משנה ביצה פרק ד׳ משנה א׳

המביא כדי יין ממקום למקום כו': העיקר בכל זה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא בשינוי ואם אי אפשר לו לשנות מותר. ומתחילין בערמת התבן בתנאי שיהיה התבן מלא קוצים שאינו ראוי אלא לשריפה והוא כמו מוכן לאש ואינו צריך הכנה אבל אם אינו כן כמו שזכרנו הרי הוא כמו עצים שבמוקצה בשוה ורצה בכאן במוקצה מקום מיוחד להצניע שם העצים:

ממקום למקום. לשון הר"ב בתוך התחום ומסיים רש"י או ע"י ערוב. וכתב בית יוסף סי' תח"י דמשמע מדבריו דבמוליך הכדים בחוץ במקום הרואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל ובקופה. אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו [בית] מביא כי היכי דבעי ע"כ. ובודאי שזו היא דעת רש"י והכריחו לכך מתניתין דריש פרק י"ח דשבת מפנין ד' או ה' קופות כו'. והוא הדין אפילו טובא ובהכי נמי מחלקים התוספות [והביאם הב"י עצמו בסימן שכ"ג] אלא דלדבריהם ביו"ט. אף בבית אסור כיון שיכול להוציאם לחוץ:

לא יביאם בסל ובקופה. פירש הר"ב לתת ג' וד' כדות כו' אבל מביא הוא על כתפו א' או ב' כו'. וכן לשון רש"י והטור סי' תק"י. ואורחא דמלתא נקטי דעל כתפו מביא אחד או ב' ובסל ובקופה מביא ג' וד'. וה"ה איפכא דלעולם איסורא בסל וקופה וההיתר בכתיפו דבשינוי תליא מלתא לא במספר:

בידו. לא ידענא אמאי שני בלישנא דברישא תני לפניו והיינו בידו כדפירשו המפרשים. והכא תני בהדיא בידו ומאי דלא תנא נמי על כתיפו כדלעיל משום דקופת תבן א"א שישאנה מפני גדלה אלא לאחריו או לפניו:

שבמוקצה. כתב הר"ב רחבה כו' ואין נכנסים ויוצאין לה תדיר. ומסיים רש"י ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה:

המביא כדי יין ממקום למקום בתוך התחום:

לא יביאם בסל ובקופה [פאס], לתת הרבה כלים לתוכה, דדרך חול הוא. מיהו מבית לבית בחצר א', ומכ"ש מזוית לזוית, שרי דעדיף הכי טפי, כדי למעט בהילוך [תק"י]:

אבל מביא הוא הרבה כלים:

או לפניו בידו, דאז מוכח דלצורך יו"ט הוא:

אבל מביאה הוא בידו נ"ל דלעיל נקט "לפניו" מדמיירי שהם כלים רבים, צריך לכפוף ידיו לפניו. משא"כ הכא הרי מיירי בקופה יחידית שיוכל לנשאה בידו:

ומתחילין ליקח ממנה ביו"ט תחלה, לצורך הסקה. אף שלא זימנו מערב יום טוב להסקה:

בערמת התבן מיירי בתבן דאית ביה קוצים, דלא חזי לגבלו בטיט שבבניין, להכי סתמו לבהמה קאי, וכשאצרו בערימה הוקצה רק מבהמה, ולהכי כשנסרח אח"כ באוצר דלא חזי תו לבהמה, מותר להסיקו תחלה ביו"ט, דמהסקה לא היה מוקצה לעולם. מיהו עצים שזימן לחורף הרי אקציה מהסקה דהשתא, ואסור ביו"ט [תקי"ח]:

אבל לא בעצים שבמוקצה רחבה שאחורי הבתים, דעצים דשם מוקצין לבניין:

כ"כ הר"ב. וכ"כ רש"י מתחילין להסק אף שלא זימנה להיסק דלית ליה מוקצה. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל וק' ממ"נ אי אינו אוצר מה מוקצה יש בזה, אף דאינו עומד להסקה, מ"מ יכול ליטל להאכיל לבהמה, ויכול לעשות בה כ"צ אפילו לר"י. ואי באוצר, א"כ לדאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה. וא"כ למה נקט רש"י מתחילין להסק, ולא כפשוטו מתחילין להאכיל לבהמה, ומה רבותא איכא בהסקה טפי מלהאכיל לבהמה, וצ"ע. עכ"ל. ותעל שכבת הדל, והנה קול אומר קרא. דדלו דיילא ליפל בכון סתר פתר. גברא רבה קאחזינן, אבל קושיא לא חזינן, דמה ספק יש בדבר זה אי מתניתין מיירי באוצר או לא. ומה צ"ע יש בדברי רבינו רש"י זצוק"ל. ובמחכ"ת הגאון הגדול נ"י אשתמיטתיה הגמרא ערוכה במקומה, דבב' הלשונות דנקט הש"ס בתרווייהו אמרינן דמתניתין באוצר מיירי ולר"ש דלית ליה מוקצה קמ"ל רישא בערמת תבן אע"ג שסתמא אצרוהו לבהמה אפ"ה לא נאסר להסקה מטעם מוקצה. ועצים שבמוקצה דסיפא דאסירין להסקה. מיירי נמי באוצר, והיו עצים חשובין שמוקצין מחמת חסרון כיס להסקה, ובכה"ג גם ר"ש מודה. ולר"י דאית ליה מוקצה, להכי עצים שבמוקצה שלא זימנן להסקה שפיר אסירין, ורישא בתבן דשרי אף שהיה באוצר, מיירי בלא חזי לבהמה ולא לבנין, ואז מסתמא אצרו להסקה. כל זה ברור בש"ס וברש"י בגמ' יע"ש:

המביא כדי יין וכו'. תוס' שבת ר"פ מפנין ודר"פ שואל וביד רפ"ה דהלכות יו"ט ובטור א"ח סי' שכ"ג וסי' תק"י:

לא יביאם בסל כו'. והתוס' כתבו תימא דאמרי' בשבת פ' מפנין מפנין אפי' ארבעה וה' קופות וכ"ש שיהא מותר בי"ט וי"ל דהתם מיירי בשבת שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו ועל כן מותר והכא מיירי בי"ט שיכול להוציאו [לחוץ] ורואין אותו ועל כן אסור שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם ולהכי אסור ומהאי טעמא נמי ניחא דהתם קאמר דלמעוטי בהלוכא עדיף והכא קאמר אבל מביא הוא על כתפו אלמא משמע דמרבה בהליכה די"ל דהתם כיון דמיירי בשבת דלא עביד כעובדין דחול שאין מטלטל כי אם מזוית לזוית באותו בית ולכך קאמר דלמעוטי בהלוכא עדיף טפי משום טרחא יתירא אבל הכא דמיירי בי"ט משום טרחא יתירא לא קפדינן אלא משום דמיחזי כעובדין דחול ופעמים נמי דאסור לאפושי במשאוי אע"ג דממעט בהלוכא כיון שאין משנה מדרך חול ע"כ אבל בטור שם סי' שכ"ג הביא דין זה לענין שבת:

על כתפו או לפניו. גמ' תנא אם אי אפשר לו לשנות כגון שזימן הרבה אורחים וצריך להביא הרבה ביחד מותר:

המוליך את התבן. ירושלמי מתני' כמ"ד לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל:

אבל נוטלה בידו. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א אבל מוליכה בידו:

בידו. הכא לא קתני לפניו לפי שאין דרך לטעון התבן בחיקו כדי שלא יתתבן ויטנף אבל ברישא קתני לפניו שכן דרך לטעון הכד חבוקה בחיקו ומטעם זה ג"כ אפשר דלא קתני הכא על כתפו כך נלע"ד:

ומתחילין וכו'. פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ז) וביד פ' שני דהלכות יו"ט סי' י"א ובטור א"ח סי' תקי"ח:

בסוף פי' ר"ע ז"ל ובהא אפי ר"ש מודה. אמר המלקט וכולה מתני' ר"ש היא וללישנא בתרא מוקי לתבן דרישא דמתני' בתיבנא סריא וגם דאית ביה קוצי דלמאכל בהמה אינו ראוי משום דמסרח וללבון בו לבנים אינו ראוי דהא אית ביה קוצי ואינו יכול לגבל לא בידיו ולא ברגליו ובהא אפי' ר' יהודה מודה ועצים דמתני' בכל גוונא מיירי כולה מתני' ר' יהודה היא והאי אוקימתא נקט הרי"ף ז"ל: