משנה בכורות פרק ט׳ משנה ז׳

כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח כו': דיר הוא מקום המוקף שמכניסין בו הצאן והבקר בשעת מעשר ולפעמים יהא מוקף בנין או קנים וכיוצא בו: וסיקרא סם ידוע לצבע אדום שקורין בלעז פידדה שנגוני"ה וכבר נתבאר בתוספתא שאם יותר ממנין הבהמות פחות מעשרה בתוך הדיר מניחן והן מתעשרין לשנה הבאה כשמניחין אותן עם האחרות וחייב להכניס הכל לדיר בהכרח ומה שיותר ישאר לשנה הבאה: אח"כ אמר אם קפץ אחד מן המנויין והן שנמנו בשעת יציאתן מן הדיר לתוך הטלאים שבדיר שלא נמנו עדיין הרי הן פטורין ר"ל שאינן חייבין כל מה שבדיר מעשר לפי שכל אחד מהן ספק אם הוא מנוי שאינו חייב במעשר לפי שאינו נמנה שתי פעמים או מן הצאן שבדיר שחייב במעשר והעיקר בידינו כמו שנתבאר במציעתא כל ספיקא לאו בני עשורי נינהו: ומה שאמר מן המעושרין ר"ל מן הטלאים שהיו מעושרים אם קפץ מהן אפי' אחר לתוך הדיר שכולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרים עשורים ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה:

סקרא. צבע אדום. כדפירש הר"ב בסוף משנה ה':

לא מנאם בשבט כו'. דת"ר תחת השבט מצוה למנותן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצין או עומדים מנין ת"ל עשירי קודש מ"מ:

ר"י בר יהודה אומר ה"ז מעשר. לשון הר"ב דסבר ר"י כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ומחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה גדולה. ואחת תרומת מעשר. כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה. אף תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ופירוש רש"י בשתי תרומות. ואע"ג דלא כתיב האי קרא תרומתכם אלא בתרומת מעשר. נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה. מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) כדגן מן הגורן. כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגורנו. והשתא אתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מלתא דמה תרומה גדולה כו' ע"כ. וכתבו התוס' דלית לי' לאלעזר בן גומל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין [עיין במשנה ט"ז פ"ק דאבות]. ובאומד ובמחשבה דאמרן פירש"י באומד שמאמד בדעתו. כך וכך יש בכרי הזה. ולפי אומדנותו נוטל תרומה במחשבה. כמו נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר [ואע"פ שכתב עוד ל' אחר. לזה הסכימו התוס'. וגם רש"י עצמו בפ"ג דגיטין דף ל"א. ובפ"ה דמנחות דף נ"ה. לא כתב אלא זה הפי'] ותרוייהו באומד ובמחשבה נפקא לן מונחשב. ובגיטין מסיים והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה. לענין אומד הוא דיליף. ומ"ש הר"ב דמעשר תרומה קרייה רחמנא. דכתיב כי את מעשר וגו' וסיפיה דקרא נתתי ללוים לנחלה. ומ"ש הר"ב ואתקש מעשר בהמה למעשר דגן. כדפי' הר"ב בריש פירקין. והקשו התוס' אמאי איצטריך למימר דס"ל כשם כו' דניטל באומד ובמחשבה כו' לא ה"ל למימר אלא אתקש מעשר בהמה למעשר דגן. מה מעשר דגן ניטל אחד מעשרה. אף מעשר בהמה כן אפי' בלא העברת שבט. וי"ל דמשמע ליה דלרבי יוסי בר' יהודה בנטל א' מי' הוה מעשר אפי' אינם שוים כמו במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אין דרכן להיות שוים. הלכך צריך לאוקמא כאבא אלעזר דשרי מאומד. דאי לאו דאבא אלעזר ה"א דבנטל א' מי' בעינן שוין כמו במעשר אע"ג דבמכניס לא בעינן שוין. ע"כ:

הרי אלו פטורין. וכן העתיק הרמב"ם. ומדברי הר"ב נראה דגרס כולן פטורין והוי דומיא דסיפא כולן ירעו ובפ"ק דב"מ דף ו' מייתי לה וגרס כולן פטורין:

פטורים. כתב הר"ב דשמא זה יצא עשירי כו'. ובתוס' דב"מ דף ו' תמהו דלהקל לא ה"ל למימר דלא בטלי ברובא ע"ש. ומ"ש הר"ב א"נ כל אחד מהן ספק כו' וכל ספיקא לאו בר עשורי הוא. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. גמרא דלעיל ממתני'. ומשום דיש לנו ספק אצטריך קרא למעוטי. וליכא לאקשויי דספיקא קמי שמיה גליא תוס' פי"ט דשבת דף קל"ו וכיוצא בזה בספ"ד דנגעים:

כולן ירעו כו'. טעמא כדמפרש הר"ב ברפ"ח דזבחים:

כיצד מעשרן כונסן לדיר מקום מוקף גדר:

אחד שנים שלשה ארבע' חמשה ששה שבעה שמונה תשעה והיוצא עשירי סוקרו בסקרא רעטהעל:

ואומר הרי זה מעשר ופשוט שקודם שסקרו מברך שצונו להפריש מעשר:

היה לו מאה ונטל עשרה מבלי שימצה א' לא':

רבי יוסי ברבי יהודה אומר הרי זה מעשר וקיי"ל כת"ק:

קפץ אחד מן המנויין לתוכן ר"ל אם אחר שמנה י' והפריש העשירי קפץ מהט' שכבר נפטרו. ממעל להגדר לתוך אותן שלא נמנו עדיין. ולא ניכר איזהו:

הרי אלו פטורים דשמא יצא לעשירי אותו שכבר נפטר. והרי יפריש מהפטור על החיוב ויכניס חולין בעזרה. דלא דמי לדלעיל משנה ד' שהכל נכנס לדיר להתעשר. דהתם אף דלא חזי להקרבה עכ"פ חל עליו קדושה שכשיצא בעשירי ירעה עד שיסתאב. משא"כ הכא. ועוד אפילו יהיה העשירי מהמחוייבים עכ"פ שמא היה בין הט' אותו שקפץ והו"ל העשירי רק ספק מעשר. ועשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק:

מן המעושרים לתוכן ר"ל ואם אחד מאותן שנקראו מעשר קפץ ונתערב עם השאר:

ויאכלו במומן לבעלים דספק קודש הן:

וא"ת מ"ש מטבל שנתערב בחולין שיעשר ממק"א לפי חשבון [כחלה פ"ג מ"ט]. וה"נ נהי דא"א ליקח חייבים מהשוק דהרי לקוח פטור ממעשר [כמ"ג] עכ"פ אם יש לו חייבים. למה לא יעשר מהם. י"ל דכיון דכל התערובות פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא. א"כ במפריש ממק"א הו"ל מפריש מחיוב על הפטור ומייתי חולין לעזרה. ותמהו רבעתו"ס [ב"מ ד"ו ב'] דלבטל הקופץ ברובא. והניחו בצ"ע. ונ"ל כוונתם דמדנתבטל ברובא הו"ל כאין הקופץ כלל בהתערובות. ולחייבו כולהו במעשר. דאין כאן חשש דמכניס חולין בעזרה. וגם לא משום אשר יעבור ולא כשכבר עבר. ולא משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק. דכיון דנתבטל ברוב. הו"ל כאילו אין הקופץ בדיר. וכולן מחוייבים ודאי. ולפע"ד תליא באשלי רברבא. דלרשב"א שהביא רפמ"ג בי"ד [בשער התערובות בחקירה ב'] כל היתר שנתבטל ברוב איסור. נתהפך כל התערובות לאיסור. וחייב מלקות או חטאת על כל א' מהן. אולם למנחת כהן שהביא שם סוף פרק א'. לא נתהפך כולו לאיסור. ורבי' פמ"ג הניח דבר זה בצ"ע. ולכאורה לפי המהירות נראה מכאן ראיה לרבינו מנחת כהן. דכמו שבכאן אין הפטור נתהפך לחיוב. כמו כן שם אין המותר מתהפך לאיסור. ועי' עוד מ"ש רבינו פמ"ג בי"ד בשפתי דעת [סי' ק"י ס"ק ל"ז] דכל המתבטל ברוב. עדיין שם ספק עליו. יע"ש: אמנם לכאורה היה נ"ל לתרץ קושית תוס' הנ"ל ממ"ד [מנחות דנ"ג א'] דלרב חסדא נבילה בטילה בשחוטה. דבתר מבטל אזלינן. והרי א"א לשחוטה שהוא המבטל. שתעשה נבילה. והו"ל שפיר מין בשאינו מינו. אבל שחוטה אינה בטילה בנבילה. דהרי כשתסרח הנבילה תהיה מותרת כשחוטה. ומדאפשר להנבילה שתעשה כשחוטה הו"ל מין במינו ולא בטל. ורב חנינא ס"ל איפכא. דבתר בטל אזלינן. להכי שחוטה בטילה בנבלה. אבל נבילה אינה בטילה בשחוטה ע"כ תוכן לה"ג. והנה סתמא דש"ס [בבכורות דכ"ג א'. וביצה דל"ח ב'] נקט כרב חסדא. ש"מ דהכי קיי"ל. וא"כ לכאורה ה"נ אין הקופץ בטל מה"ט בתוך המחוייבים מדאפשר להמחוייבים להיות כקופץ. כשיעשרם. לפיכך לא בטל. וכ"כ בכל היתר שנתערב ברוב איסור לא בטל. מדאפשר להאיסור שיהי' כההיתר כשיסרח. ואילה"ק הרי פלוגתא דרח"ס ורח"נ הנ"ל אינו רק אליבא דר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל. ומין בשאינו מינו בטל ברוב. וכן כתב רש"י [ביצה דל"ח ב']. וכ"כ גם הראב"ד [פ"א מאה"ט]. אבל אנן הא קיי"ל כרבנן. דמב"מ בטל ברוב ומין בשאינו מינו צריך ס'. נ"ל ע"פ מ"ש הר"ן [נדרים דנ"ב א'] דבאמת גם רבנן ס"ל דכלי שהוא מין במינו ממש. באמת לא בטל. רק לדידהו כל תערובות איסור בהיתר לא אפשר שיהי' מב"מ. דמדזה איסור וזה היתר. אזלינן בתר שמא. והו"ל מין בשא"מ. ומזה דייק הר"ן דמה"ט בכל איסור שיש לו מתיריו גם לרבנן לא בטל. מדהו"ל היתר בהיתר. שהוא כמין במינו: ופשוט לפע"ד דלר"ן הנ"ל הא דדשיל"מ לא בטל. היינו דמדאוריי' לא בטל. מדהו"ל מב"מ. וכ"כ רכ"מ בפ"ז דמעילה ה"ה. ואף לבתר מ"ש הר"ן [פסחים קל"ח א'] דדשיל"מ רק מדרבנן אסור. היינו בדאכתי לא ס"ד הך סברא שכ' הר"ן בנדרים מסברא דנפשיה. ואף למ"ש במשבצת [י"ד רסי' ק"ב] דאף לדברי הר"ן בנדרים הנ"ל. דשיל"מ אינו אסור רק מדרבנו עכ"פ י"ל דמדדמי למב"מ להכי החמירו בה כעין דאורייתא. וכדאשכחן בכמה איסורים כה"ג: ולדברי הר"ן בנדרים הנ"ל מתישב שפיר דמה"ט דשיל"מ אסור רק במב"מ. ואפשר דמה"ט בכל האיסורים שהחמירו בהן חכמים לאסרום אפי' יותר מס' כגון טבל תרומה ערלה ויי"נ וכה"ג דלא בטלי אפי' באלף ורק במינו (חוץ מחמץ בפסח שאפי' באינ"מ אינו בטל. מפני חומר איסורו (כפסחים ד"ל ע"א) דיש להקשות מה ראו חכמים להחמיר באלו במינו טפי מבא"מ. והרי לרבנן דקי"ל כותיי'. בכל דוכתא אינו מינו חמור טפי ממינו. ולר"ן הנ"ל מיושב שפיר. דלדבריו הרי לרבנן נמי בכל דוכתא מינו חמור טפי מאנ"מ. מדמחזק מין את מינו. רק דבכל דוכתא אין מב"מ בנמצא. מדזה איסור וזה היתר. מיהו בהנך מדראו חכמים מטעם חשיבות או מטעם אחר. לאסרן אפי' יותר מס'. הרי כל יותר מס' הו"ל כנתערב היתר בהיתר מדאינו נ"ט. והו"ל כמין במינו. וה"ת כשהוא באמת מין במינו. משא"כ במין בשאנ"מ. אף שהוא יותר מס' ונתבטל טעמו. עכ"פ ממשו הוא אנ"מ ואין זה מחזיק זה. ודו"ק]: ומה"ט נמי אפי' ספק דשיל"מ אסור (כי"ד ק"ב). אע"ג דכל ספק דרבנן לקולא. דשיל"מ שאני דהו"ל לר"ן ספק דאורייתא או כעין דאו'. דאי לשאר פוסקים דס"ל דמה"ט ספק דשיל"מ אסור מדיוכל לאכלו בהיתר. ק' א"כ בספק מוכן ביוט"ש אמאי מותר [כא"ח תצ"ז]. ואמאי והרי יוכל לאכלו בהיתר. ואי"ל דהתם מדהו"ל ספק ספיקא. ליתא. דחדא דהרי אנן בקאינן בקביע דירחא [כביצה ד"ד ב'] ואין כאן רק ספק א'. ותו היכא משכח"ל גוונא דמחלקינן באיסור דרבנן בין ספק א' לב' ספיקות. אע"כ כר"ן הנ"ל דגם לרבנן דבר שהוא באמת מב"מ. מדאוריי' לא בטל. ולפיכך ספק מוכן שאני דהו"ל באמת מדרבנן. באמת מותר. וא"כ לר"ן הנ"ל דגם רבנן ס"ל דדבר שהוא באמת מב"מ לא בטל. דבר פשוט הוא לומר דמה דאמרי' בכל דוכתא מין במינו בטל ברוב. היינו דוקא בנתערב איסור בהיתר. דלא אפשר שיהיה ההיתר כאיסור. משא"כ כשנתערב היתר באיסור מדאפשר להמבטל דהיינו האיסור שיהיה כהיתר. לכשיסרח. להכי גם לרבנן לא בטל. מדהו"ל כמב"מ ממש. וא"כ כ"ש כשאפשר שיהיה המבטל כהבטל מבלי שיסרח. כתערובות טלאים הנ"ל. מכ"ש דמחשב כמב"מ. ולא ידענא שום חילוק בין דשיל"מ שזכר הר"ן דהו"ל מה"ט כמב"מ. להך דטלאים שאפשר שיותרו כולן בשיעשר עליהן ממקום אחר. ואי משום דבשאר דשיל"מ ממילא יותר מכח הזמן. כמו שחילק באמת הרש"ל. ליתא. דכבר יפה תמה עליו הש"ך [בי"ד סי' ק"ב סק"ח] דהרי גם בנדר מחשב דשיל"מ. והרי גם תרומה היה מחשב דשיל"מ לולא דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים נ"ט א']. אע"ג דאין היתירו בא ממילא. דהרי בשיתשל עלה הדרא לטבלא וצריך לעשר עלה ממק"א. והרי טבל מחשב מה"ט כדשיל"מ [כנדרים נ"ח א'] אע"ג דאין היתירו בא ממילא. אפ"ה מחשב לר"ן הנ"ל כמב"מ מדיש היתר לאיסורו. ואף לדעת המ"י [שם] דהיכא דאיכא קצת מצוה כהפרשת מעשרות מטבל וכ"ש להתיר נדר. אפי' מחוסר מעשה מחשב דשיל"מ. משא"כ באין מצוה דוקא בבא ההיתר ממילא מחשב דשיל"מ. עכ"פ הרי ה"נ בטלאים מצוה קעביד להפריש מעשר על עדרו ומתורץ קו' התוס'. אבל אילה"ק לר"ן הנ"ל דס"ל דגם לרבנן דרבי יהודה מב"מ ממש לא בטל. א"כ מאי האי דמסיק הש"ס (מנחות דנ"ג א') בתר דמייתי פלוגתא דר"ח ורח"נ הנ"ל. קאמר אליבא דמאן. אי אליבא דרבנן. הא אמרי רק עולין אין מבטלין זא"ז. הא מין במינו בטל. עכלה"ג. ואי לר"ן הנ"ל. הרי גם רבנן ס"ל מב"מ לא בטל. נ"ל דלר"ן מדילפי רבנן מדם הפר ודם השעיר. א"כ י"ל דדוקא במילי דלאו לאכילה קיימי. כדם. מחלקינן דווקא עולין אין מבטלין זא"ז. הא כל מין במינו בטל. וכעין זה כתבו תוס' [מנחות דכ"ב ב' ד"ה מכאן]. אבל במילי דאכילה מודו רבנן דכל מין במינו ממש לא בטל. ולא מקרא דדם פר ושעיר רק מדמסתבר שכל מין במינו מחזק חבירו ואינו מבטלו. וכן כתב הר"ן עצמו שם [בנדרים דנ"ב א']. או י"ל דכל עיקר קו' הש"ס במנחות הנ"ל אדמקשי אליבא דמאן וכו'. היינו רק להא דקאמר רח"נ דבתר בטל אזלינן. א"כ מקשי שפיר דמדאצטרכו רבנן לומר דלהכי הבטל דהיינו דם השעיר אינו מתבטל מדהו"ל עולין. תיפוק לה מדה"ל מב"מ. אלא ש"מ דבדהו"ל מב"מ מצד הבטל. מתבטל. אבל לרב חסדא דס"ל דהא דמב"מ לא בטל אזלינן בתר מבטל. י"ל דלרבנן לעולם דבדהוה מב"מ מצד מבטל. לא בטל. והא דאצטרכו למנקט טעם דעולין אין מתבטלין. היינו משום דרבנן לא איירי בהמבטל. רק בחשיבות הבטל דהיינו דם השעיר. ובדהוה הבטל מב"מ לא מעלה ולא מוריד. להכי שפיר נקטו טעמא דעולין אין מתבטלין. לרבותא. דאפי' אי לא היה מב"מ מצד המבטל. אפ"ה גם ע"י הבטל אפשר שלא יתבטל היינו אם הוא עולין. ודו"ק היטב. ואדרבה טפי נ"ל ראי' מסוגיא דמנחות הנ"ל לר"ן. דמב"מ ממש גם לרבנן לא בטל. מדמקשינן בסוף הסוגיא במנחות (שם) מדתניא תיבלה למצה של פסח בתבלין. יוצא בה יד"ח בפסח. וקס"ד דמיירי אפי' כשתבלין מרובין ממצה. בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן. הרי מצה נמי כי עפשא הו"ל כתבלין. להכי הו"ל המצה בהתבלין כמב"מ ולא בטיל. ויוצא בה שפיר י"ח, אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן. תבלין מי אפשר למהווה כמצה. והו"ל כמבאנ"מ ואמאי יוצא בה יד"ח. ותמוה הרי גם לר' חנינא ק'. דאף דלרח"נ אזלינן בתר בטל. דבדאפשר שיהיה כהמבטל מחשב כמב"מ, היינו כשהוא באמת מב"מ. אבל כשהוא באמת מין בשאינו מינו כמצה בתבלין. מה מהני דאפשר להבטל שיהיה כהמבטל. הרי הו"ל באמת מין בשא"מ ובטל לר"י ברוב. ואמאי יוצא בה יד"ח בפסח. ואת"ל ע"פ מ"ש תוס' ביצה (דל"ט א') דתבלין מדבאין לתקן הקדירה מחשבו כמב"מ. וכן פסקינן בי"ד [סי' ק"ב] א"כ ה"נ מחשבו. מה"ט תבלין במצה דבאין לתקנה כמב"מ. עכ"פ ק' מה מקשי לר"ח. הרי ר"ח אליבא דר"י קאמר למילת'. ומנ"ל דהך ברייתא ר"י היא. דלמא רבנן. והרי לדידהו בשא"מ לא בטל ברוב. ולהכי אף דתבלין מרובין ממצה. עכ"פ מדא"א לתבלין להיות כמצה. הו"ל כאנ"מ ולא בטל מצה ברוב. ויוצא בה שפיר יד"ח. אע"כ כר"ן דדוקא במבשא"מ ממש ס"ל לרבנן דלא בטל ברוב. אבל כשהוא באמת מב"מ מכל צד. דהיינו מב"מ בעצם. או בתבלין שבאין לתקן הפת דמחשב כמב"מ בעצם. וגם במב"מ בשם איסור שאפשר שיתהוו שניהן שוין כשיסרח אחד מהן. להכי מדהו"ל מב"מ מכל צד. גם רבנן ס"ל כר"י דמב"מ לא בטל. ולהכי מקשי הכא שפיר דה"ת אי נימא כרח"נ דבמב"מ בשם איסור בתר בטל אזלינן. שפיר במצה בתבלין מחשב גם מב"מ בשם איסור. מדאפשר למצה לכי עפשא שתהיה כתבלין ולהכי לא בטל מצה בתבלין. אלא אי נימא כר"ח. דבתר מבטל אזלינן. ק' הרי התבלין לא אפשר שיתהוו מצה ומה מועיל שהם מב"מ בעצם מדבאין לתקן זא"ז. עכ"פ בשם איסור אינן שוין. וא"כ כיון שהוכחנו כהר"ן. דגם לרבנן דר"י עכ"פ כשהוא מב"מ בעצם. וגם מב"מ בשם איסור שאפשר להמבטל שיתהווה כבטל. מחשב כמב"מ מכל צד ולא בטל. א"כ ה"נ אין הקופץ בטל בתערובות הטלאים. מדאפשר להמחוייבים שבתערובות להיות כהקופץ. כשיעשרם. ואין לחלק בין השיטות ולומר. דבשלמא בנבילה ושחוטה אם יניח התערובות כאשר הוא ויהיה סרוח. יהי כמין במינו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כחולין דפ"ג ב']. משא"כ בתערובות הטלאים. הרי אי אפשר שיהיה התערובות מב"מ רק כשיעשרם. והרי עליה אני דן. דמנ"ל דרשאי לעשרן. דלמא לא בטל ויכניס חולין לעזרה. וגם לעשרן ממקום אחר אי אפשר. דדלמא לא נתבטל הקופץ. והו"ל כל שה שבדיר ספק מעשר. דפטור [בכורות נ"ח ב'] וכשיעשר עליהן ממקום אחר. הו"ל כמפריש מהחיוב על הפטור. ואף לבתר מ"ש הר"ן בשם ר"ת בע"ז [דשס"ו סע"ב] דלהכי לא חשיב התם לטבל שנתערב בחולין דשיל"מ. דמיירי דאין לו טבל להפריש עליו ממק"א לפי חשבון. נ"ל דר"ל שאין לו טבל הטבול מדרבנן. דאי"ל דבטבל ממש מיירי. דאיך יפריש ממנו על הטבל שבהתערובות דבטל מדאורייתא ברוב. והרי יפריש מהחיוב על הפטור. וכן צריך לפרש נמי דברי הר"ן [נדרים דנ"ח א' ע"ש]. ליתא. דהכא לא על שעת התערבות אמר רב חסדא דאזלינן בתר מבטל. אבל בטלאים. כשיעשרן ממק"א וודאי מפריש מחיוב על הפטור. דכשאפשר להמבטל להיות כהבטל בשעה שכבר נתערב מחשב כמב"מ. רק על השעה שהיה כל א' בפ"ע. דאם אז היה אפשר להמבטל להיות כבטל. מחשב כמב"מ. תדע דאל"כ היכא קאמר בסוגיא דמנחות [שם] דקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה. הו"ל מב"מ ולא בטל. מדאפשר להמנחה שיהיה כקומץ. דכל פורתא מנה חזי למקמץ מנה. וק' הרי השתא כשכבר נתערב א"א למקמץ מנה. אע"כ דהא דאר"ח דבתר מבטל אזלינן היינו כשקודם שנתערבו היה אפשר להמבטל להיות כהבטל. וא"כ ה"נ קודם שנתערב הקופץ היה אפשר להמחוייבים להיות כהקופץ. כשהיה מעשרן ממקום אחר ויהיו כולן פטורים. ואי"ל הרי גם כשיעשרן ממקום אחר תלוי בהזדמנות. דכשיכניסן לדיר עם הטלאים שיצרף להם ממק"א. אפשר שיצא עשירי מהמעורבין כבר. ונמצא שא' מהתערובות מעולם לא היה אפשר להיות כקופץ. ליתא. דא"כ קומץ במנחה הנ"ל נמי. ותו דהרי בדיעבד אפי' במצאן רבוצין או עומדים מהני [כבכורות פ"ט מ"ז]. וא"כ שפיר היה אפשר שיפטר כולן ע"י שיעשר עליהן טלאים ממקום אחר. ויהיו כולן פטורים כמו הקופץ. לפיכך הו"ל שפיר מב"מ עם הקופץ. ולא בטל הקופץ בהתערובות. אמנם בל"ז ק"ל לרב חסדא דקאמר דלכה"פ לר"י בכל מין במינו אזלינן בתר מבטל. דכשאפשר שיהיה כבטל הו"ל כמב"מ. ותמהני מאד דא"כ צא ופרנס הא דאר"י מב"מ לא בטל. היכא משכח"ל. לכל היותר לא משכח"ל רק בהקדש או בתרומה שנתערבו בחולין. דאפשר למתשל על התרומה של אותו החולין של החערובות. ולחזור ולעשות אותו חולין כולו תרומה על טבל אחר. לפיכך הו"ל כל התערובות כמב"מ. אבל הרי גם בזרוע בשילה [חולין דצ"ח ב']. וכ"כ גבי ציר דג טמא [חולין ד"ק ע"ב] וכדומה דוכתי טובא בש"ס. חשבינן לר"י כמב"מ ולא בטל. ואמאי. הרי בתר מבטל אזלינן. והוא א"א שיהיה אסור כהבטל. ותו הרי בדשיל"מ [בי"ד ק"ב]. קיי"ל דבשיש לו מתירין כשיפסד לא מחשב כדשיל"מ. וא"כ מה שנא הכא דחשבינן ליה כמב"מ מדאפשר שיתהפך כמינו כשיפסד ויתקלקל. והרי לר"ן [נדרים הנ"ל] כל דשיל"מ לא בטיל מטעם מב"מ והרי כ"ש הוא. ומאי כשיש היתר להתערובות ממקום אחר רק ההיתר ההוא לא יבוא רק כשיופסד ויתקלקל המאכל. אפ"ה לא מחשב כדשיל"מ. מכ"ש כשהעיקר האיסור הוא משום שיקלקל המאכל. מכ"ש דלא מחשב מה"ט כדשיל"מ. אע"כ צ"ל דדוקא לעניין טומאה ס"ל לרב חסדא אליבא דר"י. דצריך שיהיה המבטל דומה להבטל גם כשיפסד. משום דטומאה הו"ל דבר שחוץ מגופו. ואפשר דלר"ן נדרים הנ"ל גם רבנן מודו ליה בהא. משא"כ לעניין איסורא. כיון דעל אכילת גוף האיסור אנו דנין. והרי לא יניחנו עד שיתקלקל. דאז לא יהיה ראוי לאכילה. לפיכך בכל האיסורים גם ר"י ס"ל דא"צ שיהיה המבטל שוה להבטל גם כשיתקלקל. ומכ"ש לרבנן לר"ן הנ"ל גם הם לא ס"ל דיחשב מה"ט כדשיל"מ. ובזה יתורצו בס"ד כמה קו' תוס' [מנחות דכ"ב ב' ד"ה ור"י]. יע"ש. ואעפ"כ יתורץ קו' התוס' [ב"מ הנ"ל] דיתבטל הקופץ ברוב. די"ל דהתם מדאפשר להמבטל שיהיה כבטל. מבלי שיתקלקל המבטל. להכי לא בטל הקופץ. ובזה יתורץ נמי דברי רבינו הרשב"א שהבאנום בראש דברינו. שכתב דהיתר שנתערב ברוב איסור. כולו נהפך לאיסור. דק' ומ"ש מהקופץ דאמרי' דאין הפטור מתהפך לחיוב. וכולן נשארים בספק. די"ל בקופץ ה"ט מדהו"ל אפשר להמבטל שיהיה כבטל. ולהכי הו"ל כמב"מ. וכאילו אין כאן רוב כלל. ולא בטל. משא"כ בשאר היתר שנתערב באיסור. דלא מחשב כמב"מ מטעם כשיתקלקל יהיה כולו היתר. בטל שפיר ברוב. ומחשב ככולו איסור. ובזה ממילא נסתר דברי כו"פ שהביא רבינו פמ"ג [י"ד ק"י סקל"ז] דרצה לדמות דינא דקופץ שנשאר בספק. ה"ה לכל היתר שנתבטל ברוב. והרי עינינו ראו ולא זר שבמח"כ רצה לקרב המרוחקין בזרוע. דבקופץ מדהו"ל כמב"מ הו"ל נמי כאילו אין כאן רוב כלל כנגדו. אולם אם נימא כדעת הפוסקים דאפי' מחוסר מעשה ואין מצוה בהמעשה אפ"ה מחשב דשיל"מ. כפשטותא דש"ע [י"ד ק"ב] בכלי איסור שנתערב דהוה מחשב דשיל"מ בהגעלה. לולא שצריך להוציא הוצאות בהגעלתו. א"כ בלא דברי ר"ח במנחות הנ"ל יש לישב קו' התוס' ב"מ הנ"ל. דלהכי לא בטל הקופץ. מדהו"ל דשיל"מ. דאי בעי שדי מומא בכולה עדריה [כבכורות דנ"ג ב']. ואין בזה איסור כלל כרש"י שם: אבל אי"ל דמשו"ה לא בטל הקופץ. משום דאי בעי מתשיל על המעשר שהפריש על הקופץ. ויחזור לטבלי' כשאר הטלאים. והו"ל כדבר שיש לו מתירין או כמב"מ עמם. דליתא דהא אפי' תרומה לא מחשב מה"ט כדבר שיש לו מתירין מטעם דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנ"ט א'] מכ"ש קדשים:

כיצד מעשרן וכו'. ביד רפ"ז דהלכות בכורות וספ"ח ובת"כ פ' בתרא דפרשת בחוקותי רוב מתני' עד סוף פירקין. ומצאתי מוגה בשם הר"י קורקוס ז"ל תשעה עשרה והיוצא עשירי וכו' ואין לדבר סמך כלל אך בגמרא ת"ר כיצד מעשר כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולין לצאת כאחת ומעמיד אמותיהן מבחוץ והם מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן ופרכינן וליפקינהו איהו ומשני יעבור כתיב ולא שיעבירוהו ופרכינן ולישדי להו ירקו ולפקו וליתו ומשני רב הונא גזרה משום שלא יהא שם לקוח או יתום ויצא עמהם הלכך מעמיד אמותיהם ולא יצא אלא מי שיש לו אם ורוב לקוחין אין אמם נמכרת עמהם:

ונטל עשרה עשרה. כלומר שלא מנאם אחד שנים שלשה אלא עשרה בבת אחת נטל בכל פעם ופעם ומכל עשרה נפל אחד למעשר אין זה מעשר משום דצריך למנותם כדי שיהא עשירי למניינם קדש מן המפרש שבדפוס ז"ל. אבל רש"י ז"ל שבכתיבת יד גריס כגרסת הספרים היו לו מאה ונטל עשרה. עשרה ונטל אחד אין זה מעשר. בפי' רעז"ל דסבר ר' יוסי שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלין באומד וכו'. אמר המלקט פי' דס"ל לר' יוסי כאבא אלעזר בן גומל דס"ל דתרומת מעשר נטלת באומד:

ר' יוסי בר יהודה אומר. מעשר הוי רש"י ז"ל משמע שלא היה ז"ל גורס הרי זה. ובגמרא יליף טעמא דר' יוסי דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה דכר' אלעזר בן גומל ס"ל כדכתבינן אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה והיינו מחשבה שאינו מונה עשירי אלא מפריס כל מי שעולה בדעתו:

קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולם פטורים. פי' אפי' אותם שבפנים ואין צריך לומר אותן שבחוץ. ואיתה בפ"ק דב"מ ד' ו' וגם שם הגירסא כולן פטורים ולא ראיתי בפירוש מי שגורס הרי אלו פטורין או הרי הן פטורין רק הרמב"ם ז"ל. ואיתם ג"כ בתוס' פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ו.) וז"ל המפרש ז"ל שבדפוס מן המנויין מאותם שכבר עברו בפתח תחת השבט ואע"פ שעדיין אינם מעושרין וכגון שמנה וחזר אחד מהם וקפץ לתוך הדיר דהמנויין הויין פטורין במנין הראוי כדמפרש בגמרא ומשום דאין ידוע איזהו הפטור לכך כל מה שבדיר פטורין ע"כ. וז"ל הרגמ"ה ז"ל קפץ אחד מן המנויין לתוך אלו שלא נמנו עדיין כולן פטורין והנהו קרו מנויין מאחד ועד ט' קודם שיצא העשירי והני מנויין פטורין אע"ג דמת עשירי בדיר משום מנין הראוי דבשעה שיצאו הם עדיין היה עשיירי חי והיה ראוי להשלים המנויין וכן כל מקום שמשתייר בדיר כדי להשלים למנין אותם שיצאו קרי לאותם שיצאו מנין הראוי ומש"ה קפץ אחד מן המנויין וכו' כולן פטורין דמנויין שיצאו נפטרו במנין הראוי וכי קפץ לתוכן הוו כולהו ספק מנויין עכ"ל ז"ל. ובגמרא נפקא לן מקרא דמנין הראוי פוטר דאמר קרא יעבור ולא שכבר עבר אי דעישר עילוייהו צריכא למימר אלא לאו דאיפטרו להו במנין הראוי דבשעה שעבר היה ראוי להתעשר מאלו שבדיר ונפטר במנין הראוי וקא ממעט ליה קרא דשוב לא יתעשר: