משנה ביצה פרק ב׳ משנה א׳

יום טוב שחל להיות ערב שבת כו': כבר בארנו במה שקדם אמרם חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב. ואמרו עושה תבשיל מערב יום טוב לא פחות מכזית בין לאחד בין לאלף וזהו עירובי תבשילין וצריך ברכה ואדם אחד שיזכה בו למי שלא הניח ואינו צריך ליטול מהם רשות על הדרך שבארנו בעירובי חצרות:

ועושה תבשיל מעיו"ט. כתב הר"ב לשם ערוב תבשילין ונקרא שמו עירוב שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יו"ט לעשותן יחד. הראב"ד רפ"ו מהי"ט:

וסומך עליו לשבת. פי' הר"ב דמתוך שמערב יו"ט זוכר השבת יברור מנה יפה כו'. ואפילו ביו"ט עצמו היה יכול לעשות הערוב לפני סעודת יו"ט אלא גזירה שמא יפשע. ישכח. ולא יערב משום דטריד. גמ'. ובין לפירוש זה ובין לאית דאמרי שכתב הר"ב. אינה אלא מדברי סופרים. וכתבו התוס' ברפ"ק בד"ה והיה כו'. דתימה הואיל והכנה דאורייתא [כמ"ש הר"ב לעיל שם מוהכינו] האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין. וכי אתי תקנתא דרבנן לעקור הכנה דאורייתא. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה. ע"כ. כדאיתא בפירקין דכ"א. והכי קיי"ל דאמרינן הואיל. כדפסק הר"ב במשנה ג' פ"ג דפסחים ושם הקשו בתוס' דף מ"ו א"כ בטלת כל [איסור] מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. ע"כ. ומ"ש הר"ב וצריך לזכות כו'. מסיים הרמב"ם על הדרך שבארנו בערובי חצירות. ר"ל בפ"ז דערובין:

ובית הלל אומרים תבשיל אחד. עיין בפי' הר"ב למשנה ו':

בדג וביצה שעליו. לשון רש"י שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו. ועיין במשנה ז' פ"ד דתענית:

אכלו או שאבד. לשון הר"ב אותו תבשיל שבישל מערב שבת. וז"ל רש"י אכלו או שאבד קודם שבישל כל צרכי שבת. ע"כ. א"כ י"ל דברי הר"ב דה"ק מערב שבת קודם שבישל כו'. ואין צריך להגיה מעיו"ט: לא יבשל אדם בתחלה. ולפירוש קמא דטעמא דערוב תבשילין משום כבוד שבת. אפילו הכי מוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה. שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו. אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו. או יאבד או יאכל ולא יזכור לשבת כלל. הר"ן: ואם שייר ממנו כל שהוא. פירש הר"ב אבל מתחלתו כו'. ולא דמי לערובי חצרות דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר שיורי ערוב בכל שהוא. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ז דערובין. דהא התם חמיר נמי לענין תחלתו. דבעינן כגרוגרת ולרבים שעור ב' סעודות. ואילו הכא לעולם בכזית. כך נ"ל לדעת הר"ב. אלא דבגמרא גרסינן מאי כל שהוא [לאו] אע"ג דליכא כזית. לא דאית ביה כזית. ופי' רש"י ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא. ע"כ. וכי תימא דדחויא בעלמא הוא. הא מייתי ברייתא דתני תחלתו וסופו אין לו שיעור. מאי לאו אין לו שיעור כלל. לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכיון דהר"ב יהיב ליה לתחלתו שיעור למטה. ש"מ דס"ל דהאי שינוייא דאברייתא לאו דחייה הוא. וא"כ סופו דמדמה לתחלתו. ודאי דלכולא מלתא מדמה. דאין סברא כלל לומר דלצדדין קתני. דסופו אין לו שיעור כלל. ותחלתו אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. כיון דבחדא בבא תני להו. וכן הרמב"ם סתם וכתב ערוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית כו'. ולא חילק בין תחלתו לסופו. והטור סי' תקכ"ז כתב בהדיא דכזית שיעורו בין בתחלתו בין בסופו. וצ"ע על הר"ב:

לא יבשל אדם בתחלה מיום טוב לשבת בקדירה בפ"ע

ואם הותיר הותיר לשבת ואפילו לכתחילה מערים להרבות בקדירה אחת, ואפילו לצורך חול:

ועושה ר"ל מן הראוי הוא שיעשה:

וסומך עליו לשבת הוא הנקרא עירוב תבשילין [נ"ל שנקרא כך מדמערב בישולו לצורך שבת בבישולו לצורך יו"ט, דבעי"ט התחיל לעשות תבשיל לצורך שבת, ואח"כ ביו"ט בישל לצורך יו"ט, ואח"כ חוזר ומבשל לצורך שבת וגומר, וערמב"ם פ"ו מיו"ט ה"ב וראב"ד שם]. דאע"ג דע"י הואיל אי מקלעי אורחים מותר לבשל מיו"ט לשבת, אפ"ה אסרו חכמים, שמא יבשל נמי לחול. אבל כשיעשה עירוב יזכור. אי נמי הצריכו עירוב, שכשיכינו מעיו"ט יזכור לברור מנה יפה לשבת, ולא יאכל הכל ביו"ט. ומותר לעשות עירוב תבשילין אפילו בספק חשיכה ואפילו אחר ברכו, כל שלא התפללו הקהל תפלת יו"ט. מיהו בשכח, יערוב גם ביו"ט ראשון עצמו בתנאי [חוץ מיו"ט ר"ה], [דאף דאנן בקיאינן בקביעה דירחא כביצה [ד"ד ב'] אפ"ה שייך לומר כך דר"ל אם לא תגזר מלכות גזירה באחרית הימים וא"כ חששתינו לחנם והיום רק קודש, וכו'. וראיתי למרדכי שכתב בשם רבינו משה מטעם זה אין לעשות כן בזה"ז] ויאמר כך, אם היום קודש א"צ כלום, ואם היום חול ברוך אתה ה' וכו' בהדין עירובא וכו'. וראוי לכל גדול העיר שיזכה בעירובו לכל בני עירו, כדי שכשישכח א' מלערוב יסמוך על שלו. מיהו יזכה להם חלק בהעירוב, ע"י שיתן העירוב לאחר ויצוה לו להגביה טפח את העירוב לצרכן. [ועי' עירובין פ"ז מ"ו]:

ובית הלל אומרים תבשיל אחד וקיי"ל דלכתחילה צריך פת כביצה וגם תבשיל כזית, ובדיעבד סגי בתבשיל או צלי כזית, והוא שראוי ללפתו עם פת. אבל פת לחוד לא מהני [פרי מגדים]:

או שאבד קודם שבישל לשבת:

ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת ודוקא שנשאר כזית:

[ומ"כ בשם תשו' מהר"מ ר"ב סי' תרנ"ד דבשכח לערב מעיו"ט אפילו ביו"ט ב' קודם אכילה מותר לערב, מדקיי"ל כרבא כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, ועליו מקשה הש"ס א"כ ביו"ט נמי, ומשני שמא יפשע, א"כ בשכח לא פשע, עכת"ד. ולכאורה משמע קצת מלשון הש"ס כדבריו מדמקשי אי הכי אפילו ביו"ט נמי, ומשני אין הכי נמי, אלא גזירה שמא יפשע. דלכאורה האי אין ה"נ לישנא יתרתא הוא, דלא הול"ל אלא גזירה שמא יפשע. אע"כ דה"ק אין ה"נ דמהני בדיעבד אפילו ביו"ט, ואפ"ה לא תקנו לכתחילה עירוב ביו"ט, משום גזירה שמא יפשע. מיהו אין כל כך הכרע בזה, דדלמא ה"ק, אין ה"נ דכך היה ראוי שיועיל, רק אפ"ה תקנו דגם בדיעבד לא להני ביו"ט דלמא פשע. מיהו ויהיה גם הפירוש כדבריו ז"ל במלתא דרבא לא ידענא מנ"ל דקיי"ל כרבא, ואדרבה נ"ל ראיה ברורה דקיי"ל כרב אשי, דהרי סתמא דש"ס [פסחים דמ"ו ב'] קאמר להדיא דעירוב תבשילין הוא כדי שיהיה מותר לאפות מיו"ט לשבת, והרי הוה סגי ליה למימר דאפילו מדרבנן מותר לאפות מיו"ט לשבת, ועירוב תבשילין הוא כדי שיברור. אלא ש"מ דנקט הכי מדקיי"ל הכי. והן אמת שהר"ן [פסחים קמ"ו ב'] כ' בשם הרמב"ן מדקיי"ל כרב בפרק קמא דביצה, דשבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה אם כן לא קיי"ל כרב חסדא דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. ואילה"ק לר"ן דלמא הך נולדה בזה אסורה בזה היינו מדרבנן. לפע"ד ליתא דהרי כל עיקר אסורה דרבנן מיו"ט לשבת, אינו רק כדי שיאמרו, מיו"ט לשבת אסור כ"ש מיו"ט לחול, וא"כ אמאי בנולדה יאסרוה מיו"ט לשבת, הרי בנולד ביו"ט מותר בחול, אע"כ נולדה ביו"ט אסורה בשבת אסור דאורייתא, וא"כ לא קיי"ל כרב חסדא רק כרבה דס"ל הואיל, כר"ן הנ"ל, והרי לרבה דמקשי לר"ח שם בפסחים, לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין, ע"כ צ"ל דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט רק משום הואיל, וא"כ העירוב תבשילין הוא משום כדי שיברור וזה כרבא. ויהיה בזה סייעתא למהר"מ ר"ב הנ"ל. אולם הרמב"ם [בפ"ו מיו"ט] כ' בפירוש דקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא ואע"ג דרט"ז כ'[תקכ"ז סקי"ג] דבשעת הדחק קיי"ל כרבא, עכ"פ אפילו נימא דקיי"ל כרבא, הרי הרא"ש כ' דהנ"מ בין רבא לרב אשי בשהניח העירוב תבשילין איזה ימים קודם יו"ט דלרב אשי מהני ולא לרבא. ולמה לא נקט הא, דכשלא עירב מעיו"ט, לרבא מותר לערב ביו"ט עצמו ולא לרב אשי. אע"כ דכה"ג גם לרבא לא מהני. תדע דהרי רבא בעצמו אמר [די"ז] מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתני משמע ברור דהא ביו"ט ב' עצמו לא, וטעמא דאע"ג דשכח ולא פשע, עכ"פ כיון דכך תקנו חכמים שיערב מעיו"ט, כל שלא עשה כתיקון חכמים אף דלא פשע לא מהני. ואפילו אי גרסינן רבה התם, ק' דהרי רבה כרבא ס"ל. תדע דהרי לרבא עיקר טעם הנחת ע"ת הוא כדי שיברור מנה וכו'. והרי ברור דאפילו באמת בירר מנה יפה לשבת ולא הניח ע"ת, ודאי צריך להקנות קמחו לאחרים, על כרחך טעמיה משום שלא עשה כתקנת חכמים. א"כ ה"נ כיון דעיקר תקנת ע"ת מעיו"ט דלמא פשע, לפיכך אפילו באמת לא פשע צריך להקנות קמחו לאחרים. ותו נ"ל דמאן יימר דמה ששכח לערב ע"ת מעיו"ט דלא לחשב כפשיעה. דאע"ג דבעובדא דסמיא [דט"ז ב'] מוכח לכאורה דשכחה לא מחשב פשיעה, ע"ש. התם שאני דלא היה התקנה שיניח בעצמו ע"ת משום שכחה, רק כדי כשיברור וכו' או כדי שיאמרו אין אופין וכו', א"כ להכי לא מחשב שכחתו ששכח באמת כפשיעה רק בשכח מחמת עצלות [ועי' רמג"א תקכ"ז סק"ו]. אבל הא שיניח הע"ת מעיו"ט, כל עיקר התקנה היה דלמא פשע, והיינו שישכח, כמ"ש רש"י, אלמא דלגביה חשבו שכחה כפשיעה, אף שמחמת אונס טרדתו ביו"ט היא, להכי אין ה"נ דגם שכחתו שמעיו"ט מחשב כפשיעה. והרי אשכחנא כמה שכחה דמחשב כפשיעה, כשכח היכן הניח הפקדון, מחשב שכחתו כפשיעה [כב"מ דל"ה א']. דאי"ל דוקא שכחה שלא נזכר אח"כ כי התם מחשב כפשיעה, משא"כ הכא שנזכר, או דאסורא מממונא לא ילפינן [ברכות י"ט ב' ותוס' שבועות ד"ל ע"ב]. ליתא, דהרי גם גבי אסורא כ' הר"ן [פסחים קנ"ה א'] בשכח להבדיל אף שנזכר אח"כ מחשב כפשיעה ומזיד ואינו מבדיל אחר יום א'. ואף דלא קיי"ל כן [כא"ח רצ"ט] לאו מטעם דלא מחשב כפשיעה, רק משום דס"ל אפילו בפשע מבדיל אח"כ. ואילה"ק מא"ח [ק"ח ס"ח] בשכח להתפלל דמשלים בתפלה הסמוכה. ליתא דמהתם לא מוכח רק דשכחה לא מקרי מזיד, אבל עכ"פ י"ל דהו"ל פשיעה ודו"ק כך נ"ל. ועי' רמג"א [שם סקי"א] דיש פלוגתא בזה אי שכחה כפשיעה או כאונס. אחר כתבי כל זה. ראיתי דהך לעשות ע"ת ביו"ט ב', לאו דיליה דמהר"ם ר"ב הנ"ל היא, דכבר הביא כן רב"י בטור בסוף הסי' בשם מהר"ש ברונבורג ז"ל ודחה דבריו מהלכה, לכן חלילה לסמוך עליו בזה, שגם רב"י לא הביאו בשולחן הטהור שלו]:

ומי שהוא בביהכ"נ ונזכר שלא הניח ע"ת, ואין לו פנאי לחזור לביתו עי' מג"א [תקכ"ז סק"א] דיקנה קמחו לאחרים. ולפע"ד אם יש לו פת ותבשיל בביתו, יוכל גם בביהכ"נ לומר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי, יהיה מעכשיו לעירוב תבשילין, בא"י אמ"ה וכו'. דאף שיש לו הרבה פתים בביתו, הרי בדרבנן יש ברירה [כא"ח ת"ט ס"ט ותי"ג]. ואף שאין העירוב בידו בשעת ברכה, לית לן בה. דהרי ברכת עירוב חצירות הוא בשעה שמקבצו כססי' שס"ו, ואפילו הכי מותר לקבצו ע"י קטן, אף דלא ס"ד שיברך הקטן להוציא הגדול. ועי' תמורה [פ"ה מ"ו] דבהיה לו קרבן בביתו ואמר שתהיה בהמה תמורה על קרבן שבביתי הו"ל כאומר על קרבן זה שלפניו וכ"כ אמרינן הכי [מעילה פ"ו מ"ב] ע"ש. וגם אשכחנא בפודה מע"ש, שמותר לפדותו אע"ג שהמעות בביתו [מע"ש פ"ג מ"ד ופ"ד מ"ה] וכ"כ במעשה דר"ג שאמר שהפירות יהיה מעשר אעפ"י שלא היה אצלם [כמע"ש פ"ח מ"ט]:

יום טוב שחל כו'. ביד ר"פ ששי דהלכות יו"ט וסי' ה' י' ובטור א"ח סי' תקכ"ז:

ועושה תבשיל מעי"ט. וי"מ דוקא תנן מעי"ט ולא יום או יומים קודם. וק"ק לע"ד דמשמע קצת מלשון המשנה דקתני ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת שצריך לכתחלה לבשלו מעי"ט לשם כבוד שבת ואז מותר לו להוסיף בי"ט לכבוד שבת דאי לא תימא הכי הל"ל ומניח מעט תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת או ליתני הכי ושומר מעט תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת וכי תימא אה"נ דבעי לבשלו מעי"ט לשם שבת ליתא דהא לא קיימא לן הכי לכן נלע"ד דמש"ה קתני מתני' בהאי לישנא לאשמועי' שאפי' שאינו רוצה לבשל כלל מעי"ט לצורך י"ט אלא בי"ט עצמו הוא מבשל לצורך י"ט מ"מ צריך הוא לבשל תבשיל כל דהו מעי"ט לצורך שבת אבל אה"נ שאם הוא מבשל מעי"ט לצורך י"ט שלוקח ממנו מעט ועושה בו ערובי תבשילין וסומך עליו לשבת: ובגמ' בלשון שני אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא דמידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא הלכך לא מוכחא מלתא שהרי בכל יום יש לחם ודייסא נמי לא דדייסא נמי לא מלפתא דא"ר זירא הני טפשאי בבלאי דאכלי נהמא בנהמא: והאי תבשיל דבעינן אסמוכה בגמ' אקרא דכתי' זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' רש"י ז"ל אין זכירה אלא בדבר המשתכח זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' כשבא י"ט בע"ש קרוב שבת להשתכח מחמת י"ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכור וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת עכ"ל רש"י ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' דזכרהו מ"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת עד כאן. ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ה"ל למיכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר מכאן א"ר אליעזר אין אופין אלא על האפוי בחמישי בשבת ואין מבשלין אלא על המבושל בחמישי בשבת מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה: ובגמ' בעי מאי טעמא תיקנו עירוב דהא ודאי קראי לאו בעירוב משתעו ואסמכתא בעלמא נינהו ומשני רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ולא יכלה את הכל ליום טוב ורב אשי אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יום טוב כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת קל וחומר דמי"ט לחול לגמרי לא: וכתב הרא"ש ז"ל ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם ערב יום טוב ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב עי"ט עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה ע"כ:

אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובגמ' בברייתא תניא ובלבד שלא יערים לאחר שבשל לצורך י"ט ואם הערים אסור לאכול דאחמור רבנן בהא מלתא שלא לעקור תורת עירוב ול"ד להערמה דרב אדא בר אהבה דמלת גרמא גרמא דאין עיבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דילמא חס שלא יסריח הבשר ומימנע ולא שחיט רש"י ז"ל:

בש"א שני תבשילין. גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא א"ר שמעון בן אלעזר מודים ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א תבשיל אחד פי' דג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וצריך עוד תבשיל אחר ובה"א שני תבשילין פי' דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין זו היא גרסת תוס' ז"ל ומסיים ר' שמעון בן אלעזר ושוין שאם פרפר ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין דלחודי' קאי:

ומודים בדג וביצה שעליו. נ"א ושוין בדג וביצה שעליו:

אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבשל מעי"ט כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל. אבל הה"נ אם נאבד מע"ש קודם שבשל לצרכי שבת כדפי' רש"י ז"ל:

סומך עליו לבשל בשבילו ופי' ר"ע ז"ל אבל מתחלתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. אמר המלקט מסקנא בגמ' בין בתחלה בין בסוף בעי שיעור ומאי כל שהוא דאית ביה כזית וכן כתבו הגהות מיימוניות דוק וכן פסק בטור א"ח שם סי' תקכ"ז דבין בתחלה בין בסוף שיעורו בכזית וכן שם בשלחן ערוך סעיף ג':