משנה ביצה פרק א׳ משנה ב׳

השוחט חיה ועוף ביום טוב ב"ש אומרים כו': אינו רוצה בכאן באמרו השוחט חיה ועוף לומר מי ששחט שיורה זה הענין דיעבד אין לכתחלה לא אלא רוצה לומר האיש השוחט כשנמלך בנו איך ישחט ביום טוב היאך נשיב לו. בית שמאי אומרים נתיר לו לחפור בדקר על הדרך שנזכיר לקמן וישחוט ויכסה. ובית הלל אוסרים אלא אם כן היה לו עפר מוכן ויחד לו מקום מערב יום טוב. ואמר מודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה בשני תנאים האחד שיהיה אותו הדקר נעוץ בארץ ויעקור אותו ובשעת עקירתו יעקור העפר. והשני שיהיה העפר תיחוח כלומר קל ולא יהיה קשה ועב כדי שלא יהיה חופר. ומה שאמרו ב"ש יחפור בדקר ויכסה על אלו הפנים אמרוהו. ושאפר כירה מוכן הוא אין רוצה בזה שהן מודין שאפר כירה מוכן הוא כי לא היה ביניהם משא ומתן על האפר. אבל הוא פתיחת דברים והודיעך כי האפר מוכן הוא ומותר לשחוט עליו. ובתנאי שיהיה אפר שהוסק מערב יום טוב ולא בשלו בו ביום טוב אבל אם הוסק האפר ונעשה ביום טוב אסור לשחוט עליו לפי שהוא נולד אבל אם היה חם ביותר כדי לצלות בו ביצת תרנגולת וכיון שהוא ראוי לבשל בו יהיה מותר לטלטלו ולשחוט בו:

יחפור בדקר. וכתב הר"ב דמיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח וכו' שאינו מחוסר כתישה. דכתישה תולדה דטוחן היא. רש"י. אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא. אע"ג דקיי"ל חורש בכל שהוא במשנה ב' פי"ב דשבת. ואע"ג דהכא לאו לחרישה צריך לגומא. הא קיי"ל כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת גם בפרק י' משנה ה'. אמרינן בגמ' דה"מ היכא דמתקן. הכא מקלקל. כלומר דמיירי במקום שהגומא מקלקל כמו בבית או בחצר. אבל בשדה לא. וכ"כ המגיד בפ"א מהל' שבת. ואע"ג דבמקלקלים נמי יש בו שבות כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דערובין. הרי כתבו התוס' דהכא משום שמחת יו"ט מותר לכתחלה. וכבר כתבתי כיוצא בזה בשם הר"ן דמשנה ג' פכ"ב דשבת. אלא דהכא הצריכוהו לדקר נעוץ כמ"ש לקמן בס"ד:

שאפר כירה מוכן כו'. כתב הר"ב אבל הוסק ביו"ט אסור כו'. עיין משנה ג' פ"ד וסוף מכילתין דביו"ט קיי"ל כמ"ד מוקצה אסור. ומיהו התוס' כתבו דהכא כ"ע ס"ל דאסור דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר:

השוחט חיה ועוף ביום טוב ר"ל הבא לשחוט ביו"ט מה יעשה:

בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ר"ל אם יש לו חנית נעוץ מעיו"ט בעפר תחוח, שאינו מחוסר כתישה לכסות בה, יעקרה ממקומה ויכסה בעפר היוצא. ומיירי בנעוצה בחצר או בבית וא"צ אלא לעפרה דאז מקלקל כשעושה הגומא, ולא הו"ל רק שבות, להכי התירו משום שמחת יו"ט. ואף לב"ה דרק בשכבר שחט שרי כה"ג, והרי מותר לאכול גם כשלא יכסה, ומה שמחת י"ט איכא. י"ל עכ"פ יצטער ביו"ט שיאכל בלי שקיים המצוה [כך נ"ל כוונת תוס' ודלא כמהרש"א בתוס' ד"ח א' ד"ה אינו]. אבל בשדה דאינו מקלקל, אסור להוציא דקר הנעוץ, דקעביד גומא וחייב משום חורש, ואף דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה, הרי קיי"ל דחייב [כך כ' רמ"מ פ"א משבת. ול"מ נ"ל דמה"ט נקט דקר שהוא [פפלוגאייזען] שבכלי מחרישה [כשביעית פ"ה מ"ו] ולא מעדר, משום דצריך שנוי, ומרא חצינא באמת אסור]:

ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום ובכולהו קיי"ל כב"ה [תצ"ח]:

ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ר"ל בנעוצה בעפר תחוח מעיו"ט. ובשעת הדחק מותר לכסות בעפר דק, או חול יבש אפילו אינו מוכן [ט"ז שם סקי"ב]:

שאפר כירה מוכן הו א ר"ל בהא נמי מודו שאפר כירה מוכן הוא [כך נ"ל כוונת הש"ס. ועי' תוס' כאן ד"ח א' ובחולין דפ"ח ב' ודו"ק]. מיהו אם האפר מהיסק של היום, שלא הוכן מאתמול. צריך שיהיה חם בכדי לצלות בו ביצה, דאל"כ רק בשעת הדחק שרי דאז עשה דכסוי דחי איסור מוקצה [הרא"ש]:

ואף דכח לחכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ], ואת"ל משום דיש מתירין מוקצה לכתחילה [כסי' תצ"ה] עכ"פ ק' למג"א [תמ"ז סק"ב] שכ' דמה"ט לא יבער חמץ שמצא ביו"ט, אי משום דלא הוה בעידנא, או משום דמוקצה הוה כעשה ול"ת, ותמוה הרי בחמץ נמי איכא עשה דתשביתו ול"ת דבל יראה ואף דבבל יראה לא עביד מעשה, משא"כ לא תעשה דיו"ט קום ועשה הוא. עכ"פ מי גרע מכסוי, דליכא רק חד עשה ואפ"ה דחי הכא למוקצה, ועל כרחך צ"ל דעיקר טעמא דבכסוי משום שמחת יו"ט שיצטער שיהנה מדבר שלא נעשה בו המצוה כתקנה, לא דקדקו כולה האי, או דבל יראה קיל מדדעתו לבערו [כתוספות פסחים דכ"ט ב']:

השוחט. גמרא דיעבד אין לכתחלה לא אימא סיפא ובה"א לא ישחוט מכלל דת"ק סבר ישחוט בתמיה והא השוחט קאמר ומסיק ה"ק השוחט ובא לימלך כלומר אע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד משמע על כרחך הכא לכתחלה:

ב"ש אומרים יחפור כו'. ס"פ ורפ"ג דהלכות יו"ט ובטור א"ח סי' תצ"ח:

מבעוד יום שתי מלות הללו מחקם ה"ר יהוסף ז"ל:

ומודים שאם שחט. תוס' פ' כסוי הדם (חולין דף פ"ח) וגם הכא בגמ' פירשו בשם רשב"ם ז"ל דלב"ש דאמרי התם אין מכסין באפר כירה מתני' דלא כוותייהו ואתי שפיר למאי דמפ' הכא בגמ' ואפר כירה מוכן הוא דמילתא באפי נפשה היא כלומר ואפר כירה מוכן הוא לענין טלטול שאר דברים כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו אבל לא קאי אכסוי דלעיל כלל. ור"ת תירץ דאפר כירה שבא מן העצים מגדל צמחים ול"ד לאפר טלית ששרפה דמיירי התם בה או לאפר אוכלין ששרפם דלא מגדלי צמחין ובהנהו לחוד פליגי ב"ש: