משנה ביצה פרק ב׳ משנה ח׳

הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כו': עגלה של קטן טמאה מדרס וניטלת בשבת כו': צורת אלו הריחים היתה כמו שאגיד לך. והוא כי הריחים עצמן שטוחנין מסבבין בהם כמו נפה ויורד מהן כל הנטחן ובשולי הנפה כמו קערה קטנה יתכנס מה שיורד מן הנפה וטס של ברזל סובבת בכל ותחזיר הכל גוף אחד נמצא הריחים של מתכות שטוחן שהוא כלי מתכות ומטמא בפני עצמו והנפה המנופה שמניעה מה שיורד ממנה מן הדבר הנטחן היא נטמאת בפני עצמה כפי שהוא כלי בפני עצמו כמו שנטמאת הכברה והקערה שמתקבץ בו הדבר המנופה המטמאה בפני עצמה כמו כלי קיבול. והודיענו שכל חלק מאלו השלשה חלקים כלי בפני עצמו ואפילו פירש אחד מהם מזה הכלל אינו שברי כלים אלא כלי ומקבל טומאה. וטומאת מדרס שתטמא כשהלך עליו הזב ואפילו היה בינו ובינה דבר מבדיל וכבר נתבאר לך מזה דבר מועט בשבת ועוד יתבאר לך כל משפט המדרס במסכת זבים. והיו אומרים בשם רבי יהודה אינה נגררת אלא על גבי כלים כדי שלא תעשה רושם בארץ והאחד אומר בשמו חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ענינו שהיא משוה הארץ בלבד ואינה חופרת. ודעת רבי יהודה כבר שמעת אותו כי הוא סובר דבר שאין מתכוין אסור והעיקר מה שהודעתיך דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך יהיה הדין כמו שנתבאר בשבת גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

פרתי יוצאה כו'. עיין ספ"ה דשבת. ומ"ש הר"ב לנוי וכ"כ ג"כ בספ"ג דעדיות. אבל בסוף פ"ה דשבת כתב בין לנוי בין לשמור דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא. ופלוגתא דאמוראי [הוא] שם בגמרא וכל הפוסקים פסקו כמ"ש לעיל במס שבת:

ומקרדין. פי' הר"ב מחככין ומגרדין מלשון ויקח חרם להתגרד בו דאיוב [ב' ח'] והגימל מתחלף בקו"ף שהם ממוצא א' גיכ"ק. וכתב הר"ב ואע"ג דעביד חבורה וכן לשון רש"י בפי' המשנה. אבל בגמרא פי' מיהו הך חששא [דחבורה] בקירוד איתא. ונימוקו עמו דפסיק רישא מודה ר"ש כמ"ש לעיל. ומיהו הקשה הרא"ש מהא דתנן במשנה ג' פ"ו דנזיר הנזיר חופף כו' אבל לא סורק. פי' במסרק דהוי פסיק רישא דתולש שער [והוי כגוזז כדתנן סוף פ"י דשבת] וכתב שצ"ל שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער. אבל שלנו ודאי אסור ע"כ. ובשם ר' ירוחם כתב הב"י סי' תקכ"ג דאפילו בשלנו מותר. אע"פ שמשיר שער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישא. ולא דמי לסורק שער שהוא נהנה ע"כ:

ביו"ט. מדאיצטריך למתני ביו"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו כו' לאו ביו"ט. אלא בשבת. וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דסבירא ליה דאין מצווין על שביתת בהמתו בי"ט שהביאם הב"י בסי' תצ"ה והוא ז"ל תמה עליהן מנא להו והרי דקדוק גמור ממשנתנו. ואל תשיבני ממתניתין דלעיל דתני נמי במציעתא ביו"ט דהתם משום דבסיפא אצטריך לפרש בלילי פסחים הלכך קדים ותנא במציעתא [ביו"ט] דעד השתא בכל יו"ט עסקינן. אבל הכא למאי אצטריך למתני כלל. הא כולה מכילתין ביו"ט עסקינן. ותיובתא למאן דאמר שביתת בהמה אסור גם ביו"ט כמ"ש בב"י שם והטור בסי' תקכ"ב מכללן. שפירש לרישא דמתניתין ביו"ט. ובטעם שאין שביתת בהמה ביו"ט כתב בב"י סי' תצ"ה. משום דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי יו"ט. אלא הארבעים מלאכות ותולדותיהן. ושביתת בהמה אינו מהם. אלא לאו בפני עצמה למען ינוח שורך וגו':

ושוחקין את הפלפלין. עיין במשנה ט' דפ"ק:

אבל מקרצפין. עיין במשנה ב' פרק ה' דבכורות דמלה ארמית היא. תרגום להתגרד בו לאתקרצפה ביה. ערוך. [*ובגמרא דפסחים פ"ק דף י"א מ"ש גבי חמץ דגזור התם במשנה ג' ומ"ש גבי קרצוף דלא גזור. לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף]:

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה לר"ה, ואפילו בשבת. וקיי"ל דבין לשמירה או לנוי אסור [ש"ה]. וי"א דביו"ט נמי מצווה על שביתת בהמתו, וי"ח [שם]:

ומקרדין כמו מגרדין, [שטריגלין] בל"א:

את הבהמה ביום טוב במגרדה ששניה דקות, אע"ג שעושין חבורה, לא ניחא ליה ושרי:

ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהם וקיי"ל דאסור, דמחזי כעובדין דחול ודוקא ברחיים, אבל במדוכה וע"י שנוי שרי כשאר תבלין [תק"ד]:

אבל מקרצפין במסרק של עץ ששניו גסות ואינו חובל:

אף לא מקרצפין הא דנקטו רבנן אין מקרדין, ולא הול"ל רק אף אין מקרצפין. נ"ל דאתו לאשמעינן טעם האיסור, דגזרינן קרצוף אטו קירוד. אמנם סרוק שבזמנינו דמשיר השער המסובך והמטונף, הו"ל פ"ר דניחא ליה ואסור [תקכ"ג]:

פרתו יוצאה וכו' ירוש' אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה א"ר יוסי ב"ר בון שהיה מתריס כנגדן א"ר חנניה פעם אחת יצאת והושחרו שיניו מן הצומות ע"כ: ועוד יותר מזה כתבתי בשבת ס"פ במה בהמה יוצאה: וביד שם פ"ד סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תקכ"ג. ובהאי בבא דמקרדין לחוד הלכה כר' אלעזר בן עזריה משום דקאי בשיטתיה דר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר וכתבו תוס' ז"ל ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של ברזל כ"ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות היא שתולש שערות. אבל הריא"ף ז"ל כתב דאפי' קירוד מותר ובערוך בלשון שני קירוד כמין תולעים והוא רמש שנושך בבשר הבהמה והם קטנים ואין נפרדין מבהמה אלא בעשיית חבורה שאין שולפין אותה מן השיער אלא בקושי והפרדת הגדולים נקראת קרצוף ובלשון ערבי קורין לתולעת קרד ע"כ:

ושוחקין פלפלין תוס' פ' ר"א דתולין דף קמ"א ובירוש' תני של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין בריחים שלהן ומפרש התם בפ"ק בסי' י' דהיינו משום שלא היתה טחינה כדרכה ע"כ:

רבי יהודה אומר וכו' פ"ק דפסחים דף י"א ובקצת דפוס היא חסר שם:

מפני שהוא עושה חבורה דכיון ששיניה דקות נכנסין בעור הבהמה ועושה חבורה:

וחכמים אומרים אין מקרדין וכו' ירוש' אין מקרדין שלא יבואו לידי חבורה ואין מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה: