

והנכרי – אע"פ שמל רק שלא טבל:

אין מזמנין עליהם – וקיי"ל [סקצ"ו] דאפילו איסור דרבנן. כסתם יינם וכדומה. באכל במזיד אינו מברך תחלה וסוף. וכ"כ בשוגג ואונס לרמב"ם. ואנן קיי"ל כראב"ד ורא"ש. דבשוגג ואונס. אין מזמנים עליו. דלא חשיב קבע. אבל מברך תחלה וסוף [ר"ד ס"ט]:

ואילה"ק למה לא קמ"ל הא בפ' דלעיל לגבי ברכה ראשונה. והיה נ"ל מזה ראיה לרט"ז (סקצ"ו) דמתני' באכל בשוגג מיירי. או נ"ל דקמ"ל דאפי' בהמ"ז שהוא דאורייתא. לא הו"ל מצוה הבב"ע. ופוטר הב' האחרים יד"ח. א"נ דבאמת ברכה ראשונה אדאפשר לתקן. הו"ל בוצע ברך ואסור [ועי' פלוגתא דרמב"ם וראב"ד שהובא בט"ז (סי' קצ"ו). ול"מ היה נ"ל דבאונס. בין שאנסוהו בנ"א. או שנאנס ע"י חולי או רעבן. בכולן מברך תחלה וסוף. דכיון דבכה"ג לא אסרה לו תורה והתירא קאכיל. והרי נהנה ואף שהיא הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אפ"ה כיון דמחשבה הנאה לעניין איסור (כפסחים כ"ה ב) ה"ה דמחשבה הנאה לעניין ברכה תחלה וסוף. ולהכי בין לרמב"ם ובין לראב"ד יברך תחלה וסוף. וכ"כ במזיד לכ"ע בין בתחלה ובין בסוף לא יברך. דאין זה מברך אלא מנאץ. ובהנך ב' גווני דהיינו אונס ומזיד לא מיירי מתני' כלל. אמנם פלוגתא דרמב"ם וראב"ד. היינו באכל בשוגג פליגי בברכה שלאחריה. דלרמב"ם לא יברך אחריו מדעכ"פ אכל אסורא. ואע"ג דלא ידע. עכ"פ אסורא עביד. ואילו היה חייב כרת. היה צריך קרבן על שגגתו. אלמא דאיסורא עביד ואסור לברך על איסור שאירע לו. והא דנקט במשנה דאסור לצרפו לזימון. ה"ה דאסור לברך לעצמו רק זימון לרבותא נקטי' אף דלצרפו לזימון סגי בטעם עלה של ירק שהיא רק הנאה מועטת. להכי קמ"ל דאכילת איסור אפילו הנאה מועטת לא מחשבה וכ"ש שלא יברך הוא עצמו בהמ"ז. א"נ נקט זימון בסיפא איידי דרישא דהוה זימון רבותא (וכמש"ל סימן ב') ולראב"ד דוקא לזימון קאמר מתני' דאמ"צ מדבעי קביעות ואכילת איסור לא מחשב קבע. אבל הוא לבד חייב לברך לאחריו דהרי נהנה. מיהו כל זה רק בברכה שלאחריו אבל בחיוב ברכה שלפניו. לא שייך בשוגג. דהרי שוגג הוא. ואע"ג דהרמב"ם כ' דפטור מלברך בין בתחלה ובין בסוף. היינו רק מדכלל וכ' תחלה בין בזדון ובין בשגגה. ודו"ק] ועי' מ"ש לעיל (רפ"ו סי' ג'):

שלשה שאכלו. הכריח ה"ר יונה ז"ל דמיירי כשקבעו עצמן ביחד מתחלה להמוציא ובא להשמיענו שכיון שהם ג' והסבו מתחלה לאכול בקביעותא חייבין לזמן וההכרח האחד הביא מדקתני סיפא והשמש שאכל כזית מצטרף ואמאי אצטריך למתני שהשמש מצטרף אלא ודאי בא להשמיענו שאע"פ ששאר בנ"א אינם מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש מצטרף דכמו שקבע לאכול עמהם דיינינן ליה ע"כ. ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל דמשום דאחד מזמן לשנים שיברכו עמו קתני לזמן ולא קתני להזדמן ע"כ. ובתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה ברש"י ז"ל שלשה שאכלו שהסבו ודעתן לאכול זה עם זה ולהמתין לו עד שיאכל חייבין לזמן ולהכין איש לחבירו כלומר שכולן מזומנין ומכוונין לברכה אחת ולשון תלמוד הוא כן כדאמרי' במס' שבת מזמנין עובד כוכבים בשבת ואין מזמנין עובד כוכבים ביו"ט כשמתאספים בנ"א לדבר אחד קרי להו התלמוד זמון שמזמן א' מהם חביריו לבהמ"ז ואומר לכולן נברך וכו' ע"כ. ומפיק לה רב אסי בגמ' מקרא דכתיב גדלו לה' אתי דמשמע א' אומר לשנים ור' אבוה מפיק לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא היחיד אומר לשנים הבו גודל לאלהינו:

ומע"ש והקדש שנפדו. כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל התם בגמ' בבלית מפרש שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ"ל דאין החומש מעכב ע"כ. ובני בבל אזלי לטעמייהו דמפרשי ההיא פלוגתא דפ' הזהב דלעולם לכ"ע כו' כדאיתא התם אבל בני מערבא דגמ' ירושלמית סברי דבהכי פליגי דמ"ס מעכב ומ"ס לא מעכב. ור"י ס"ל בירושל' דמס' מע"ש דקיי"ל כמ"ד דחומש מעכב. ולדידהו טובא קמ"ל דאע"ג דמעכב הוי זימון. ע"כ:

שאכל כזית. הכא סתים לן כמאן דאית ליה בסמוך דלא בעינן כביצה:

והכותי. בירושל' פריך והדין כותי לאו ס' עובד כוכבים ס' ישראל הוא ותירץ ר' אבא דפלוגתא דרבי ורשב"ג היא דרבי אומר כותי כעובד כוכבים ורשב"ג אומר כותי כישראל לכ"ד ומתני' כרשב"ג. וכתב בתוי"ט דאע"ג דבקרא כתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותא כו' קראום בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל ע"כ. ואפשר עוד לומר שמה שהביא מכותא היו יותר מרובין משאר הארצות ונקראו ע"ש הרוב:

אבל אכל טבל כו'. פי' משום דאכילת טבל לאו שמה אכילה דהא לא חזיא אף לכהן אבל תרומה דלכה"פ חזיא לכהן האוכלה מצטרף כהן עם ישראל כיון שהכהן יכול לאכול חולין שאוכל הישראל:

נטלה. מצאתי שהר"מ די לונזאנו ז"ל נקד נטלה הטי"ת בשו"א בכ"מ שהוא מוזכר במשנה:

בפי' ר"ע ז"ל. וצרת הכסף דבר שיש בו צורה. מדלא כתיב ונתת הכסף בכיסך. והקדש שפדאו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף כדכתיב ונתן הכסף וקם לו. וי"ס דכתיב ונתן כסף ערכך וגו':

אין מזמנין. עי' במ"ש בסוף פרק קמא דדמאי אי מברכין ברכת המזון או אין מברכין כמו שאין מזמנין ועי' ג"כ במתני' דבסמוך: