משנה ביצה פרק ג׳ משנה ה׳

בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה כו': זה הדבר אינו אלא בבהמת קדשים שמתה כי העיקר אצלינו אין מאכילין את הקדשים לכלבים ולפיכך אין מזיזים אותה ממקומה אבל בהמת חול שמתה מחתכין אותה ומאכילין אותה לכלבים. ובתנאי שתהיה מסוכנת מערב יום טוב אבל אם אינה מסוכנת מוקצה היא ואסור לטלטל:

הבהמה שמתה כו'. [*כתב הר"ב בבהמת קדשים מיירי כדקתני עליה ועל החלה מה חלה דקדישא. אף בהמה דקדישא. גמרא ומה ש]פי' הר"ב בהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה כדתנן במשנה ג' פרק ז' דתמורה. וע"ש. ומ"ש הר"ב דבהמת חולין מחתכין כו'. וה"מ כשהיתה מסוכנת כו' דאל"ה ביו"ט קיי"ל כר"י דמוקצה אסור כמ"ש במשנה ג' פרק דלקמן ובמסוכנת מיהא מודה ר"י דשרי. וכבר כתבתי בזה במשנה ד' פכ"ד ממסכת שבת:

החלה שנטמאת כו'. כתב הר"ב אינה ראויה אף להסקה או לתתה לכלבו. עיין מ"ש בזה במשנה ג' פ"ג דפסחים בס"ד:

לא יזיזנה ממקומה בבהמת קדשים מיירי ומה"ט קתני סתמא שמתה, דמשמע אפילו היתה מסוכנת מעיו"ט, ואי בחולין כה"ג שרי' לטלטלה, דמוקצה ליכא דהרי מעיו"ט דעתיה עלויה לכלבים [כא"ח תקי"ח]. אבל הכא דבקדשים, אפילו במסוכנת בעיו"ט אסור לטלטלה. דאע"ג דלכשיפדנה בחייה חזיא לכלבים, עכ"פ בעי העמדה והערכה, וכשמתה אי אפשר. להכי צריכה קבורה ולא חזיא למידי. ואפילו בקדשי בדק הבית דלר"ש לא בעי העמדה והערכה [כשבועות י"א ב' ותמורה ל"ב ב']. עכ"פ לדידיה אין פודין שום קדשים להאכילן לכלבים:

ועל החלה שנטמאה דג"כ לא חזיא, דלאכילה אסורה לעולם, ולהסיקה כהן תחת תבשילו היום אסור דאין מבערין קדשים טמאים ביום טוב:

[כך נ"ל כוונת רש"י בש"ס, ע"ש. מיהו נ"ל דמשו"ה צריך נמי לטעמה דהעמדה והערכה, משום דבתמורה [דל"א א'] לחד לישנא פודין קדשים להאכילן לכלבים, א"כ לדידיה מתניתין מיירי רק בקדשי מזבח ומשום העמדה והערכה, כטעם קמא דרש"י. עוד נ"ל דאע"ג דמתניתין ודאי בקדשים מיירי, דמדקתני סתמא ודאי משמע אפילו במסוכנת, וא"כ ע"כ רק בקדשים אסור לטלטלה. עכ"פ אילה"ק למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו, למה לא אשמעינן בבהמת חולין בריאה שמתה. י"ל דאגב גררא בעי לאשמעינן נמי הנך טעמא דאמרן, דבעי העמדה והערכה, או דאין פודין להאכילן לכלבים. או דקמ"ל דלא מבעייא בחולין בריאה ודאי אסיר לטלטלה אלא אפילו בקדשים שיש לחוש לבזיונן כשיונחו כן, אפ"ה אסור לפנותן]:

[ולכאורה דלהכי שאלו תרתי. דדלמא בהמת קדשים קילא מדמתבזו, משא"כ חלה. או חלה קילא דאיתא בשאלה, דאע"ג דהדרא לטיבלא, טבל מינן הוא אצל שבת, דבעבר ותקנו, מתוקן [כשבת מ"ג א'] משא"כ בקדשים, אף למאי דקיי"ל [נזיר ד"ל א' וערכין כ"ג א'] דהקדש בטעות אינו הקדש, וכך פסק הרמב"ם [פ"ד דנדרים ה"ז] דבין קדשי מזבח או בדק הבית איתנהו בשאלה. עכ"פ היינו בהקדש טעות דשור שחור ולבן [כנזיר שם], או באמר הרי עלי' דלא אתא מידי לרשות הקדש עדיין, אבל בהפריש כבר, הרי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [כר"ה ד"ו], והרי אפילו תרומה כשבא כבר ליד כהן ליתא בשאלה [כנדרים נ"ט א'], א"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [כגיטין נ"ב א']. ואף למאי דקאמרינן בנדר ב' נזירות, ומנה ראשונה והפריש קרבן, ונשאל על ראשונה, עלתה לו שנייה בראשונה, [כשבועות כ"ח א'], ואפילו לס"ד דש"ס התם, עכ"פ כשלא כיפר וגילח איתא בשאלה. י"ל דלהכי נשאל על הנזירות קמא מדקיימי נזירות שנייה ולא פקעה הקדושה מהבהמה. ותו דהתם לא נשאל רק אנזירות, אבל קדשים גופייהו מכיון שהפרישן ליתנהו בשאלה. ואין להקשות הרי אפילו שחוטי חוץ איתנהו בשאלה [כנדרים ע"ח א'. ואפ"ה נ"ל דמשכח"ל כרת ושחטי חוץ, כגון שמת המקדיש ושחטה אחר. או ששחט קדשי צבור]. י"ל דוקא בשכבר נשחטה בחוץ, ונאסרה עי"ז בהנאה, תו ליתנה בי גזא דרחמנא, משא"כ כשעדיין בקדושתה, משעה שהופרשה ליתנה בשאלה, אמנם הרשב"ם [ב"ב ק"כ ע"ב] ותוס' [כריתות י"ג ב' ד"ה ארבע]. ורט"ז [י"ד שכ"ג], כולהו ס"ל דדוקא בשכבר נזרק דמן ליתנה בשאלה. ואעפ"כ נ"ל דאצטריך לאשמעינן חלה, דלמא רק בקדשים אסור לטלטלה, משום דאין נשאלין אהקדשות רק מדוחק [כרמב"ם סוף הל' נדרים], משא"כ חלה. וכ"כ מחלקין תוס' [פסחים דמ"ו ב'] כה"ג בין מע"ש לחלה, יע"ש. או נ"ל דנקט חלה לאשמעינן דאע"ג דרק מדרבנן אסור לבערו ביו"ט, אטו קדשים [כתוס' שבת כ"ד ב'], וא"כ מדאורייתא חזי לבו ביום להסיקו תחת תבשילו, ולא מוקצה הוא, אפ"ה אסור לטלטלה [ועי' מ"ש בחידושי פ"ג דכריתות סי' כ"ד]:

אמר המחבר משנה ו' ומשנה ז' משניות חמורות הן לעיני הכהות, דהרבה יש לדקדק בהן לע"ד. א' כיון דהך דאין נמנין על הבהמה. בפיסוק דמים מיירי, כדקאמר בש"ס, א"כ ל"ל דנקט נמנין כלל, הול"ל אין פוסקין דמים לטבח ביו"ט. ב' דקאמר אבל נמנין עליה מעיו"ט. מה קמ"ל פשיטא דמותר לפסוק דמים בחול. ג' בבא דמשנה ז' דלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר וכו' מיותר לגמרי, דכבר שמעינן מרישא דאין נמנין וכו'. ד' דקאמר לא יאמר לטבח שקול לי בדינר. הרי לשקול גם בלי פיסוק דמים אסור, ול"ל תרתי. ובקצת נוסחאות כתוב מכור לי וכו', אבל בירושלמי ובבלי וברי"ף ורא"ש בכולן הגירסא שקול לי וכו'. ה' כיון דבבא דאין נמנין, ובבא דלא יאמר לטבח שקול לי, שניהן ממש מענין א', למה הפסיק התנא בין הדבקים עם ב' הבבות דמשקל והשחזה. ו' בש"ס קאמר אמתניתין דאין נמנין, מאי אין נמנין. וכו', היכא עביד. מביא ב' בהמות וכו', הרי משמע ודאי דשאלת הש"ס היכא עביד, אסיפא קאי, דשוחטין ומחלקין ביניהן, וקשה למה לו כולי האי להביא ב' בהמות, הרי סיפא מיירי שכבר נמנו עליהן מעיו"ט, וכדתני להדיא במתניתין, אבל נמנין עליהן מעיו"ט. הן אמת דמרש"י נראה דקו' הש"ס היכא עביד היינו היכא דלא נמנו מעיו"ט. וטפי נראה דרש"י לא גרס כלל במתניתין אבל נמנין עליה מעיו"ט, דהרי רש"י ציין במתניתין אבל שוחטין וכו'. אבל אנן מחוייבים להבין דברי רבותינו בש"ס גם לפי גרסתינו, שנתקבלה כמטבע עובר לסוחר בכל הדפוסין, ועי' ברי"ף ור"ן. ואפן כה וכה אל רבותי המפרשים. והנה אין דורש ואין מבקש למיעוט ידיעתי שרים עצרו במילין ויניחוני כשה תועה על הרי בשמים, כי לא הניחו לנו רבותינו דבר להניח שבר רעבון בתינו, ואיך במאורות צפעוני גמול ידו הדה. ואני בעניי עיני לשמים נטלית. והנה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים, והנה עוז בידו גבורה בימינו, וישלח יד ויתמכני בימין צדקו לפרש כיד ה' הטובה עלי, ברוך אתה ה' פוקח עברים עורים]:

בהמה שמתה. ביד פ' שני דהלכות י"ט סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תקי"ח ומייתי לה בס"פ מי שהחשיך ובבהמת קדשים מוקמינן לה אבל בהמת חולין מחתכין ואתיא מתני' אפי' כר"ש דאמר התם מחתכין. ופי' הר"ן ז"ל להשיב בעד רב אלפס ז"ל שפסק בסוף מכלתין בי"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה ומשמע דלדידיה אפי' בהמה מסוכנת של חולין שמתה לא יזיזנה ממקומה וכן פסק דבהמה מסוכנת של חולין שרי לטלטלה דלא קשי שאפשר שהוא היה גורס כמו שכתוב בגמ' במקצת נוסחאות הכא במאי עסקינן במסוכנת וד"ה כלומר דבמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דשריא ובבריאה אפי' ר"ש מודה דאסורה כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או בי"ט אבל זו הגרסא אינה בעיקר הנוסחאות ע"כ ובגמ' בדפוס איתה להאי נוסחא:

ומעשה ושאלו. בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ד) בתוס'. ירוש' שמואל אמר טעו חמשה זקנים שהורו לר"ט בלוד אמר רב מתנא בבכור הוה עובדא א"ר אבין מתני' אמרה כן עליה ועל החלה שנטמאת מה זו קדש אף זו קדש ע"כ:

החלה שנטמאה. פי' רש"י ז"ל חלה שנטמאת אינה ראויה לכהנים דהא באכילה אסורה ובהסקה או לתתה לכלבים אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם בי"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט דהבערה לצורך היא דהדלקת נר בי"ט צורך אכילה היא ומותר ואפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת אלא טעמא משום גזרת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערין מן העולם בי"ט דרחמנא אחשבה להבערתם דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא ע"כ. והקשו עליו תוס' ז"ל אמאי אין נותן החלה לפני כלבו דהא דאין שורפין קדשים בי"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן משום טורח מלאכה לכך נ"ל דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשריפה כדאמרינן בשבת כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה אבל גבי תרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה ע"כ: