משנה ברכות פרק ה׳ משנה א׳

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כו': רוצה לומר בכובד ראש לעמוד בכוונה וביראה כמו שאמר עבדו את ה' ביראה ופירוש שוהין מתעכבין רוצה לומר שהן מתעכבים קודם התפלה שעה אחת כדי ליישב דעתם ולהשקיט מחשבותם ואז יתחילו בתפלה ומה שאמר שהמתפלל לא ישיב שלום למלך כשישאל בשלומו אם היה המלך ממלכי ישראל אבל אם הוא ממלכי אומות העולם יפסיק תפלתו בשבילו (דף לב) מפני שהוא סכנת נפשות ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ודבר זה אינו אלא בנחש בלבד (דף לג) מפני שאינו נושך ברוב הפעמים אבל מי שמנהגו לנשך תמיד כגון עקרב ואפעה יפסיק התפלה בראותו אחד מהם הולך אליו כי זה סכנת נפשות:

כובד ראש. פירש הר"ב הכנעה. וכובד ראש דרך משל הוא כלומר מפני שראשו הוא עיקר כל האברים וכשמכביד אותו עליו כל האברים נכנעים ויושב בהכנעה. הר"י:

שעה אחת. כתב הר"י אעפ"י שבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר"ל שעה דוקא אלא זמן מועט הכא אינו כן אלא שעה ממש ומוכח לה מגמ':

למקום. פי' הר"י שתהיה כוונתם כולה ברוממות המקום בלבד. ואין הפירוש שיכונו לאמירת התפלה. דאמאי קאמר למקום. לתפלה הל"ל עכ"ד. [*אבל במשנה שבירושלמי לא גרסינן למקום וא"כ יכול להיות הפירוש לאמירת התפלה]:

לא יפסיק. בדבור דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום שנקרא הפסק. כ"פ ר"י:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש – בהכנעה ובכפיפות ראש ממש מעט [א"ח צ"ה]:

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת – בכ"מ שעה ל"ד. והכא דוקא:

ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום – ברוממות הקב"ה:

אפילו המלך – מלך ישראל דוקא:

שואל בשלומו לא ישיבנו – ודיבור הוה הפסק. ולא הליכה במקום הצורך:

ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק – דוקא בליכא סכנה. וקיי"ל דבהפסיק בשתיקה. בשהה כדי לגמור כולה מרישא לסופה [כמגילה דף י"ח ב'] כל חד וחד כי אורחיה חוזר לראש. ואם לאו חוזר לתחלת ברכה שפסק בה. ובפסק בג' ראשונות או אחרונות. בכל גוונא חוזר לתחלתן [א"ח ק"ד] ובהפסיק בדיבור. אם בשוגג דינו כשתיקה. ואם במזיד. בכל גוונא ובכל מקום חוזר לראש [שם קי"ד]:

אין עומדין אב"י לפי שצריך להתפלל בעמידה נקיט לשון אין עומדין. ועוד דאין עמידה אלא תפלה כברכות (ד"ו ב' ודכ"ו ב') ונ"ל דמשום דתכלית השכל הוא שיתנועע תמיד וישוטט בדרישותיו ובעיוניו אל כל עבר ופנה. וכאשר הוא קבוע במחשבה אחת בלי שיכול להתפרד ממנה ח"ו הוא רל"צ חולי רע (פיקסע אידע). והלב אדרבה חלישותו הוא. באם הוא משוטט בהרגשתו וחפצו ותאותו אנה ואנה. ואין לו מדות קבועות. והתפלה באה ליתן לו עמידה וקביעות מקום. וקיבוץ הרגשותיו לנקודה אחת להכי נקראת תפלה עמידה:

אב"י בספרי פרשתי המשנה בדרך אגדה. נאה ומתקבל. כי ידוע שכלי הבטה למרחוק הנקרא פערספעקטיף או טעלאסקאפ מורכב משני מיני זכוכית החתוכים כעין עגולים וקבועים זה לפנים מזה. האחד הוא מלוטש באופן שעוביו מגביה עצמו למעלה לנקודה חדה הבולטת על כל השטח של הזכוכית (קאנפעקס) לקבץ קווי אור והשני מלוטש באופן שהוא שקוע ושקערורית ומתעמק לתוכו אל נקודה א' למטה מכל חלל שטח הזכוכית (קאנקאף) לפזר הקווי האור. וע"י השנים האלו נפעל הבטה היקרה למרחוק. וכן הוא באם עומדין להתפלל ולהביט למעלה אל אבינו שבשמים. צריך להיות הראש והשכל שקוע למטה (קאנקאוו גלאז) והבטחון בלב מוגבה ונשא למעלה (קאנפעקס) וזה שאמרה המשנה לכוון את לבם למקום. נקודה מול נקודה. ואז ארובות השמים נפתחו ואנחנו רואים בעין פקיחא ה' יושב על כסא רם ונשא.

כובד ראש. בברייתא בבלי וירושלמי פליגא אמתניתין דבעינן נמי מתוך דברי תורה ולהכי נוהגין לומר זמירות ואשרי קודם תפלה ובגמ' בברייתא נמי גרסינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה כגון ההיא דר' זירא דבנות ישראל החמירו וכו' וה"נ גרסינן תו בברייתא בגמ' אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך גאולת מצרים לתפלה או סמוך לתהלה לדוד שהוא שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה וכגון שומר ה' את כל אוהביו וכתבו תוס' ז"ל דכוותייהו קיי"ל:

שוהין שעה כו'. כתב ה"ר יונה ז"ל ואע"פ כו' הכא אינו כן אלא שעה ממש דהכי אמרי' בגמ' היו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה אחת בתפלה ושעה א' לאחר תפלה ושאלו התם כיון שכך היו שוהין בכל תפלה ותפלה תורתן ומלאכתן אימתי נעשין ומהדרינן מתוך שחסידים הן תורתן מתקיימת ומלאכתן מתברכת (ונלע"ד דמדלא קתני היו שוהין שעה א' קודם תפלה לרמוז לנו מ"ש בגמ' שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה א' בתפלה וכו' וז"ש היו שוהין שעה א' ומתפללין ג"כ לכה"פ שעה א' הנזכרת דו"ק) כדי שיכוונו את לבם למקום כדי שיהי' לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העוה"ז והנאותיהם כי כשיטהרו לבם מהבלי העוה"ז ויהיה בכוונתם רוממות ה' תהיה תפלתם רצויה ומקובלת לפני המקום ע"כ. ואמרי' בגמ' דהאי דהיו שוהין שעה א' וכו' אסמכוה אקרא דכתיב אשרי יושבי ביתך והדר עוד יהללוך סלה:

ואפי' נחש כו'. פי' בס' לבוש תכלת סי' ק"ד סעיף ג' וז"ל ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק לדבר כגון לומר לאחר שיסירנה אבל ללכת ממקומו לנענע רגליו כדי שיפול הנחש מרגליו מותר שאין זה הפסק ע"כ והוא לקוח מדברי ה"ר יונה ז"ל שאכתוב בסמוך. ובגמ' ובירושלמי דוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד להזיק יותר ולשון הירושלמי משום דמחיא בתר דמחיא. ובכ"מ שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם בג' אחרונות חוזר לרצה. ובירושלמי אפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר פי' שהוא כעוס. וכתב עוד ה"ר יונה ז"ל ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפ"ה יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ע"כ משמע מדבריו אע"פ שאינו בא כנגדו דאלת"ה מאי אתא לאשמעינן טפי מן הירושלמי. ואפשר שכשהוא בא כנגדו ס"ל דמפסיק אפילו בדבור והיינו שכתב בסוף לשונו ומיהו היכא דאיכא סכנה מפסיק בכל ענין ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתני נחש בהדי מלכות במדרש ילמדנו מפרש טעמא מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות אר"ש בן פזי קולה כנחש ילך מה נחש מלחש והורג אף מלכות רומי מלחשת והורגת ד"א מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות רומי מעקמת דרכיה ע"כ: